אגף הסרטן / אלכסנדר סולז'ניצין

64289

הסופר אלכסנדר סולז'ניצין ריצה עונשי מאסר והגליה לאחר שבמכתבים שכתב מתח ביקורת על סטלין. את חייו בגולאג ובגלות תיאר בספרים שפרסם, וביניהם "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ", "במדור הראשון", "ארכיפלג גולאג" ועוד. במהלך התקופה בה נכלא במחנה עבודה לקה בסרטן ואושפז. הספר "אגף הסרטן" מבוסס על התנסויותיו.

"אגף הסרטן" מפגיש דמויות מרחבי ברית המועצות, שלולא חלו לא היו נפגשות. הספר מתאר את "בני המזל", השוכבים במחלקת הגברים (חסרי המזל שוכבים במסדרונות ובכוכים מאולתרים), ומתמקד בעיקר בשניים מהם: פאבל ניקולאיביץ' רוסאנוב, פקיד בכיר בעל מצפון גמיש המורגל בתפנוקים, ואולג קוסטוגלוטוב, בחור פשוט אך תאב ידע שהוגלה לצמיתות מלנינגרד לישוב נידח ונחשל מסיבות שרירותיות. באמצעות הקונפליקט הבלתי נמנע בין השניים, כמו גם באמצעות סיפוריהם של החולים האחרים, מציג סולז'ניצין לקורא את פניה של ברית המועצות במחצית שנות החמישים, לאחר מותו של סטלין. ברית המועצות שבספר היא מקום של שחיתות ושל מחסור, של שרירות לב, של פערים מעמדיים גדולים למרות האידיאולוגיה הקומוניסטית, מקום של חוסר יציבות, של גורלות העשויים להשתנות ברגע.

לצד החולים, סולז'ניצין מספר גם את סיפורם של אנשי הצוות הרפואי, העובדים בתנאים קשים, נתונים למרותם של עסקנים, נאלצים לסבול מינויים פוליטיים של רופאים בלתי ראויים, מגששים דרכם ברפואה בהתהוות, נדרשים למנוע טיפול מחולים סופניים. בעוד עולמם של החולים מצטמצם לתחומי בית החולים (אם כי אולג שוחר החופש מצליח למצוא הזדמנויות לנשום אויר מחוץ לאגף), הרופאים והאחיות מנהלים גם חיים פרטיים מחוץ למוסד, והספר מאפשר הצצה אל תנאי המגורים הצפופים, כפויי השיתופיות, של האזרח הסובייטי.

סיפורה של ברית המועצות הוא פן דומיננטי אחד בספר. הפן הדומיננטי השני הוא החיים עם המחלה נוכח אימת המוות. סולז'ניצין מיטיב לתאר את הפחד ואת התקווה, את האשליה ואת ההשלמה.

כמו בספר "כנגוח העגל את האלון", גם כאן משכה את תשומת ליבי התיחסותו של הסופר לכתיבה תחת אילוצים. בעוד בראשון כתב את הדברים מפיו עצמו, הפעם בחר כדוברת בבתו של רוסאנוב, המציגה עמדה הפוכה משלו, והלגלגנות ברורה. הנה כמה דוגמאות:

על הכשרון לתאר פרטים:

יש לי רעיון! לא אתחיל להתעסק בכל דמות לחוד ואין כל צורך בכך! אני מתארת לעצמי סוג של חדשנות מעין זה: לתאר בבת-אחת קולקטיבים שלמים, במשיחות-מכחול רחבות. הרי תמצית החיים בקולקטיב ולא באישיות בודדת.

על אימת הביקורת הספרותית:

לגדפני בכל הרצינות – לכך לא יגיעו לעולם, כי לא ימצאו אצלי סטיות רעיוניות […]. ואני טוענת: העיקר לדבוק בנימוסין ולהיות ערה לאירועי הזמן! והביקות לא תפגע בך.

על הכנות בספרות:

הכנות אינה יכולה לשמש עקרון בספר. כשהמחשבות מסולפות או מתנכרות לאוירה השוררת, הכנות מזיקה ומגבירה את השפעתה הרעה של היצירה! הכנות הסוביקטיבית עלולה להתנגש באמיתות תיאור החיים.

סגנונו של סולז'ניצין הוא שילוב של פרוזה עובדתית עם ציניות מושחזת. את מלאכת הצגת עמדותיו ודעותיו הוא מותיר בידי גיבוריו, הן אלה המדברים בשמו, והן אלה המייצגים את כל מה שהוא בז לו ומתקומם נגדו. התוצאה היא יצירה מרהיבה, מקיפה ונוגעת ללב.

Раковый корпус – Александр Солженицын

עם עובד

1968 (1970)

תרגום מרוסית: יוסף סערוני

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s