נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול

003100052924

פאבל איונוביץ' צ'יצ'יקוב – אדם "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה" – מגיע לעיר המחוז N. הוא ממהר ליצור קשרים עם כל בעלי המעמד במקום, ובדרך-כלל מתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם. בתקופה המתוארת, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ'יצ'יקוב מציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה? איזה רווח יצמח ממנה לצ'יצ'יקוב? גוגול חושף את מניעיו רק בפרק המסיים את חלקו הראשון של הספר.

בדומה ל"רביזור", המחזה הנהדר פרי עטו של גוגול, גם "הנפשות המתות" הוא סאטירה נושכנית על החברה הרוסית בזמנו. החל בצ'יצ'יקוב הנוכל, שמצא פירצה ביורוקרטית שתאפשר לו להרוויח הון מבלי לנקוף אצבע, וכלה במושל, החל במשרתו פטרושקה, שאינו טורח להתרחץ, וכלה באדון אחוזה מהודר, כולם נגועים בשחיתות, בנוכלות, בהעמדת פנים, בחנופה כלפי סמכות ובהתנשאות כלפי הכפופים להם. ביורוקרטיה מסואבת ושוחד הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הנימוסים מכסים על ריקנות, וההפרזה עד כדי היסטריה היא דרך ההתנהלות המקובלת. איש אינו חסין מפני תאוות בצע, ורובם ככולם אחוזים באובססיה כלשהי. גוגול, כמספר יודע-כל, נמנע לכאורה משיפוטיות, אך כשהוא מכניס את עצמו לסיפור דבריו צבועים בלגלוג מוסווה בקושי. מבלי לקרוא פרשנויות ליצירה, התרשמתי שגוגול ביקש להציב מראה מול קוראיו. מנחם פרי, בנספח מורחב ומלומד, מציע קריאה אחרת.

כושר התיאור של גוגול מרהיב. כוחו גדול בתיאור פרטי הפרטים הקטנים המרכיבים יחד תמונה מדויקת של התחושה או הארוע או העמדה שהוא מבקש להציג. כוחו רב גם בתיאורי טבע, ואלה יפים הן לכשעצמם והן, ואולי בעיקר, כחלק ממארג הלכי הרוח של גיבוריו. הנה קטע מרשים, אחד מרבים, שמדגים את סגנונו, וגם את התרגום המהנה של רנה לויטין:

נניח, למשל, שקיים משרד, לא כאן, אלא באיזו מלכות מעבר להרי החושך, ובאותו משרד, נניח, קיים לו מנהל המשרד. אבקש להתבונן בו כשהוא יושב בין הכפופים לו – הרי מרוב אימה הגה לא תוציא מפיך! גאוה ואצילות ומה לא יבטאו פניו! קח לך מכחול, וצייר: פרומתאוס, ממש פרומתאוס! המבט כמו של נשר, ההליכה חלקה, מדודה. והנה אותו נשר עצמו, כשרק יצא מחדרו והתקרב אל משרדו של הממונה עליו, כבר הוא נחפז ומדדה כמין חוגלה עם הניירות מתחת לזרוע, ישמור האל! בחברה ובנשפיות, אם כולם בעלי דרגה נמוכה, פרומתאוס פשוט ישאר פרומתאוס, אבל אם יהיה שם מישהו שדרגתו גבוהה קצת מזו שלו, יעבור פרומתאוס מטמורפוזה כזו, שאפילו אובידיוס לא היה יודע להמציא: זבוב, פחות מזבוב, האיש מוחק את עצמו לגרגיר עפר! "לא, זה לא איוואן פטרוביץ'", אתה אומר כשאתה מסתכל בו. "איוואן פטרוביץ' גבוה יותר, ואילו זה נמוך, וגם רזה; ההוא מדבר בקול רם, בבאס, ולעולם אינו צוחק, בעוד שזה, השד יודע מה, מצפצף כמו ציפור ואינו מפסיק לצחוק". אתה ניגש קרוב יותר, ומה אתה רואה – זה באמת איוואן פטרוביץ'! "א-הה", אתה חושב לעצמך…

מכיוון שבעקבות קריאה הספר קראתי מעט גם על הסופר, אני לא יכולה להמנע מלמצוא אותו בתוך העלילה. גוגול לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, ויש המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות. צ'יצ'יקוב גם הוא רווק, מדבר הרבה על הרצון בהמשכיות המתממשת בהולדת ילדים, אך נמנע מכל קשר רומנטי. כשכבר קורה שהוא נמשך לנערה, בתו של המושל, אין לו מושג כיצד לנהוג, ובהמשך כשיעסוק בשידוכים לא ידאג לשדך את עצמו אלא את זולתו. בספר ניכרת עמדה מאוד ביקורתית, לשלילה, כלפי נשים. הן תככניות, רכלניות, נעלבות בקלות, נוקמות ונוטרות. גם לאנטישמיות המיוחסת לגוגול יש עקבות בספר, בעיקר באמצעות השימוש בכינוי הגנאי "יהודון", הנקשר בדרך-כלל לעניני כספים.

נהניתי מן האופן בו גוגול פונה אל הקורא ומתעמת אתו ועם ציפיותיו. בפרק החותם את החלק הראשון הוא כותב, בין השאר: "אתם חוששים מן המבט המעמיק חדור, חוששים להעמיק לראות משהו בעצמכם, אוהבים להחליק על-פני הכל בעיניים לא חושבות […] ומי מכם, המלא ענווה נוצרית, ינעץ בתוככי נפשו, לא בפומבי כי אם בשקט, ביחידות, ברגע שיח בודד עם עצמו, את השאלה המכאיבה: "האם אין גם בי-עצמי משהו מצ'יצ'יקוב?" לא, זה לא יקרה!".

על הכריכה נכתב "לראשונה בעברית עם החלק השני". זו הצהרה נלהבת מדי, בהתחשב בעובדה שגוגול שרף – פעמיים – את החלק השני שכתב ליצירה, ובספר שלפנינו נכללים רק כמה פרקים ששרדו, אף הם לא במלואם. כשלעצמי יכולתי להסתפק בחלק הראשון, מבלי לקרוא את שאריות הפרקים שהסופר עצמו לא היה שלם איתם.

"נפשות מתות" הוא ספר מהנה, מבריק, כתוב בכשרון ובמעוף, מתורגם בשטף, ומאוד מומלץ.

Мёртвые души – Никола́й Васи́льевич Го́голь

הספריה החדשה

2013 (1842)

תרגום מרוסית: רנה לויטין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s