קדחת לבנה / יאצק הוגו-באדר

kadahat_levana_master

כותרת משנה: מסע ללבה הקפוא של סיביר

העתונאי הפולני יאצק הוגו-באדר חלם מאז היותו נער לחצות את סיביר ברכב לבדו בחורף. בהגיעו לגיל חמישים החליט להעניק לעצמו מתנה, מסע ברוסיה ממוסקבה עד ולאדיווסטוק. ב-1957, השנה בה נולד, קיבלו שני כתבים בעיתון סובייטי משימה לתאר את החיים בברית המועצות בעוד חמישים שנה. השניים כתבו ספר בשם "דיווח מהמאה ה-21", ובו ניסו לנבא כיצד ייראו חיי היומיום ב-2007. הוגו-באדר יצא, לכאורה, למסע בעקבות הספר, ובדיווחיו הוא עומד על הפער שבין התחזית למציאות בשטח.

"קדחת לבנה" אינו ספר מסע שגרתי. בדפים הראשונים הסופר מתאר את התנאים הפיזיים הקשים במיוחד עמם נאלץ להתמודד, ומספר מעט על המסלול שעבר. מכאן ואילך הוא מתייחס לעתים רחוקות לתוואי המסע, ובוחר להתמקד בכל פרק בנושא חברתי אחר. כותרת המשנה של הספר – מסע ללבה הקפוא של סיביר – אינה לגמרי מדויקת, שכן הוא משלב דיווחים מנסיעות בשליחות עתונו למדינות שהיו חלק מברית המועצות, והפכו לעצמאיות, כך שהספר הוא בעצם תמונת מצב של רוסיה ושל כמה מגרורותיה לשעבר. חובבי ספרי מסע ייהנו מן הפרק בו הוא מתאר שיט בימת באיקל, כשהוא משלב את סיפור ההתמודדות עם הטבע עם סיפורם של התושבים על גדת הימה.

הוגו-באדר מדווח על מדינה מושחתת בקנה-מידה בלתי נתפס. מדינה שמצהירה על מלחמה בסמים, אך המשטרה שלה מנציחה את המצב ואף סוחטת כספים מסוחרי הסמים. מדינה שלא ניתן להשיג בה דבר ללא תשלומי שוחד ופרוטקשן. מדינה שבה חיי אדם הם מצרך זול. מדינה של מונופולים דורסניים ושל כל דאלים גבר. בקטע מצחיק-עצוב הוא מספר שנסע אחרי משאית שגררה לאיטה משאית אחרת במעלה כביש ארוך שלאורכו פס הפרדה לבן. כמו כל הנהגים האחרים גם הוגו-באדר איבד בשלב כלשהו את סבלנותו ועקף את המשאיות. במעלה הכביש המתינו להם שוטרים, וכל אחד מן הנהגים נאלץ לשלם להם קנס, שרובו נכנס לכיסם הפרטי. המשאיות, לאחר שהגיעו עד השוטרים, הסתובבו וירדו חזרה, רק כדי להתחיל את הטיפוס מחדש, ו"לייצר" עוד משלמי קנסות.

סיביר משתרעת על פני שלושה-עשר מליון קמ"ר, שבעים ושבעה אחוזים משטחה של רוסיה. חיים בה שלושים וששה מליון תושבים, עשרים ושבעה אחוז מאוכלוסית המדינה. שני מליון מתוכם הם בני ארבעים ושמונה עמים מקומיים, שבכל מקום, פרט לאחד (Tuva), הם מהווים מיעוט אתני. פרקים רבים בספר מתייחסים אליהם, אל אורחות חייהם, ואל הקדחת הלבנה ההורגת בהם. הקדחת הזו – Delirium tremens – פוקדת אנשים לאחר התקפי שתיה חמורים, והיא מלווה בהזיות שבמקרים רבים גורמות להתאבדויות. רופאה מקומית, המטפלת בהתמכרות לאלכוהול, אומרת עליהם כך: "אני רואה שהם מתים, גוססים. שואה. הכחדה פיזית. עמים שלמים שותים את עצמם למוות ונעלמים מעל פני האדמה". אפשר לתלות את האשמה במצבה המדרדר של מדינתם, אבל כבר ב-1871 נכתב עליהם, "עוני נורא, הרעב כמעט ממית אותם […] ההתמכרות לאלכוהול שולטת בחלק גדול מהאוכלוסיה ומביאה אותם לדלות". בין אם הסיבה היא חברתית ובין אם היא נובעת מן הסביבה, תוחלת החיים של גברים בסיביר היא חמישים ושמונה.

