ז'קוב, ז'קוב / ולרי זנאטי

%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%91

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s