עמק האושר / פטריק וייט

%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%a8

"עמק האושר" מתרחש בעיירה אוסטרלית קטנה, הממוקמת בעמק ששמו ניתן לו על ידי מחפשי זהב עמוסי ציפיות ותקוות. כשיבשו עורקי הזהב, נותר רק השם המיוחס כעת לעיירה בלבד. הספר נפתח בלידה של ילד מת, אסון המתקבל בהשלמה שקטה הן על ידי ההורים, והן על ידי הרופא, תושב חדש יחסית בעיירה, ועל ידי שתי הנשים שסייעו ליולדת – מילדת זקנה החשה חשדנות כלפי הרופא והתנהלותו הבלתי מוכרת לה, ומהגרת סינית הנדחקת לרקע, שומרת על שתיקה. ההשלמה הזו, והרכב הנפשות הפועלות, מכילים במידה רבה את רוחו של הספר כולו: עיירה מנומנמת, חשדנית כלפי החדש, אינה מקבלת את המהגר, נכנעת לטבע.

הספר מתרכז במספר דמויות מפתח: הרופא, נשוי ואב לשני בנים, מתלבט בין הצורך לעבור למקום נוח יותר מבחינה אקלימית לטובת אשתו החולנית, לבין המשיכה שהוא חש אל אשה מקומית. האשה אליה הוא נמשך חלמה לעבור לארצות הברית, אך נשארה בעיירה. בנו של הרופא סובל מהתעללות בבית הספר, ומאמין שחלומה של אמו על בית ספר פרטי בסידני ישפר את מצבו. פועל במשק של אחד מעשירי המקום נמשך אל בתו של בעל הבית, אך מנהל פרשית אהבים עם אשתו של המורה. המורה משתוקק למצוא משרה במקום אחר. אשת הבנקאי חולמת על מעבר למקום טוב יותר. למעשה, כל אחד מן התושבים, אילו נשאל, היה מבקש לעצמו מקום אחר, אך איש אינו זז ממקומו. נדמה שהתושבים היחידים שאינם מבקשים לעקור הם אלה שכבר עברו תהליך של עקירה, המהגרים הסינים, תושבים ותיקים בעיירה, בעלי חנות וקולנוע ונכסי נדל"ן, המצויים בשל דעות קדומות מחוץ למעגל החברתי.

בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו. זו הצרה. תראה אדם מתלונן לפנות ערב על כוס, תראה אותו מנגב את האבק מפיו, תקשיב לקולו הצהוב החיוור, אם אתה רוצה להבין למה אני מתכוון. מפני ששם תמצא את תכונת הסטטיות שאני מנסה להראות, זאת אומרת המכנסיים נשארים במקומם, אבל בקושי. הזמן התגבר על זה ועל עוד מחאה חיובית, הגם שהדברים נמשכו כמו שהיו.

למרות הסטטיות הזו, הספר עמוס התרחשויות, רובן באות לידי ביטוי במחשבותיהם של התושבים יותר מאשר במעשים של ממש. משום שהספר עוסק במחשבות, התחביר שבחר לו פטריק וייט משקף את הדרך בה המוח נע וקופץ בין רעיונות ומחשבות וזכרונות ואסוציאציות. המהלך המתעתע הזה משתנה במעבר מאדם לאדם. כך, לדוגמא, הקוים ישרים ובהירים יחסית אצל הרופא, מבולבלים בין עבר להווה אצל הפועל, וכאוטים אצל המורה, שכאביו הפיסיים משתלטים על הלכי רוחו ועל הגיונו. הבחירה הסגנונית גורמת לחווית קריאה מאתגרת ומורכבת, ומדי פעם – לפחות עבורי – קשה, בעיקר כשהמספר משלח כל רסן, וגולש לקטעים מן הסוג הבא (למרבה ההקלה אין יותר מדי קטעים שכאלה בספר, אבל לטעמי גם המעטים אינם הכרחיים):

מה זה היה לפני שנפלה עליה תרדמה ומפתח קרקש היא לא ידעה השועל המעופף שלה שעטפה ברדיד בלילה ההוא שארנסט לקח את המקל ואמר אצא לסגור את הברז בכפור, הוא לקח את הרדיד אבל לא את זה גם לא מכוסה שלא לראות שזה לא זה מה שאת חושבת האור על העלים זאת לא הדוושה דייזי שהוא לחץ עליה היה מת זה משונה למגע כמו עלה כשהוא מת הוא הכפור על הברז הו קר באת אתה חושב אין רחמים בקול אמר שהיה עליה היה עליה יהלום כשהכלב נבח רק לסגור את הברז

פטריק וייט מיטיב לתאר את חוויותיהם של היחידים, וגם את מהותה של החברה המצומצמת והנוקדנית במקום קטן, שבו כולם מעורבים עם כולם, ואין היכן להתחבא מפני דעת הקהל:

יש משהו קשוח בשנאה שגורמים המגעים בין האנשים בעיר קטנה. לפעמים נדמה שיש לזה מין ארגון על-אנושי, כמו ליצרים בטרגדיה יוונית, אבל רק בנדיר יש איזו אצילות ביצרים בעיר קטנה […] היתה לזה עוצמה נסתרת לא בריאה, וזה מה שעשה את היצרים האלה שונים אף מן השנאה בין האדם לתופעות טבע.

רצח שמתרחש לקראת חלקו האחרון של הספר מהווה טריגר לשינויים אצל כמה מן הדמויות, אך אפילו הוא אינו מזעזע את המקום, רק מרעיד מעט את גלי הרכילות. אדם אחד יצליח לקבל החלטה לעזוב, אשה אחת תצליח לשנות את מהלך חייה, אבל העיירה כולה, עדיין מנומנמת ובלתי מתרגשת, תשלים עם האסון הזה, כמו שהשלימו הורי התינוק המת בפתח הספר עם אסונם.

כוחו העיקרי של הספר הוא בחדירה העמוקה אל נפשם ואל סודותיהם העצובים של גיבוריו, אך כוחו יפה גם בכושר התיאורי המעולה של וייט, בין השאר בתיאורי טבע המעמידים תמונה מדויקת של הסביבה ושל השפעתה:

במשך הקיץ הבטת סביבך בעיניים עצומות למחצה, והנוף היה כמעט אימפרסיוניסטי, צבעו וצורותיו נשברים מן החום. אבל כשנפוג מזג האויר החם שום קו לא התנועע עוד, היה ברור. פני הגבעה שמאחורי העיר שהבליחו כל הקיץ דממו עכשו, היו מופתיים ממש, היתה בהם היציבות של אחר הצהרים באחד מציורי פוסן. לפנות ערב היו השמים, מובהרים בכפורים שהקדימו, אמייל כחול נעים. הסתו חיכה לחורף בלי סערת מעבר, אלא רק אוירת ציפיה שלווה היתה בחוץ כדי לציין את השינוי, האתנחתה הזאת שבין שתי עונות שלטניות. את הסתו כמעט לא הבאת בחשבון. כל כך מעט קרה אז, חוץ מהתיצבות המיתאר והצבע המותך ההולך ומצן.

זהו הספר הראשון שכתב פטריק וייט ב-1939, ויש בו את אותן האכויות שמכוחן יצר מאוחר יותר ספרי מופת כמו "יורדי המרכבה" ו"גדילי עלים".

Happy Valley – Patrick White

עם עובד

2016 (1939)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s