אהבת הגורל / אַבֶּל י' הרצברג

אהבת הגורל

כותרת משנה: שבעה חיבורים על ברגן-בלזן

הרוצה לפגוע בעבריינים, יביא אותם למשפט. אבל מי שחרד לתוצאות שיטתם, עליו להבין אותה. כוונת ספרון זה היתה ועודנה לתרום להבנה הזאת.

אבל הרצברג, יליד 1893, היה עו"ד, סופר ומשורר יהודי הולנדי. ב-1943 נעצר עם אשתו ושלושת ילדיו, ונכלא במחנה הולנדי. הילדים הצליחו לברוח, והוא ואשתו נשלחו לוסטרבורק ומשם בינואר 1944 לברגן-בלזן. בני הזוג נמנו עם קבוצת יהודים שהוחזקו במחנה משפחות כעתודה לחילופים עם גרמנים שבויים. הם סבלו חרפת רעב, מחלות, אלימות והשפלה, אך כפי שהרצברג כותב בכנות ובאמפטיה "ידענו שבגיהינום היו מדורים עמוקים בהרבה משלנו". אחרי שובו כתב מספר מאמרים אודות המחנה, ואלה ראו אור בכתב-עת הולנדי, וקובצו כספר ב-1946. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של המחנה, וחורג ממסגרת התיאור גרידא אל הנסיון להפיק תובנות. סגנונו הספרותי ישיר ובהיר, משולב בציניות שרוטה ובכאב בלתי מוסתר. הספר מכיל פחות ממאה עמודי טקסט, כולם ראויים לאזכור ולציטוט, ולכן הסקירה הזו ברובה תיתן את הבמה למילותיו של הרצברג.

"שרפירר פלוני"  עוסק במפקדים הזוטרים בס"ס:

כל בעלי הדרגות – ביחוד השרפיררים, שהיה להם מגע בלעדי כמעט עם האסירים – ששו ושמחו בעליזות הולכת וגוברת ככל שאכזריותם גברה […] איך זה היה יכול לקרות? […] אם תשובתנו היא שמדובר כאן בפושעים, זוהי הצהרה ולא הסבר […] אסור לנו לשכוח שאין פותרים את הבעיה בעזרת שנאה וגידופים […] חשוב ביותר לדעת ולהבין איזה מין אדם היה יוזף קרמר, מפקד המחנה, או שרפירר היינץ, פריץ, ראו, וליבה, או שטורמפירר אלמוני. כי אין אנו קובעים את טיבו ואת ערכו של הנאצי אלא את הטיב והערך של עצמנו.

השרפירר, כך תופס אותו הרצברג, הוא איש ריק, בלי אידאלים, בלי השקפות, בלי אהבת מולדת או התלהבות לאומית, ולכן לא נותר לו אלא להכנע להיפנוזה של זרקורי הבריונות החוזרת ועולה. הוא אינו נעדר מצפון לחלוטין, וכדי להשתיק את שאריות המצפון הוא חייב להסלים את האכזריות. התיאור הזה מתאים לגרמניה בנסיבות שנוצרו, אך אינו יחודי לה. אנשים כאלה נמצאים בכל מקום.

"הקאפו" עוסק בבריונים שמונו לנהל את ענייני המחנה אחרי שהמפקד קרמר החליט לפזר את מועצת היהודים:

הקאפו אינו משרת את הנאצים, הוא יוכיח לך וגם לעצמו באותות ובמופתים שהוא פועל לטובת הכלל, אך הוא משרת את עצמו בלבד […] הם טוענים שכל רצונם למנוע את העונשים הקולקטיביים האהובים כל כך על הגרמנים, אין זה נכון. האחד מצא שעיר לעזאזל בשל עליבותו שלו, והשני אינו מכיר דרך אחרת כדי לא לטבוע בים הזה של חמס והשפלה. בניגוד לאשליה הנפוצה שרבים מטפחים אותה, שוב היגון שכח לרומם את הנפש.

