חסרי הנחת / לין אולמן

989010

לין אולמן, בתם של הבמאי השבדי אינגמר ברגמן ושל השחקנית הנורבגית ליב אולמן, תכננה לכתוב יחד עם אביה ספר על ההזדקנות. מבחינתה היתה זו גם הזדמנות לשאול אותו שאלות אישיות שמעולם לא נדונו, כמו מדוע הביא לעולם תשעה ילדים משש נשים (היא עצמה היתה השמינית במנין). במשך כשנתים דנו מדי פעם ברעיון, אבל רק חודשיים לפני מותו קבעו פגישות שמטרתן היתה הקלטת שיחותיהם כדי לאסוף חומר גלם ליצירה. ברשותה של הבת נותרו שש קלטות בלתי ערוכות, אורכה של כל אחת מהן כשעתים, שקטעים מהן מצוטטים בספרה.

הספר נפתח במפגש בין הוריה של הסופרת ומסתיים במותו של אביה. בין הפתיחה לסיום נשמרת לינאריות מסוימת, אך המספרת מתפזרת לצדדים, נעה קדימה ואחורה, לפעמים מניחה לאסוציאציות להוביל אותה. הספר מצטייר לעתים כאוסף פרגמנטים בלתי קשורים, אך הוא מתכנס שוב ושוב אל הרצף, והתחושה בסיום היא של פסיפס שחלקיו משתבצים למקומותיהם.

אחד מן ההיבטים של "חסרי הנחת", ששמו ניתן לו בהשראת "ספר האי-נחת" של פסואה, הוא ההזדקנות, כנושאו של הספר שהסופרת תכננה לכתוב עם אביה. אינגמר ברגמן היה קרוב לגיל חמישים כשלין נולדה, ובתקופה בה דנו בכתיבה המשותפת התקרב לגיל תשעים (הוא נפטר ב-2007 בהיותו בן שמונים ותשע). בקטעים המצוטטים משיחותיהם המוקלטות הוא מאבד מלים, מתבלבל באמצע משפט, מתעייף בקלות. בתו מתארת אדם קפדן, בעל כללים ברורים ובלתי משתנים, צמוד להרגלים, דייקן מאוד. השיחות, וגם התיאורים שהיא מתארת אותו בערוב ימיו, הם תיעוד של דעיכה, גופנית ומנטלית, שסימנה הראשון היה איחור שלו לפגישה. הוא מרותק לכסא גלגלים, מתעוור בעין אחת, אינו מסוגל לכתוב. הוא מתכנן ביקור אצל אמו שנפטרה עשרות שנים קודם לכן. לין שומעת אותו לוחש לרופאו, כשהיא עוזבת את החדר, "אני חושב שהיא קרובת משפחה, אני לא בטוח". בקטעים רבים, בעיקר בציטוטים מן השיחות, חשתי לעתים תחושת מציצנות בלתי נעימה.

היבט אחר של הספר הוא בדידותה הקשה של הסופרת כילדה. הוריה נפרדו בעודה פעוטה. אביה נשאר בביתו באי שבמחוז גוטלנד, ולין בילתה אצלו חודש בשנה. בשאר הזמן חיתה עם אמה, או ליתר דיוק חיתה עם אמה כשזו לא היתה בנסיעות. הילדה עברה מדי פעם לחסותה של סבתה, או שגודלה על ידי מטפלות. גם כשהשתיים עברו לארצות הברית לתקופה ממושכת, הילדה התגוררה עם מטפלות בבית שכור בעיירה, והאם שהתה רוב הזמן בערים אחרות, מקדמת את קריירת המשחק שלה. בעוד כלפי אביה לין לא טיפחה ציפיות כלשהן, כלפי אמה טיפחה תלות קשה.

למען האמת, לא משנה לי שאבא עבר לגרמניה. כשאני לא בהמרס אני לא חושבת איפה הוא נמצא. כשאמא נוסעת, אני מתגעגעת אליה כל הזמן. אני מתגעגעת מהרגע שהיא יוצאת ועד הרגע שהיא חוזרת. אני מתגעגעת כל כך עד שאני זקוקה לגוף נוסף: גוף לעצמי, וגוף לגעגוע.

לפני טקס ההטבלה שלי בגיל שנתים כתב אבי במכתב: אני מאחל לך געגועים ותקוות אין קץ, כי בלי געגוע אי אפשר לחיות.

למה התכוון? בלי געגוע אי אפשר לחיות. לא יתכן שהתכוון לדבר הזה, המנוגד לטבע. לא לרעב הזה. לפחד הזה. אני מתגעגעת לאמא כל הזמן […] אני פוחדת לאבד אותה, פוחדת שלא תחזור, פוחדת שהיא תעלם.  

הסופרת אינה נוקטת בשיפוט גלוי, אך הביקורת שלה על אמה ברורה. גם בהיבט הזה של הספר חשתי אי נוחות מסוימת: בעוד אל האב היא מתיחסת כאל כוח טבע, מושא להערצה, אדם שאין להפריע לו, אמה הכאוטית, שלא חשה במצוקותיה של הילדה, או שלא הניחה להן להפריע לה, נשפטת על הורות כושלת. רק באחד הקטעים המאוחרים בספר, כשהיא מתארת קנית בגדים בחברה אמה, שהסיטואציה היומיומית הזו קשה לה, נפתח הפתח להבנה, לא בהכרח למחילה. חוסר האיזון הזה, ותיאורים אחרים מחיי האם, מותירים טעם מריר משהו של סגירת חשבונות פומבית.

למרות חוסר הנחת שלי מהיבטים מסוימים בסיפורם של שלושת חסרי הנחת, מצאתי ענין ואיכות בספר. לין אולמן כותבת בכנות חושפנית, ומבקשת לעמוד על סודות חייה ועל האופן בו נבנית המערכת המשפחתית שחבריה משפיעים הדדית זה על זה לאורך כל חייהם, וגם בגסיסתם ובמותם. תיאוריה חיים ומדויקים, שופעי רגש, והספר, הנוגע בנושאים חוצי לאומים ודורות, מעורר מחשבה.

De Urolige – Linn Ullmann

הכורסא

2018 (2015)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “חסרי הנחת / לין אולמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s