ויטוריה / דפנה ויטלה בן בסט

ויטוריה, סבתה של הכותבת, נולדה באיטליה בשנת 1912. פרקיו הראשונים של הספר מתארים את משפחתה וארועים מילדותה ומנערותה. לב הספר, ובעיני הסיבה העיקרית לקרוא אותו, הם הפרקים המתארים את קורותיה של ויטוריה במהלך מלחמת העולם השניה. המשברים הגלובלים החלו להשפיע על חייה כבר ב-1935, כשבעלה מאוריציו גויס לצבא האיטלקי במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית, והיא נותרה בבית עם ילד פעוט. במשך ארבעה-עשר חודשים כמעט ולא שמעה דבר ממאוריציו, ובשובו נאלצו ללמוד להכיר זה אז זה מחדש. ההכרה כי מדינתם בוגדת בהם עם חקיקת חוקי הגזע ב-1938, גרמה לזעזוע הבא. אך כל אלה היו רק הקדמה למה שציפה להם בהמשך.

ב-1943,עם פלישתה של גרמניה לאיטליה, החליטה המשפחה לברוח לשוויץ. ויטוריה, מטופלת בשלושה ילדים, ארזה מעט חפצים ודברי מזון, ויצאה לדרך עם בעלה וילדיה בחברת  אחיו הצעיר של מאוריציו, פעיל מחתרת, ובליוויה הנאמן של קרלוטה, נוצריה שקשרה את גורלה עם גורל המשפחה היהודית (Carlotta Noemi Rizzetto הוכרה כחסידת אומות עולם). בדרך לא דרך חצו את הגבול, נשלחו למחנה פליטים, ונמנו עם בני המזל שלא גורשו חזרה למקום ממנו באו. אמנם נחסכו מהם מוראות הגטאות ומחנות הריכוז, אך הם חוו חרדה, מצוקה, רעב, אי-ודאות. ברונו, הבן הבכור, עבר מסכת יסורים נפרדת, כשהכוונות הטובות של אביו להצילו ולקיים עבורו סדר יום נורמלי עלו בתוהו. ויטוריה מעולם לא סלחה לעצמה על שלא התנגדה בנחרצות להחלטותיו של מאוריציו בענין זה.

מכיוון שמהטקסט שעל דשי הכריכה עולה שויטוריה האריכה ימים בישראל, לא יהיה זה בגדר ספוילר לספר שהיא ומשפחתה שרדו את התקופה הקשה, ועלו לארץ. כאן הקימו, יחד עם יהודה ארזי ועדה סרני, את מלון רמת אביב, המלון התל אביבי הראשון מצפון לירקון, וייסדו את מפעלי הטקסטיל ויטלגו יחד עם רפאל סטרוגו.

דפנה ויטלה בן בסט, הנכדה החמישית של ויטוריה, הציבה בספר יד זכרון לסבתה. הספר כתוב בגוף ראשון, לכאורה מפיה של ויטוריה, שהלכה לעולמה ב-1990. לא התלהבתי מן הכתיבה עצמה: יותר מדי שגיאות סגנוניות, יותר מדי חזרות. באחרית דבר הכותבת מציינת רשימה ארוכה של אנשים שקראו והעירו, ובכל זאת הספר, שיכול היה להיות טוב יותר כי כושר הביטוי קיים, סובל מחוסר עריכה, וחבל. יתכן שהכותבת ביקשה לשמר את שפתה של סבתה – התוצאה, לטעמי, אינה מצדיקה בחירה זו.

מגוון הסיפורים האישיים מן התקופה השחורה הזו מרתק אותי, ועם כל סיפור אני לומדת עוד על החיים ששובשו ועל הגורלות שנחרצו. יפה עשתה הנכדה שחקרה את סיפורה של סבתה, והעלתה אותו על הכתב. הסיפור ראוי להשמע, ואני משעה את השיפוט וממליצה על קריאתו.

ספר טוב

2016