הוגו-באדר מספר על שפע של זרמים דתיים שצצו עם התבטלותו של האיסור על פולחן דתי, על אמונה בשמאנים, על כתות, על התגלויות חדשות של ישו כולל האמונה – הבלתי נמנעת? – שהיהודים הם בני בריתו של לוציפר.

יש בספר פרקים מזעזעים רבים. אחד מהם מספר על פיצוץ במכרה פחם, על מותם של כורים בתאונות משונות וביסורים, ועל היאחזותם בעבודה מחוסר ברירה: "אלה שהיו בדרך החוצה אמרו שנורא מסריח מגז, שיחזרו, כי יקרה אסון. אבל הם הלכו כי משלמים להם לפי תפוקה. את גלאי הגז הם כיסו במעילים, כדי שאלה לא יצרחו וינתקו את זרם החשמל". על פי "הדיווח מהמאה ה-21" לא היו אמורים להיות במאה שלנו כורים, בזכות שיטה להעלאת הפחם בצינורות אל פני האדמה, ובכל זאת הכורים יורדים ומסכנים את חייהם, רק משום שהשיטה החדשה יקרה יותר.

בעקבות מסע באוקראינה ובמולדובה, הסופר מדווח על סחר באיברים, ועל סחר בנשים ובילדים בהיקף בלתי נסבל. ישראל, למרבה הבזיון, נזכרת בדיווחים האלה יותר מפעם אחת. רופא ישראלי שולח בריונים לפתות עניים לתרום איברים תמורת כסף, ועניים אלה מוצאים עצמם לעתים מושלכים חולים לרחוב, כשבידם רק חלק מן התמורה שהובטחה להם. ישראל מוזכרת כמקום שממנו קשה לנשים שפותו לזנות להמלט, וכמקום שממנו מגיעים קוני ילדים. עצוב מאוד.

הוגו-באדר נפגש עם חסרי בית, עם מסוממים, עם מוסיקאי שוליים, עם נשאי איידס, ומעט גם עם אנשים שהצליחו לבנות את עצמם ביושר למרות תהפוכות השלטון. הוא משרטט תמונה קשה של עוני ומחסור, של חשדנות ופחד, של ניצול החלשים, ושל משטר דורסני למרות המעבר לדמוקרטיה. הסופר מאמין בכתיבה מתוך התנסות אישית, ושליחויותיו העתונאיות נמשכות בדרך כלל תקופות ארוכות, בהן הוא חי בחברת האנשים עליהם הוא כותב. באחד הפרקים האחרונים בספר הוא מסתובב במוסקבה בחברתה של חסרת בית, לבוש בגדים מהוהים ומטונף. בראיון עם צאתו של הספר לאור בעברית אמר בתשובה לשאלה האם הוא אוהב את העם הרוסי: "יש כימיה בינינו. אלה אנשים שיוצרים סביבם אווירה שמתאימה לי ואני מתאים להם. יש להם לב ענק והם יעזרו לך כאשר תבקש. אני יושב עם אדם לילה שלם ומרגיש שאני מכיר אותו כל החיים, שזה החבר הכי טוב שלי, ואני מתאהב בו בהבזק ברק. אני יודע שבבוקר ניפרד ולא ניפגש לעולם. ככה אני אוהב לעבוד. לחבק את הגיבורים שלי". הקשר הבלתי אמצעי שלו עם דמויותיו וחיבתו אליהם ניכרים בספר.

"קדחת לבנה" הוא ספר מזעזע במובנים רבים, אך הוא מרתק ומאפשר היכרות עם עולם המצוי בעיצומו של מהפך. מומלץ.

Biała gorączka – Jacek Hugo-Bader

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מפולנית: מרתה סטנקביץ'

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s