עיניהם צופות באלוהים / זורה ניל הרסטון

300px-their_eyes_were_watching_god_hebrew

אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה. ואז הוא מרים כי הוא חייב, אבל הוא לא מחזיק את זה על הגב שלו. הוא נותן את זה לנשים. האשה השחורה היא הפרד של העולם.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא סיפורה של ג'ייני, אשה שחורה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ג'ייני, בת לאב לבן, שאנס את אמה, ולאם שהסתלקה, איש אינו יודע לאן, גדלה אצל סבתה, שהתמסרה לגידולה ודאגה לרווחתה, אך אילצה אותה להנשא בגיל צעיר לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. ג'ייני בעלת הדעות משל עצמה, עזבה את בעלה לטובת ג'ו, גבר צעיר וכריזמטי, והשניים עברו לאיטון שבפלורידה, אחד מראשוני הישובים שנבנו אחרי ביטול העבדות עבור שחורי עור. ג'ו, בעל חושים חדים, רכש בישוב אדמות, שאותן מכר עד מהרה ברווח, הקים חנות, ייסד סניף דואר, ודחף את עצמו אל עמדת ראש העיר. לאחר מותו התאהבה ג'ייני בטי קייק הצעיר ממנה. כשהספר נפתח, ג'ייני, לשעבר אשת ראש העיר המהדרת בלבושה, שבה לאיטון לבושה בסרבל מאובק, והלשונות מתחילות להתגלגל: "מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? […] למה אשה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזו בחורה צעירה? […] הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל". פיבי, חברתה של ג'ייני, נשלחת לדובב אותה, והספר חוזר אחורה בזמן ומגולל את סיפור חייה של ג'ייני.

זורה ניל הרסטון היתה אחת הסופרות המרכזיות בתנועה התרבותית "הרנסנס של הארלם", שהיתה פעילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ולכן הנחתי שהספר יעסוק ביחסי שחורים-לבנים ובהגדרה העצמית של אפרו-אמריקאים, בדומה ל"חוצה את הקו" מאת נלה לרסן. הספר אכן נוגע בנושאים אלה, אבל יותר מכך זהו ספר בעל אופי פמיניסטי. במסה "ככה זה להיות אני השחורה", המצורפת לספר, הסופרת כותבת כי נהפכה לשחורה רק בהיותה בת שלוש-עשרה, כשנשלחה ללמוד בג'קסונוויל. עד אז חיתה באיטון, זו המתוארת בספר, שבה לבנים היו רק תיירים חולפים. היא מסרבת להגדיר את עצמה על רקע עברם של השחורים כעבדים: "שישים שנה עברו מאז ביטול העבדות. הניתוח הצליח והחולה מתפקד היטב, תודה רבה. המאבק הנורא שהפך אותי משִפְחה פוטנציאלית לאמריקאית קרא: "למקומות!"; בתקופת השיקום והבניה מחדש קראו: "היכון!"; והדור שלפני קרא: "רוץ!". יצאתי לדרך במהירות שיא ואסור לי לעצור כדי להסתכל אחורה בבכי". ככל הנראה בשל גישה זו הספר אמנם אינו מתעלם מן הגזענות, ואינו מקל ראש בשאלת ההפרדה הגזעית, אך אינו מתעכב לכעוס בגינן. הרסטון בחרה לשים כאן את הדגש על מעמד האשה ועל יחסי זוגיות.

כשפיבי מנסה להזהיר את ג'ייני מפני טי קייק, ג'ייני, שזה עתה התאלמנה והשתחררה מחיי נישואים שמיקמו אותה בתפקיד עזר כנגדו בלבד ("מישהו צריך לחשוב בשביל נשים וילדים ותרנגולות ופרות. כי בחיי, הם פשוט לא יודעים לחשוב כלום בעצמם", כך היה ג'ו סבור), מסבירה כך את מה שדוחק בה לשנות את חייה: "אני כבר חייתי בדרך של סבתא, עכשו אני רוצה לחיות בדרך שלי. היא נולדה בזמן של העבדות מתי שאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא […]. אז אני טיפסתי על הכסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו העולם מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות".

הספר שופע אבחנות חדות בכל מה שקשור ליחסי גברים-נשים, לאופן בו יש להפיח רוח חיים בזוגיות, לפתיחות הנדרשת, לשיתוף ולשוויון. בעולם בו זכותו של הגבר להכות את אשתו, לא בהכרח מתוך כעס אלא גם מתוך הצורך להפגין בעלות, זורה ניל הרסטון מציגה את ג'ייני, שהיא מצד אחד סבלנית וסובלנית בכל הקשור לערכים מסורתיים, ומצד שני נאבקת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, להיות שותפה מלאה לחיים, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי, בטוב וברע.

כאמור, הרקע של התקופה, חוקי ההפרדה והגזענות, אינם נעדרים מן הספר. באחד הפרקים האחרונים, אחרי הוריקן קטלני, השלטונות מאלצים מובטלים שחורים ולבנים לקבור את גופות המתים. חוקי ג'ים קראו עומדים בעינם גם אחרי המוות: למתים הלבנים נבנים ארונות עץ, את השחורים קוברים ללא ארון בקבר אחים. בפרק אחר אשה צבעונית מעדיפה את חברתה של ג'ייני בת התערובת על חברתם של השחורים בשל צבע עורה הבהיר יחסית, ומתמרמרת על שהלבנים מפלים אותה כאילו היתה שחורה בעצמה.

הרסטון כתבה את ספריה בניב הדיבור השחור ולא באנגלית תקנית. סגנונה הקנה לה מבקרים הן מקרב הלבנים, שבעיניהם היה ירוד, והן מקרב השחורים שראו בו קריקטורה. הבחירה בניב זה הקשתה על תרגומו של הספר, ורעות בן יעקב התיחסה לכך בנספח לספר. לא השוויתי למקור, אבל התוצאה משביעת רצון בעיני.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא, אם כך, ספר שמצליח להיות רב-נושאי אך בו בזמן ממוקד. ג'ייני היא דמות אמינה מאוד, משכנעת מאוד, ונראה לי שלא במהרה תישכח. אשמח אם יתורגמו ספרים נוספים פרי עטה של זורה ניל הרסטון.

Their Eyes were Watching God – Zora Beale Hurston

הכורסא ומודן

2018 (1937)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s