מלך זהב ודם / גבריאלה אביגור-רותם

melech_zhav_front1

כותרת משנה: מזכרונותיו של ניקולאוס איש דמשק

"מלך זהב ודם" מתאר את תקופת מלכותו של הורדוס הגדול, ואת מאבקי הירושה שאחרי מותו. הספר מסופר מפיו של ניקולאוס איש דמשק, מי שהיה היסטוריון החצר של הורדוס, בעל מהלכים בחצרותיהם של שליטים בני זמנו, ביניהם קליאופטרה, מלכת מצרים, ואוגוסטוס, קיסר רומי. מכתביו המקוריים של ניקולאוס לא נותר כמעט זכר, וגבריאלה אביגור-רותם הסתמכה על מקורות היסטוריים ועל דמיונה כדי להעלות תמונה שלמה של התקופה. באחרית דבר לספר היא מתארת את כתיבתו כ"נסיון להכנס לתוך נפשו והגיונותיו של אדם משכיל בן המאה הראשונה לפני הספירה ושלושת העשורים הראשונים שלאחריה".

שני דברים מתבלטים בספר לכל אורכו. הראשון בהם הוא השפה המיוחדת. אביגור-רותם, ששפתה תמיד מהודרת, בחרה להשתמש בספר זה בלשון התקופה, לשון כמו תלמודית מהולה במונחים רומאיים. מכיוון שיש לי נטיה אל הארכאיות, נהניתי מן ההיבט הזה ביצירה. הנה, להדגמת שפת הספר, קטע שנשא חן בעיני, ובו עצתו של החכם הלל בדבר אורך הרוח הנדרש מן הסופר, ובדבר מבחני איכות מחמירים בטרם פרסום:

היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; גם הוא כקאלימאכוס סבר שמרבה מלים מרבה להג, גם הוא כהוראטיוס גרס שעל כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת.

ההיבט הבולט השני הוא עומק הידע. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק לא רק בעובדות ההיסטוריות הבולטות, אלא גם בפרטי הפרטים של חיי היומיום. מכיוון שניקולאוס היה אדם משכיל הבקיא בספרות ובפילוסופיה, הספר שזור פרטי מידע המרחיבים את הדעת.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הסתמך על ספריו של ניקולאוס כשכתב את "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". יחד עם זאת היה מסויג מניקולאוס כעד חסר פניות, וכתב עליו כך: "מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים…ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)…(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה…שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך." ניקולאוס שב"מלך זהב ודם" אוביקטיבי מעט יותר. הוא אמנם מעריץ את הורדוס, אך הערצתו אינה עיוורת אלא מפוכחת. ברור לקורא שניקולאוס רואה את הליקויים, למרות שבכתיבתו הפורמלית הוא מדגיש את המעלות. את צאצאי החשמונאים, לעומת זאת, הוא מגנה בכל הזדמנות, ואינו חוסך את שבט לשונו מבני העם הנבחר. האמירות הביקורתיות הללו בלטו בעיני במיוחד כשבקשתי למצוא בספר רלוונטיות לימינו, אך גם אם פה ושם נדמה היה לי שהסופרת מכוונת לימינו, האמירות שיכולות להתפרש כנושאות כוונה סמויה – מספרן בטל בששים בתוך הטקסט כולו.

וזו בעצם התהיה המרכזית שלי לגבי הספר: למה להשקיע כשרון מפואר שכזה בסיפור היסטורי גרידא? ללא הרלוונטיות לזמננו, הוא נותר בגדר סיפור – מעניין, מורכב, מעשיר בפרטים, אבל ללא ההתעלות שבאמירה משמעותית. מסיבה זו הוא, לדעתי, אינו "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר שנכתב בספרות העברית מאז מלך בשר ודם (1954) של משה שמיר", כטענתו של יגאל שוורץ. ספרו של שמיר, שכתב גם הוא בשפה כמו תלמודית, ותיאר את תקופתו של אלכסנדר ינאי, שמלכותו הסתיימה שלושים ותשע שנים לפני תחילת מלכותו של הורדוס, נקרא בשני רבדים, ההיסטורי והעכשווי. "מלך זהב ודם" מסתפק בהיסטוריה. מבחינתי, כמתעניינת בהיסטוריה, אין די בעובדות וב"רכילות", חשובים בעיני לא פחות הלקחים.

