חומר החיים / יצחק לבני

980550

הספר "חומר החיים" מורכב מקטעים שכתב יצחק לבני לאורך שנים:

החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם – אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים.

הוא נכתב במשך שנים רבות – שלושים שנה, כבר יותר? – ובשלב כלשהו ידעתי שכתיבתו אולי לא תגמר בחיי. וגם אם רציתי לגמור אותו בסוף, ורציתי, הוא לא נכתב כאילו ייגמר […]

ובעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו. כי אין סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות מחצי תאוותנו בידנו.

מכיוון, שכאמור, מן הסתם כתיבתו של "חומר החיים" לא תסתיים, יוצא לאור הספר החלקי הזה, המורכב מעשרים ותשעה מן הקטעים. חלקם כבר ראו אור בעבר במדורי ספרות בעתונות. בכל פרקי הספר נמצא תערובת של היומיומי עם מבט מעמיק ברבדי הרבדים שתחתם: לפעמים הדברים הפליגו לספירות גבוהות מדי בעיני, ולפעמים הבחירה להתמקד בארוע מסוים נראתה לי מוזרה. הקריאה המהירה שלי, כך חשתי, היתה במקרה הזה בעוכרי. כשנאלצתי לקרוא לאט יחסית, כדי להקליד ציטוט שארצה להציג בסקירה, מצאתי בטקסט יותר מכפי שמצאתי בקריאה רגילה. לא נראה לי שאקרא את הספר שוב כדי לראות אם החמצתי דבר מה, כי בשורה התחתונה אני לא חובבת של הסוגה הזו, אבל אין ספק שציפייתו של לבני מקוראיו יש לה הצדקה:

ועוד זה: הייתי רוצה, נאמר, שהספר ייקרא בקצב בו נכתב. מילה מילה. משפט משפט. כמו שניסיתי לתפוס, וכך יוכל אולי גם מי שיקרא לתפוס, להחזיק, תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים, הנשפכים מבין האצבעות.

קטע מספר 19, "כמעט לא, אבל כן", די מייצג בעיני את הספר ואת מה שחשתי כלפיו. רוב הקטע הקצר הזה מוקדש לתיאור עליה במעלית של הסופר ושל בנו הפעוט. מה שאצל כל אחד אחר היה נשמע כתיאור משועשע, אפילו קסום מעט, של אב הצופה בבנו, לובש אצל לבני נימה אפלה, אפילו מאיימת. ואם זה לא לגמרי ברור מתוך התיאור, הנה כך הוא מסתיים:

עד כאן הסיפור. ואני יכול להניח אותו כאן, כסיפור על נעימוּת ועל ילד.  אבל מבחינת רצף הדברים, יש לציין שכאשר שמעתי אותו, ובעוד אנחנו עולים במעלית ואני משקיף עליו ממרומי, כבר נתתי לדבריו משמעות. כלומר, חשתי מכה קטנה של נזיפה. מבוכה. כמו נאמר לי משהו עקרוני ומבייש על עצמי וכבר הייתי מרוכז בו ברוגזה, נבהל, מהפך בדברים. קורא את עצמי לסדר, מחליט החלטה תקיפה.

כושר התיאור של לבני מרשים, והוא מיטיב להתבונן בפרטים ולהעלות אותם חיים ומציאותיים לחלוטין על הנייר. למען האמת, בשל התיאור החי שלו, באחד הקטעים ממש עלתה באפי צחנה, שאילצה אותי לדלג לקטע הבא. אולי משום שפרשתי הרבה לפני שהקטע הסתיים, לא הצלחתי להבין למה מצא לנכון לתאר שלשול שפקד את אביו. ללבני ולמביניו הפתרונים.

נקשרתי לספר בקטעים שבהם מצאתי אזכורים לחוויות שחוויתי או לתפיסות קרובות לשלי. לדוגמא, הפיסקה הבאה, שבה הוא מתייחס לעליה של הוריו ארצה. בעיני, כל התופעה הזו של אלפי יהודים שעקרו מביתם ומחייהם – מבחירה – ופתחו בחיים שונים לגמרי בארץ ישראל הקשה, שהיתה באמת ארץ אוכלת יושביה, היא לא פחות ממדהימה:

אני זורק חצי מבט יגע, בעיניים מורגלות, אל הציון שאילנה ממרקת, שחרוט בו, חוץ מהשם והתאריכים וכו': עלה לארץ ב-1935. זה אני שביקשתי להוסיף את השורה, כי זה הישג מדהים, עצום, הדבר הכי חשוב שהוא עשה בחיים, ההחלטה הזאת שלהם (גם של אמא), שהוא ואמא גם ביצעו אותה. אלה לא היו אצלו רק דיבורים ותכניות. הוא ממש קם ועלה, עם אמא ואיתי, וככה לא מתנו בשואה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלאונורה לב.

בשורה התחתונה: כתוב בכשרון, ואינו מתמסר בקלות.

נ.ב. ספרים

2015

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s