מורם מעפר / ז'וז'ה סאראמאגו

image_from_dirt_master

"מורם מעפר" ראה אור במקור בשנת 1980, לפני הספרים שפרסמו את סאראמאגו בארץ. אני מודה שנגשתי אליו בחשדנות, בשל הנטיה של הוצאות ספרים להוציא לאור כל שרבוט של סופרים שהלכו לעולמם כדי לסחוט עוד קצת מהצלחת ספריהם שפורסמו בחייהם. חשדותי התפוגגו ממש מהעמוד הראשון, ו"מורם מעפר" מצטרף בעיני לצמד המוביל – "דברי ימי מנזר" ו"הבשורה על פי ישו". הסגנון היחודי של סאראמאגו שורר כאן במלוא הדרו – מקהלה כאוטית לכאורה של מספר דוברים בו-זמנית, שילוב של ציניות וכעס וחמלה, אבחנות חדות, טוויסטים תחביריים, ומסר ברור ונוקב.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחת מאו-טמפו (שם שפירושו מזג-אויר גרוע). בני המשפחה הם שכירים עונתיים באחוזותיהם של האדונים העשירים, נודדים מעיירה לעיירה במצוד אחרי פרנסה. המחסור והרעב הם בני לוויה קבועים, ונסיונות התארגנות במטרה להעלות את השכר היומי לרמה שתאפשר קיום בכבוד נתקלים בתגובה ברוטלית של המשטרה, המשתפת פעולה עם האדונים, תמורת שוחד, כמובן. המסר של הספר, הסיבה שבגינה נכתב, מובעים בבירור כבר בציטוט שנבחר כמוטו: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

סאראמאגו חובט ללא רחמים בכל מי שמאפשר למצב הזה להתקיים: האדונים, הכנסיה, המשטרה, הממשל הדיקטטורי, ויחד עם זאת אינו מאדיר ומייפה את גיבוריו. כך, לדוגמא, מייסד השושלת, דומיגוש הסנדלר, הוא לא יוצלח שאינו מתמיד בעבודה, ומכה את אשתו, וסאראמאגו מתאר אותו בתערובת של ביקורת ושל חמלה. חמלה מיוחדת שמורה אצלו לנשים שממלאות תפקיד כפול, הן בעבודות הבית והן בהשתתפות בהשגת פרנסה, ושמחותיהן דלות, כמו שמחתה של שרה, אלמנתו של דומיגוש, שעברה לגור עם אחיה האלמן:

ומאחר שאין זה ממנהגו של אח להכות את אחותו, או לפחות לא כמו בעל את אשתו, התחילה תקופה יפה יותר בשביל שרה דה קונסיסאו. יהיו מי שיחשבו שזה לא הרבה. ואנו נאמר שאלה אנשים אשר אינם יודעים כלום על החיים.

הכנסיה, ובאיה המתחסדים, זוכים לטיפול ארסי. הנה, לדוגמא, מה שיש לסאראמאגו לומר על אחת הגבירות, המחלקת פעמיים בשבוע מזון לנצרכים באופן משפיל למדי, באמצעות סל מצרכים המורד מהחלון אל הממתינים למטה:

וכעת הבה נכיר בהתייסרותה הנוצרית של דונה קלמנסיה ונהלל אותה, שכן אף כי מבחינת הזמן והמשאבים היא מסוגלת לחלק קטניות וקותלי חזיר גם בשאר ימות השבוע, וכך לדאוג בבטחה ובקביעות למנוחת נשמתה בת האלמוות, היא מוותרת ואינה מחלקת בכל יום מימות השבוע, זוהי כתונת הסיגופים שלה. חוץ מזה, דונה קלמנסיה, אסור להקנות לילדים הרגלים גרועים, איזו צורה תהיה לזה כשיגדלו, תארי לעצמך לאן הם עלולים להגיע בדרישות שלהם.

ה"טריקים" הספרותיים של סאראמאגו מקוריים ומשרתים את מטרותיו. בפרק עוצמתי – אחד מני רבים – מתוארים עינויים, שעובר עציר החשוד בקומוניזם, מנקודת מבטן של הנמלים המסתובבות בחדר. הכנסיה, לאורך הדורות, מיוצגת באמצעות כומר אחד, כדי להצביע על האטימות ועל חוסר היכולת להשתנות.

בשונה מספריו האחרים, כאן סאראמאגו לא לקח מרחק מן המסופר. אם ב"דברי ימי מנזר" עסק בתקופה רחוקה, וב"על עיוורון" הפליג למחוזות הפנטסיה, ב"מורם מעפר" הוא עוסק בכאן ובעכשו, והוא כועס. אמנם הלהב המושחז של אמירותיו עטוף, כרגיל אצלו, בציניות מיתממת, אבל אין בכך כדי להקהות אותן.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי מומלץ ביותר.

Levantado do chão – José Saramago

הספריה החדשה

2015 (1980)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s