גבר מאוהב (המאבק שלי ɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

2000532000b

קרל אובה קלאונסגורד, סופר נורבגי המתגורר בשבדיה, מספר על עצמו בסדרה של ששה ספרים תחת הכותרת "המאבק שלי". "גבר מאוהב" הוא הספר השני בסדרה. עדיין לא קראתי את הראשון, "מוות במשפחה", אך התרשמותי היא שלמרות שמדובר במסכת חיים אחת, ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. אגב, קלאונסגורד עצמו לא העניק כותרות לספריו, ובמקור הם נקראים פשוט "ספר ראשון", "ספר שני" וכן הלאה. שמות הספרים בעברית שאולים מן התרגום לאנגלית.

"גבר מאוהב" מספר על חייו של הסופר, מהיום שעזב את נורבגיה והשתקע בשבדיה, דרך התאהבותו בלינדה, ועד לידת שלושת ילדיהם, וכתיבת הספר הראשון בסדרה. הספר נפתח בתיאור חופשת קיץ של קרל אובה, גבר בשנות השלושים לחייו, עם אשתו לינדה, ועם שלושת ילדיהם הפעוטים, וניה והיידי בגיל הגן, ויון התינוק. על פני כחמישה-עשר עמודים הוא מספר, פרט אחר פרט, על החוויה המתישה של השתרכות בחום ביריד עלוב, עם אשה עייפה וילדים תובעניים. מכיוון שלא הכרתי את המספר, חשבתי שצפוי לי ספר שמתבכיין לאורך יותר מחמש-מאות עמודים על גורלו של גבר הלכוד במשפחתיות. וכמה טעיתי. הספר מניח תחת מיקרוסקופ את החיים כפי שהם, וכדי להבין אותם לעומק פשוט בלתי אפשרי לוותר על הפרטים. אני מנסה להסביר לעצמי מדוע תיאור חייו של גבר זר זה כה ריתק אותי, ונדמה לי שההתבוננות המעמיקה והמפוכחת שלו בעצמו ובסביבתו מקנה לחוויותיו הפרטיות מימד אוניברסלי, ומעודדת התבוננות עצמית, או לפחות סקירה בעינים חדשות של אנשים ותופעות בסביבתו של הקורא. באחת הביקורות על הספר נכתב: like opening someone else's diary and finding your own secrets. יש בזה הרבה מן האמת.

מעבר לחשיבותם של פרטי הפרטים ליצירת הריאליזם הסיפורי והמכלול ההגותי, הם מקסימים לכשעצמם בתמונות המושלמות שהם מציירים. פתחתי את הספר באקראי, והעתקתי מעמוד אחד את שתי הדוגמאות הבאות:

נעצתי את המזלג בחצי תפוח האדמה שנשאר, כמעט צהוב כנגד הצלחת הלבנה, וקירבתי אותו לפי. בזמן שלעסתי אספתי מהצלחת את שיירי הקציצה על המזלג, נעזר בסכין, בתוספת כמה רצועות בצל מהסלט, בלעתי ושבתי וקירבתי את המזלג לפי.

וניה העבירה רגל אחת לפני האחרת בתנועות שהיו נלהבות יותר משהיו תכליתיות, עד שהגענו למדרגות, ושם הרפיתי בזהירות מידיה. לרגע קל עמדה זקופה והתנדנדה קצת. מיד אחר כך קרסה על ברכיה וזחלה את שלוש המדרגות. שעטה במהירות הבזק על ארבע עד שהגיעה לדלת הכניסה, כמו כלבלב קטן. כשהדלת נפתחה התישבה על ברכיה ונשאה את עיניה הגדולות אל הנכנסים.

אחרי הקטע ההגותי הראשון, שהעניק משמעות לתיאור חווית החופשה, חשבתי שהסופר סובל מחיים תחת זכוכית מגדלת אכזרית של מודעות עצמית. טעיתי שוב. הוא אינו חווה את המודעות העצמית החדה שלו כאכזרית. נהפוך הוא. היכולת להבין את עצמו ואת האחרים מעשירה את החיים, מעניקה להם עומק ורבדים מעבר להיסחפות בשגרה. בהקשר אחר, כשהוא מדבר על בידור קל לעומת בידור מורכב, הוא מתייחס לעושר שנובע מהמאמץ, והדברים מתאימים גם בהקשר של להסחף עם החיים מול להבין אותם:

זה היה מטופש, כי החיים האלה לא מעניקים דבר, הם פשוט מעבירים את הזמן […]. הלא ככה זה, העולם תמיד נשאר כמות שהוא, רק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בו משתנה. היומיום שלעתים רמס אותנו ככף רגל הרומסת ראש, עשוי גם לרומם אותנו לרגעים מלאי שמחה. הכל בעיני המתבונן.

