אימפריום / כריסטיאן קראכט

1-5809930-1001278471

בראשית המאה העשרים הגיע לפומרניה שבגינאה החדשה הגרמנית צעיר גרמני בשם אאוגוסט אנגלהרדט. נפשו של הבחור קצה בציויליזציה, והוא חיפש מקום בו יוכל לחיות על פי עקרונותיו – נודיזם וצמחונות. המושבה הגרמנית, כ-2,500 ק"מ צפונית לאוסטרליה, שבתה את דמיונו. אנגלהרדט, טיפוס הוזה, קיצוני, פיתח את האמונה שהקוקוס הוא מאכל האלים, ולפיכך יש להסתפק רק בו ובאור השמש, לה סגד, כמקור תזונה וכמקור חיים. בהגיעו למושבה רכש את האי קַבָּקוֹן, שעליו צמח מטע עצי דקל, התפשט, הקים בקתה בעזרת בנאים מומחים שהביא מן המושבה, והשתקע. השמועות אודותיו, ופרסום דברים שכתב, הביאו אליו כמה מעריצים, ובשיאה מנתה ה"כת" שלו שלושים איש. במלחמת העולם הראשונה נכבש האי על ידי האוסטרלים, ואנגלהרדט נותר לגור בו, במצב גופני ירוד, עד מותו ב-1919 בהיותו בן ארבעים ושלוש.

כריסטיאן קראכט ביסס את "אימפריום" על חייו של אנגלהרדט. הדמויות המופיעות בספר אמיתיות, וכן עיקרי הכרונולוגיה. לאלה הוסיף קראכט מדמיונו, ושינה את סיפור מותו של האיש. כוונתו של קראכט, כפי שהוא עצמו מודה כבר בתחילת הספר, היתה ליצור אנלוגיה בין אנגלהרדט והקלוניאליזם הגרמני להיטלר ולנאציזם:

אם מפעם לפעם בהשתלשלות העניינים יעלו על הדעת קווי דמיון מקבילים לרומנטיקן וצמחוני גרמני אחר, שיתכן כי מוטב היה אילו נשאר לעמוד אצל כן הציור שלו, הרי שהדבר מכוון הוא בתכלית, ולפי הגיונו של הדבר – סליחה במטותא, אכן בקליפת אגוז – גם עקבי.

בהמשך הספר ישוב ויקביל בין שתי התקופות. כשאנגלהרדט יספוג מכות, יכתוב קראכט, "עודו מוטל כך מולם על העפר, ובראשם פושה תאווה חייתית לדכא ולהשפיל (הרי מדובר בנתינים גרמנים הנכונים תמיד לשרת), הם מתחילים לבעוט בו ולהכות אותו באגרופיהם". אנגלהרדט, שהוא ביסודו של דבר, אליבא דקראכט, תמים ובלתי מזיק (פרט לעצמו), מוצג רוב הזמן כמי שלא לקה באנטישמיות, אבל בסופו של דבר נכנע לבלתי נמנע: "כמו מרבית בני זמנו, כמו כל בני הגזע שלו, במוקדם או במאוחר הוא החל לראות בקיומם של היהודים את הסיבה הבדוקה והמוכחת לכל הרעות החולות שייסרו את האדם". וממש לקראת סיום הוא קושר באופן ברור בין אז לעכשו, כשהוא מספר על פציעתו הבלתי קטלנית של היטלר במלחמת העולם הראשונה: "יתכן שהדברים מעולם לא היו מגיעים לידי כך שכעבור עשורים מעטים בלבד סבי וסבתי ימשיכו ללכת בצעדים מהירים בפארק מורוידה שבהמבורג, כאילו אינם רואים כלל איך אותם גברים, נשים וילדים עמוסי מזוודות מוטענים בתחנת הרכבת דמטור על רכבות ומשולחים מזרחה, החוצה אל קצה האימפריה, כאילו כבר עכשו הם צללים ותו לא, כבר עכשו אפר עשן".

בעיני ההקבלות הללו די מאולצות ולוקות בפשטנות, אבל מבחינות אחרות הספר מספק חגיגת קריאה. קראכט הוא כותב שנון, מספר סיפורים כשרוני, שפורש עלילה המשלבת כובד ראש והומור, אידיאולוגיה וטירוף, ביקורת חברתית עוקצנית וחמלה, כאב ועליצות. תיאוריו שופעי חיים, ובחינתו את הדמויות החולפות בספר מעמיקה ומשכנעת. למרות שוליותה של אפיזודת אנגלהרדט, הנושאים שסביבה – השתלטות על עמים אחרים, התפשטות טריטוריאלית ללא הצדקה ממשית, חיים על פי אידאולוגיה, דעות קדומות ועוד – משמעותיים ומעוררי מחשבה.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כפשוטו – עלילת חייו של אדם אחד, אפשר לקרוא אותו כאלגוריה, אפשר שניהם כאחד. מפעם לפעם אפשר להשתעשע אתו כמו עם כתב חידה: קראכט משלב בספר דמויות היסטוריות רבות, מבלי לנקוב בשמן. כך, לדוגמא, הוא מזכיר "בשווייץ הרחוקה צמחוני צעיר אחר, עובד של משרד לרישום פטנטים", וגם "גבר כחוש וסגפני למראה… המשיך לעבוד על כתב יד עם הכותרת הפשוטה למדי, 'גרטרוד'", ו"יהודי… חיוור… צמחוני בעצמו גם הוא… שלח גלויה אל אחותו בפראג". לצד ה"חידות" האלה למדתי על דמויות היסטוריות שלא הכרתי, עוד אחת ממעלותיו של הספר בעיני.

"אימפריום" הוא ספר מהנה ומעשיר, בהחלט חווית קריאה מתגמלת.

Imperium – Christian Kracht

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s