בממלכת התיל / מיכאל קראוס

news1-13-446132838726044

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “בממלכת התיל / מיכאל קראוס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s