ילד יום א' / אינגמר ברגמן

46043

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s