לא מכין קפה למלאך המוות / אהרן מרגלית

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd790_d79ed79bd799d79f_d7a7d7a4d794_d79cd79ed79cd790d79a_d794d79ed795d795d7aa2

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי התרחש בבית הספר היסודי. אחד מתלמידות בית הספר, מבוגרת ממני, היתה משותקת בשתי רגליה, נעלה נעליים מיוחדות עם ברזלים תומכים, והתהלכה באמצעות קביים. אין לי שום זכרון ממנה, למעט ארוע מסוים זה: יום אחד הורשתה ללכת ללא קביים. אני זוכרת הליכה מהירה שלה, אולי ריצה, לאורכו של מסדרון בית הספר, ואני זוכרת בבהירות רבה שהיתה כולה חיוכים, ואני שומעת את השמחה בצחוקה כשהשלימה את המסלול. היתה כנראה באותו רגע תחושה עצומה של חופש ושל אושר טהור, ואלה חרטו את הארוע בזכרוני. אני חושבת שאהבתי מאוד את "אני אתגבר" של דבורה עומר, משום שסיפורה של הילדה הנכה החזיר אותי שוב ושוב אל אותם רגעים. "לא מכין קפה למלאך המוות" החיה בי את הזכרון, משום שהוא מספר על ההתמודדות שמן הסתם היתה גם מנת חלקה של אותה תלמידה.

כשאהרן מרגלית היה כבן שנתים וחצי כמעט נדרס על ידי טרקטור, וכתוצאה מן הטראומה חדל לדבר. כששב אליו כושר הדיבור, לקה בגמגום קשה. באותו גיל בערך לקה בגרסה החמורה ביותר של פוליו, שותק בכל גופו, ונזקק לריאת ברזל. בבגרותו חלה בשני סוגי סרטן, אחד מהם נדיר וקטלני במיוחד. את התמודדותו עם האתגרים הגופניים, חלקם מסכני חיים, הוא מתאר בספר. לצד הקשיים הפיזיים, ובמידה רבה בשלהם, נאלץ לחוות גם קשיים חברתיים. כילד קטן הופרד ממשפחתו למשך שנים, כשאושפז במוסד לילדים משותקים הרחק מביתו שבמושב תפרח שבנגב. הנסיעה מן הנגב לירושלים באותן שנים היתה בגדר מסע של ממש, שאמו ביצעה פעם בשבוע. את אביו ראה פעם בכמה חודשים, את אחיו לא פגש כלל. כששב לביתו, והוא כבן שש, היה בפיגור לימודי, ובמקום ללמוד עם חבריו (בניהם של המייסדים יוצאי הונגריה) מחוץ למושב, למד בבית הספר המקומי עם ילדי עולים מארצות ערב, ביניהם נחשב לחריג. מאוחר יותר נשלח בעצת רבנים ללמוד בישיבה, בניגוד לכוונתם של הוריו להכשיר אותו ללימודים מעשיים. בישיבה לא העז לפצות את פיו בשל הגמגום, ולכן נחשב שוב ליוצא דופן.

למזלו של אהרן נקרו בדרכו אנשים מסורים שעודדו אותו ותמכו בו. הראשונה בהם היתה אמו. בניגוד לעצת הרופאים במוסד החליטה להחזיר אותו הביתה, ובמשך תקופה ארוכה היא זו שהעניקה לו טיפולים פיזיותרפיים שהשיבו כוחות לשריריו הפגועים. מורה בבית הספר הוציא אותו מבידודו, כשמצא דרך לשלב אותו במשחק כדורגל למרות שנעזר בקביים להליכה. מנהל הישיבה קישר בינו ובין מומחה לגמגום, שבאמצעות סדרה ארוכה של טיפולים השיב לו את היכולת לדבר. לכל אלה, ועוד אחרים, נוספה נחישותו שלו להיות עצמאי, שדחפה אותו מעבר לגבולות מוגבלויותיו. המומחה לגמגום אמר לו: "בעולם שלנו יש כאלה שעושים ויש כאלה שיש להם תירוצים", ונראה שאפשר לסכם כך את התנהלותו, ללא תירוצים. גם המוטו שבחר לספר מתייחס לגישה זו: אין לנו שליטה על גלי הים, אבל את המפרשים אנחנו מכוונים.

בבגרותו, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים, התגלה אצלו סרטן אלים ונדיר. נחוש להביס את הסיכויים הקלושים, יצא למאבק מושכל, ליקט מידע, נועץ ברופאים בארץ ובעולם, והיה מעורב לפרטי הפרטים בכל ההחלטות שנגעו לטיפול בו. באפיזודה מרשימה במיוחד הוא מספר כיצד, לאחר ששכנע שבעה רופאים ברחבי העולם לערוך ביופסיה ברקמות שנלקחו מגידול שנכרת בלחיו, נסע לנתב"ג לאחר הניתוח, כשכל ראשו חבוש ורק עין אחת מציצה, וגייס נוסעים שלא הכיר כדי שיקחו איתם את הרקמות וימסרו אותן לידי הרופאים. בפרקים המתייחסים לסרטן נזכרתי בספרו של אטול גוואנדה, "להיות בן תמותה", שבו הטיף לשיתוף מלא של החולה בהחלטות הנוגעות לגורלו. אמנם גוואנדה התייחס לחולים סופניים ולבחירת האופן בו יסיימו את חייהם, אך העקרון תקף גם לחולים אחרים, והמקרה המתואר בספר מוכיח עד כמה השיתוף בין שני הצדדים עשוי להועיל.

לאחר שהחלים, ראה אהרן מרגלית לעצמו ענין של שליחות להביא את סיפורו בפני הציבור, ולעודד נטילת אחריות ואופטימיות. זהו ספרו השני, המהווה הרחבה של ספר קודם, "אתהלך", והוא מרבה גם להרצות. הספר אינו אמור להשפט ספרותית. במידה רבה מדובר במניפסט יותר מאשר ביצירה אמנותית. הספר כתוב בשטף, ברהיטות, ומעביר היטב את מה שרצה הכותב להביע.

אני מורידה את הכובע בפני אהרן מרגלית על עוז רוחו ועל עיקשותו, אך נמנעת מלהמליץ על הספר משום תפיסת העולם האמונית השורה עליו. כשאמו של הכותב קובעת כעובדה – ובנה מסכים איתה – שברכת הרב הצילה אותו ממוות, ושמותם של האפרוחים, שעליהם היתה פרנסת המשפחה, היה כופר נפשו של בנה, חלק מעסקה עם אלוהים, אני חשה התנגדות. הכותב מתאר את קולו של אלוהים בתוכו, הוא מכריח את המנתח לבצע ניתוח מורכב בהרדמה מקומית כדי שיחוש את השכינה למראשותיו, כדי להבטיח את החלמתו הוא מקושש ברכות מרבנים ומשתטח על קברי צדיקים, באפילוג, בו הוא מסכם את עקרונותיו, הוא מונה בין "הייה אחראי, אופטימי ומעשי" גם "האמן באלוהים ובטח בו" – תפיסת עולמי אינה מכילה את האמונות האלה, ואף מתנגדת להן, ואיני יכולה להמליץ על ספר המעודד אותן.

עם עובד

2017

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s