אני מאשים / אמיל זולא

d797d796d799d7aa-d7a2d798d799d7a4d794

החודש לפני מאה ועשרים שנה, ב-13 בינואר 1898, ראה אור המאמר העתונאי המפורסם "אני מאשים". מחברו, הסופר אמיל זולא, התקומם כנגד העוול הברור שנגרם לדרייפוס, אשר הורשע בבגידה שלוש שנים קודם לכן. מספר ימים קודם שפורסם המאמר זוכה אסתרהאזי, הבוגד האמיתי, במשפט שארך דקות ספורות בלבד. זיכויו סתם את הגולל על סיכוייו של דרייפוס לזכות במשפט חוזר. אמיל זולא לא יכול היה להבליג עוד. מאמרו, שתפס את כל העמוד הראשי בעתון "ל'אורור" (השחר) שבבעלותו של ז'ורז' קלמנסו, נוסח כמכתב פתוח אל נשיא הרפובליקה. במכתב התייחס זולא אל הכתם המביש על פניה של הרפובליקה, נקב בזה אחר זה בשמות כל המעורבים בפרשה, והביע נכונות להגן על עמדותיו בפני כל תביעת דיבה. זמן קצר אחר-כך אכן נאלץ לעמוד לדין, וניצל את במת בית המשפט כדי לחזור על האשמותיו. הוטל עליו קנס ונגזר עליו מאסר, שכדי להמנע ממנו גלה לאנגליה. זולא אמנם שילם את מחיר תעוזתו, אך מאמרו היכה גלים והביא לתפנית בפרשה: דרייפוס הועמד למשפט חוזר, הורשע שוב, אך קיבל חנינה על ידי הנשיא ומאסרו הגיע לקצו. ב-1904 דרש להשפט שוב, וכעבור שנתיים טוהר שמו כליל והוא הוחזר לצבא.

המאמר המתורגם פותח את הספר, והוא צלול ונוקב כפי שהיה בעת כתיבתו. שני השלישים הנותרים של הספר מכילים מאמר בן שלושה פרקים מאת חי בדרה. בפרק הראשון הוא מתאר את הרקע לפרסום המאמר. בפרק השני, הטוב מבין השלושה, הוא מנתח את העקרונות שעמדו מאחורי המאמר, עקרונות שהם סוד כוחו עד היום: רדיפת הצדק, העדר כל אינטרס אישי מצדו של הכותב, והנכונות לשלם מחיר אישי (יתכן שהמחיר ששילם היה יקר הרבה יותר מקנס ומגלות, שכן מותו אפוף תעלומה: זולא נפטר ב-1902 מהרעלת פחמן דו-חמצני בשל סתימה בארובה, ויש הסבורים שהסתימה היתה מכוונת). הפרק השלישי דן בהשפעת פרשת דרייפוס על הרצל ועל התנועה הציונית. הכותב שולל כל דעה שאינה אוחזת בקונצנזוס, לפיו פרשת דרייפוס הוותה נקודת מפנה בתפיסותיו של הרצל, למרות שהרצל החל לכתוב את "מדינת היהודים" קודם לכן, ואף פרסם מאמרים אודות האנטישמיות בצרפת. אני עצמי סבורה שהדיון אקדמי בלבד ואינו מהותי, אבל חי בדרה מאמין כי "אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא", קביעה מופרזת לדעתי.

להרחבה על פרשת דרייפוס אני ממליצה על ספרו של רוברט האריס, "קצין ומרגל", ספר מתח היסטורי משובח, המסופר מנקודת מבטו של פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי, שאמנם היה נגוע באנטישמיות, אך נלחם לטובתו של דרייפוס.

יפה עשתה הוצאת קמין-ברזילי כשהחליטה לתרגם את המאמר ולהוציאו לאור בכריכה קשה מושקעת, ובצירוף צילום איכותי של המאמר מוטמן במעטפה הצמודה לכריכה. לא יפה עשתה כשהותירה שגיאות עריכה רבות ומביכות בעשרים העמודים הראשונים של המאמר. אמיל זולא ו"אני מאשים" שלו ראויים ליחס מכבד יותר.

אסיים בקטע מן המאמר: "כשחונקים את האמת מתחת לפני הקרקע, היא נערמת שם וצוברת כוח נפץ כה רב, שביום בו תתפרץ החוצה היא תפוצץ הכל ביחד אתה. במוקדם או במאוחר נראה אם לא הכנו היום את התשתית למהדהד שבאסונות".

J’Accuse! – Émile Zola

קמין-ברזילי

2017 (1898)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “אני מאשים / אמיל זולא

  1. הקשר לעבודתו של הרצל:

    זה שהרצל כתב את מדינת היהודים קודם לפירסום המאמר אבל הארועים נקשרו זה בזה, מצביע על כך שספרו של הרצל זכה לתשומת לב רצינית רק בעקבות המאמר. כמו זרע שנזרע ורק בעקהות השקייתו קמה התנועה הציונית הרישמית. בדומה לכך שהציונות המעשית בתחילה עוד בשנת 1882 עם הקמת ישובים כפריים בידי עולי חובבי ציון ובילו וגם קודם יהודים מירושלים וצפת הקימו ב 1878 את פתח תקווה ואת ראש פינה. מדובר בדרשרת מעשים מתחת לרדאר התקשורתי שרק אני מאשים הביא אליהם את תשומת הלב הנדרשת לנביטת תוצאות של ממש.

    אהבתי

    1. תודה על תגובתך.
      אני מסכימה אתך שמדובר בשרשרת מעשים שהוליכו זה אל זה. ארועים תקופתיים ותקשורתיים – "אני מאשים" הוא בין הבולטים שבהם – הקפיצו את הציונות אל התודעה והעניקו לה דחיפה. כותב המאמר, לעומת זאת, ממעיט מדי בפועלו של הרצל לפני פרסום המאמר, ועל כך אני חולקת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s