"הנקבה" מטפל באשה ששירת כמפקדת צריפים במחנה:

אירמי הבלונדינית תרמה את חלקה לנצחונה של גרמניה במלחמה. להוטה לשרת היא דהרה דרך הצריפים כשזקן המחנה והאחראים על הצריפים בעקבותיה.

לאירמי הבלונדינית היו עוד כשרונות מלבד ביקורת סידור המיטה. היא ידעה גם להכות, ועוד איך!

בחוסר מודעות מוחלט לסתירות שבהתנהגותה, היתה הולכת לפטפט עם הנשים בבית היתומים, משחקת עם הילדים, מזמינה שמלות אצל התופרת. כשאירמי הבלונדינית פטפטה די הצורך, היא הפסיקה ואמרה: "זהו, עכשו אני הולכת להכות קצת במחנה הנשים". כך אמרה וכך עשתה.

אחרי המלחמה, באותו חוסר מודעות, אין לה מושג למה טוענים נגדה, הרי עשתה הרבה למען הנשים, עובדה שתפרו בשבילה שמלות… אירמי מאמינה במה שהיא שחה […] וזה הדבר הגרוע ביותר.

"תחת עץ התִּרזה" עוסק בטיפול של היהודים בגנבים. במחנה פעלה מערכת משפט פנימית של היהודים בעידודו של יוסף וייס, זקן היהודים בתקופה מסוימת. הרצברג כותב על הבדידות במחנה, על הכעס שנבע מהבדידות, ועל הגנבה כענין של הישרדות. הגרמנים גילו את קיומו של בית המשפט, שהרצברג שימש בו כתובע, ודרשו לקיימו בפומבי לשם שעשועיהם.

הם מתו כולם, הגנבים מברגן-בלזן, ואינני יודע אם הם גנבו עם היד החוטפת של המוות המתקרב, או אם הם נעשו מיואשים כל כך כי חשו בשקיעתם המוסרית עד שלא יכלו להחזיק מעמד. רק בני בליעל אחדים שהיו ביניהם – חוטאים מרושעים אמיתיים כאלה שגנבו כדי לגנוב – לא מתו, והם ודאי ימשיכו לגנוב.   

"בגלל פסוק אחד" מספר על לָאבּי, מורה מבנגזי, שאותו הרצברג מתאר כאדם טהור כשושן צחור. לָאבּי נמנה עם יהודי צפון- אפריקה, שהגרמנים הגלו תחילה לאיטליה ולאחר מכן למחנות בפולין. בעלי דרכון בריטי הגיעו למחנה בו שהה הרצברג. לָאבּי, שפתח במחנה בית-ספר לילדי צפון-אפריקה, סירב לאכול את המרק היומי מטעמי כשרות, "כדי להבדיל בין טומאה לטהרה!", והפסוק הזה העניק כוח לאנשים רבים:

באופן עקרוני יש להדגיש שאין בני אדם טמאים או טהורים. אין עמי סגולה. ואולם יש בני אדם היודעים שיש גבול בין מה שמותר ומה שאסור, ויש אנשים שלא רק שאינם יודעים זאת אלא אף מתעלמים מהדבר. בין אלה ואלה אין שלום.

בפרק זה הרצברג מתייחס גם לקושי לספר את חוויות המחנה: מה שהם קוראים עכשו "זכרונות" הוא דו-שיח בין נפשם שנשארה בבית ובין צִלם שחזר, לכן הקושי להסביר "איך זה היה" דומה לקושי שיש בתיאורו המדויק של חלום. תמיד חסר משהו חמקני, לא עובד או מעשה מוחשי אלא דבר שבאווירה, במחנק הפחד והמצוקה.