בניגוד למשתמע משמו המתוק משהו של הספר, הוא אינו ספר רומנטי. יחסיהם של קרל אובה ולינדה יודעים מכשולים מרובים, הנובעים מאופיים השונה ומההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם. אחרי ההתאהבות באה נסיגה, וגם חייהם להבא מאופינים בעליות ובמורדות, ברצונות מתנגשים, בחרדות, בצורך להיות לבד וביחד, ומבחינתו של המספר גם בהתנגשות בין מה שהוא מבין ומקבל כמחויבותו של גבר בעולם שוויוני לבין מסורת ארוכה ומושרשת של היות גבר:

כך מצאתי את עצמי – גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו – מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע-עשרה.

עד כמה המספר מדויק? בעבר גרתי במשך שנתיים בשבדיה, ובמהלכן הרביתי לנסוע לנורבגיה. למרות שמדובר במדינות שכנות, עם גבולות פתוחים ושפות דומות זו לזו, אי אפשר להתבלבל ולהכליל אותן כחברה אחת. התרשמתי מאוד מהאבחנות המדויקות של הסופר לגבי ההבדלים התרבותיים שבין שתי המדינות, ומהתיחסותו אל האופי השבדי. תיאוריו את רחובות שטוקהולם, ובעיקר את האוירה בעיר בליל השנה החדשה, החיו אחד לאחד מקומות שראיתי ותחושות שחוויתי. מכיוון שהוא כל כך מדויק בתחום מוכר לי, אני מאמינה שאינו מזייף גם בתחומים אחרים.

איך מרגיש אדם שמעלה על הכתב לעיני הציבור את פרטי הפרטים של החיים האישיים של משפחתו ושל מכריו? הדיון בהיבט הזה של הספר נעדר כליל, וככל הנראה אינו מטריד את הסופר (אבל יש להודות שנדרשתי למאמץ להדחיק את השאלה כדי שלא תעמוד ביני ובין המסופר). הסבר לכך אפשר למצוא בדברים האלה שכתב על עצמו:

זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקִרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה […]. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיני […]. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה […].

כשלוקחים בחשבון שהפיסקה שלמעלה מתייחסת גם לאשתו ולילדיו, אפשר לקלוט את העומק שאליו הוא מגיע בחשיפתו את נפשו. מעניין לציין בהקשר זה, שלמרות החשיפה הספר אינו מספק חוויה מגונה של מציצנות, וגם לא חוויה מקרבת של שיתוף, כי הסופר כותב בשביל עצמו ולא בשביל הקורא, אלא חוויה של התבוננות, שהיא הרבה יותר אישית.

הסופר מעיד על עצמו שהוא מתקשה בסיטואציות חברתיות. כשהוא ואשתו מארחים חברים, הוא זה שמבשל ומגיש, כדי שיהיה לו תרוץ לפרוש למטבח ולהמנע מהשתלבות בשיחה. שיחות חולין הן אתגר עבורו. מרתק הפער בין היכולות החברתיות בחיים האמיתיים לכושר הביטוי הבלתי נדלה בכתב. פער מרתק נוסף נמצא בין היכולת שלו לשחזר את העבר על כל פרטיו לבין מה שאומר עליו חברו גייר: "אתה המקום הכי בטוח להפקיד בו סודות. אתה שוכח הכל. המוח שלך הוא כמו גבינה שוויצרית בלי גבינה". נראה כי מה שמגשר על הפער זו המחויבות הטוטלית שלו לכתיבה, שעליה – ועל הימים הראשונים של האהבה – הוא כותב:

אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי – היותי בלתי מנוצח – חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

אפשר לכתוב עוד ועוד אודות הספר, ולנסות להקיף את שלל התחומים שבהם הוא נוגע, אבל אי אפשר למצות אותו בסקירה. לפיכך אעצור כאן, ואסכם בהמלצת קריאה נלהבת.

Min Kamp Andre Bok – Karl Ove Knausgård

מודן

2016 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s