הירחים של יופיטר / אליס מונרו

200703770b

"הירחים של יופיטר" הוא אוסף של אחד-עשר סיפורים שכתבה אליס מונרו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. מרבית הסיפורים מתרחשים, כרגיל אצלה, בעיירות באונטריו, ובמרכזן נשים. בשונה מן הספרים האחרים שעליהם כתבתי כאן – "חיים יקרים", "מי את חושבת שאת" ו"משהו שרציתי לספר לך" – בקובץ הזה אין חוט מקשר או מכנה משותף בין הסיפורים, אך כולם מצטיינים בחדות אבחנה, בתבונה מעמיקה, ובכושר תיאור מדויק עד להפעים.

סיפוריה של אליס מונרו מציגים דמויות בטווח גילים שבין הילדות לזיקנה. התקופה המסופרת נעה בין יום לחיים שלמים. לפעמים מוקד הסיפור דרמטי, אבל בדרך-כלל הוא שגרתי לכאורה, יומיומי, ורק כשרונה של המספרת מקנה לו יחודיות ומשמעות עמוקה. לפעמים היא מתעכבת על פרטים ומספרת באריכות, לעתים מסתפקת במשפטים קצרים, מנחיתה מהלומה חדה ומשתקת במקום בלתי צפוי (הסיפור "תאונה" מספק רגע שכזה), ותמיד הבחירה הסגנונית משרתת בשלמות את האוירה ואת המסר.

הנה, לדוגמא, פתיחה כאילו בנאלית של הסיפור "תאונה", פתיחה שמציירת תמונה, מושכת לקרוא הלאה, ובהמשך מתברר עד כמה היטיבה מונרו לכנס אליה את עיקרי הסיפור כולו:

פרנסס משתהה ליד חלון בקומה השניה של בית הספר התיכון בהנראטי, אחר צהרים אחד בתחילת דצמבר. השנה היא 1943. התלבושת של פרנסס אופנתית לאותה שנה: חצאית משובצת כהה ושָל משולש מצויץ מאותו בד, מונח על הכתפיים כשהקצוות קשורים במותניים; חולצת סאטן בגון שמנת – סאטן אמיתי, בד שבמהרה ייעלם – עם כפתורי פנינה קטנים רבים בחזית ובשרוולים. היא לא התלבשה כך כשבאה ללמד מוזיקה בתיכון; כל סוודר ישן וחצאית הספיקו. השינוי הזה לא נעלם מעיני הסובבים.

ועוד מאותו סיפור, קטע מתוק, קצת צדדי לעלילה, ואף הוא מדגים כיצד מונרו מציירת תמונה במלים, ומאפיינת דמות כמעט בעקיפין, בקוים דקים:

מדי שבוע הביאה לאמה שלושה ספרים חדשים מהספריה. אמה אהבה את מראהו של ספר טוב עב-כרס. יש כאן הרבה מה לקרוא, היתה אומרת, בדיוק כפי שאמרה שיש הרבה מה ללבוש במעיל או הרבה מה להתעטף בשמיכה. ואכן הספר היה כמו שמיכת נוצות עבה שהיתה יכולה להתעטף בה, להתכרבל בה. כשהגיעה לקראת סופו והשמיכה הלכה והידלדלה, היתה סופרת את הדפים שנותרו ואומרת, "הבאת לי ספר אחר? אה, כן, הנה הוא. טוב עדיין יש לי את ההוא כשאסיים את זה".

בסקירה על "מי את חושבת שאת" ציטטתי משפט מנימוקי פרס בוקר: "לקרוא את אליס מונרו זה ללמוד על עצמך משהו חדש שלא ידעת קודם". בוריאציה עליו אפשר לומר שלקרוא את מונרו זה למצוא את מחשבותיך מובעות בצלילות על ידי כותבת שמעולם לא פגשת, אבל נדמה שהיא מכירה אותך לפני ולפנים. משום כך קריאת הסיפורים, או לפחות קטעים מהם, היא לא חוויה ספרותית בלבד, אלא אף חוויה אינטימית נדירה.

לקריאת הספר נוספה הפעם תחושת היכרות עמוקה יותר, אחרי שחרשתי ברגל את רחובות דאונטאון טורונטו, ויכולתי לשוטט בעיר עם הדמויות, לקנות תכשיטים זולים בדוכן ברחוב ספדינה, למדוד בגדים ברחוב בלור. רובד שלם של חיבור ליצירה אובד כשקורא זר אינו מודע להבדל בין דיזנגוף לאלנבי, והעובדה שבספרים הקודמים לא חשתי בחוסר הזה, ושאליס מונרו מצליחה להביא את הקורא אל עולמה למרות הפער, מעידה על איכות יצירתה.

יכולתי להפליג בציטוטים, לנסות לנתח את הסיפורים, אבל באמת עדיף לקרוא אותם בשלמותם, ליהנות מן הניואנסים הדקים שבהם ומן התובנות העולות מהם, ולצלול לשעה קצרה לעולמן של נשים שהן לכאורה רחוקות, אך בקסם עטה של אליס מונרו הופכות לקרובות ולמוכרות.

מומלץ.

The Moons of Jupiter – Alice Munro

כנרת זמורה ביתן

2017 (1982)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s