"הרכבת האחרונה" מתאר את ארבעה עשר הימים של המלחמה, אותם נאלץ להעביר בנסיעה ברכבת בקרונות פתוחים, בצפיפות ובזוהמה ובמחסור גדול באוכל:

ארבעה-עשר ימים הסיע השטן את הרכבת האחרונה דרך גרמניה. בכל פעם הרכבת נוסעת כמה קילומטרים מאחורי החזית ומתחמקת ממנה כשהיא מתקרבת אליה. רכבת מלאה יאוש מיילל עוברת על-יד ערים וכפרים הרוסים, על-יד חורבות ברלין שעל חומותיה כתוב: "ברלין לוחמת, עובדת ומחזיקה מעמד".

ב-23 באפריל 1945 ליד הכפר טרֶבּיץ, כששים קילומטרים מזרחית ללייפציג, שוחרר הרצברג על ידי חיילי הצבא האדום.

בפרק זה הוא עוסק גם בשאלת אשמתם של הגרמנים שבעורף: אם גרמני יטען שלא ידע על המחנות ועל המצב ששרר בתוכם, אין זה בהכרח שקר. אך אין זה מעיד על חפותו. נשארת השאלה אם היה יכול וחייב לדעת.

"אהבת הגורל", הפרק שעל שמו קרוי הספר, עוסק בסוד קיומו של העם היהודי: המשך קיומו של השבט הקטן הזה אינו נס על-אף כל הרדיפות. הוא דבר שונה לגמרי, זאת ההכרה העמוקה בצדקת קיומו ומכאן התלות שלו בגורלו. נקרא לזה "אהבת הגורל, אָמוֹר פַאטי".

לספר נוספה אחרית דבר שכתב הרצברג למהדורה שראתה אור עשרים שנה אחרי המלחמה, ובה הוא מתמודד עם נושאים שעלו במהלך אותן שנים. הוא סבור שהמשפטים הפומביים, כדוגמת משפט אייכמן, היו הכרחיים: הידע השתנה במידה ניכרת כתוצאה מהמשפטים ומהפרסום העצום שזכו לו. בזאת היתה חשיבותם של המשפטים האלה.

יחד עם זאת יש לשים לב לכך שהכרת העובדות והירידה לפרטים לא תטשטש את הבנת ההיסטוריה ואת התובנה הכללית.

הרצברג טוען כנגד השיפוט בגרמניה, המקל בעונשים ונוקט מדיניות חנינה נרחבת. טענת "רק מילאתי פקודה" חסרת משמעות בעיניו, משום שהאשמה היא לא בציות, אלא בעובדה שהפקודה היתה בעיניהם מוסרית בזמנה.

אינם יכולים להגיד "לא ידענו כלום", כי אם הם לא ידעו את הגרוע ביותר, הרי עדיין כל אחד מהם ידע די והותר כדי לא להצדיק את שתיקתם.

אנחנו עוסקים בבני אדם שהיו בתוך מכונת הלישה וכתוצאה ממנה יצאו מעוותים. היא איננה עובדת עוד, המכונה הזאת, לפחות לא באופן גלוי. אבל רוב בני האדם אינם גמישים עד כדי כך שהם מסוגלים לחזור אוטומטית לצורתם הקודמת מבלי שנשאר בהם איזה קמט או כתם.

יחודו של הספר בסמיכותו למלחמה, ביכולתו של הרצברג לראות מעבר לסבל הפרטי שלו, ובנסיונו להפיק תובנות ולקחים. במבוא לספר הוא מוזכר, בצדק, בנשימה אחת עם פרימו לוי ועם אימרה קרטס, שניהם כותבים מחוננים שכתבו על השואה מנסיונם האישי המשולב בראיה מעמיקה ובוחנת. זהו ספר חשוב שהזמן לא פגם ברלוונטיות שלו.

Amor Fati – Abel J. Herzberg

יד ושם

2016 (1946)

תרגום מהולנדית: אברהם הרצברג וגילה ברקלי

עריכה, הערות שוליים ותרגום אחרית דבר: אלחנן טל

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s