מכל מקום, גם ללא תואר "הרומן ההיסטורי החשוב ביותר", "מלך זהב ודם" מספק חווית קריאה טובה, כתוב היטב, חד, מושקע ומעשיר. גבריאלה אביגור-רותם, כך נראה לי, אימצה את עצתו של החכם הלל שצוטטה למעלה: היא אינה ממהרת לפרסם, מקפידה על כל פרט, והתוצאות ראויות מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2017

מודעות פרסומת

11 תגובות בנושא “מלך זהב ודם / גבריאלה אביגור-רותם

  1. כתבת יפה, כתמיד. מסקרן לקרוא. גם אם אביגור-רותם לא רצתה לרמוז משהו לקורא העכשווי, בעיניי יש ערך לעיסוק מעמיק ורענן בהיסטוריה, גם הרחוקה, של בני עמנו. אני ממש בעד. תודה, עמיחי.

    אהבתי

  2. תודה על הסקירה. עוד מלאכת מחשבת, פרוזה לירית, של סופרת נהדרת.
    משום מה אני קראתי בין השורות ובצורה שקופה לגמרי את הרלוונטיות להווה.
    מותר לגלגלים במוח להסתובב לבדץ לא צריך להגיש לקורא חומר לעוס. אביגור-רותם אף פעם לא עושה את זה.
    דעתו של הסופר רק מחבלת בחוויית הקריאה ובשיפוט העצמי של הקורא. אביגור-רותם אף פעם לא מכניסה את דעתה האישית.

    אהבתי

    1. אני מסכימה אתך: סופרת נהדרת, מלאכת מחשבת, ובאמת אין צורך להגיש לקורא חומר לעוס. אני מניחה שקוראים שונים מוצאים דברים שונים באותו הספר, וזה לגמרי בסדר. בעיני זהו סיפור היסטורי מרתק ומרחיב דעת, כתוב להפליא. ממתינה בסקרנות לספרה הבא.

      אהבתי

      1. כמו שציטטת מהספר. שהוא גם הנוהל של אביגור-רותם : הספר הבא? בטח יקח שנים 🙂
        "היזהר מעשות ספרים הרבה, התרה בי פעם, ברוח טובה, החכם הלל; מרבה מלים מרבה להג….. על כל כותב לרסן את להט הכתבנות; לחתום כל ספר כתוב בגליל ולטומנו רחוק מן העין לעשר שנים לפחות. ורק אז לגולל אותו כדי לגלות אם טוב הוא עדיין בעיני כותבו. ואם טוב – לעבור עליו שוב, להחליק מהמורות, להקציע חדודים, לא להרפות עד שתצא מתחת ידו אבן חן מלוטשת."

        אהבתי

  3. ספר נהדר. כמו כל ספר שיוצא מתחת ידיה הכשרוניות של אביגור-רותם. אני כן מצאתי את הרלוונטיות להווה גם אם אינה מוגשת במפורש.

    אהבתי

  4. גמרתי היום לקרוא אותו. כקודמי, אני מעריך את התחקיר הענקי שעשתה הסופרת ומתארת את חיי השליטים ובני משפחותיהם, תככיהם, פחדיהם ושיקולי דעתם בנושאים רבים.
    לא יכולתי לקרוא אותו ברצף כי הוא מלא וממולא בפרטים רבים הדורשים עיכול. הספר מזכיר קצת את הסרט רשומון שלא כל דבר הוא חד-פנים אלא לכמה מהעלילות ישנם כמה תפניות.
    חיי הגיבורים מלאים בפרטים רבים כמו מלבושים, אוכל ואדריכלות. לא מצאתי התייחסות לחיי היום-יום הן בירושלים ולא ברומא וחיי פשוטי העם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s