שם כבר לא תפחדי / מוניקה הלד

d7a9d79d_d79cd790_d7aad7a4d797d793d7991

הספר נפתח בפרנקפורט ב-1964, בעיצומו של משפט אושוויץ השני. היינר רוסק, אוסטרי שהיה אסיר פוליטי, ושרד כשלוש שנים במחנה, נקרא להעיד במשפט. העומס הרגשי, יחד עם מצבו הגופני הרעוע, גורמים לו להתמוטט במסדרון בית המשפט, ולנה, מתורגמנית העובדת במקום, חשה לעזרתו. היינר בשנות הארבעים לחייו, לנה צעירה ממנו בעשור. הוא אוסטרי, שאינו מסוגל לשאת את חברתם של גרמנים, היא גרמניה ילידת דנציג (גדנסק), שמשפחתה היגרה לשווייץ עם פרוץ מלחמת העולם. המלחמה לא הותירה בהלנה עקבות, היינר מתמודד יום יום ושעה שעה עם עומס זכרונותיו. החיבור ביניהם נראה בלתי אפשרי, והיינר מתייחס לכך כשלנה מבקשת ממנו לבוא לגור איתה בגרמניה:

אני חייב לחזור ולהגיד: אני לא יכול לחיות בגרמניה […] אתם לא רוצים לדעת מה ראיתי, אתם רוצים להבין את הפושעים ולברר אם גם אתם הייתם מסוגלים להפוך למפלצות. אתם מבררים את הרקע לרוע ומגלים הורים דפוקים, ילדים שאולפו לציית, והכל מסתדר, הרע נובע מהרוע, ואתם נרגעים.

קשה לחיות עם היינר, שעוסק באובססיביות בזכרונותיו, מתקשה להחזיק מעמד בעבודה סדירה, סובל ממחלות, ומציג לכל אורח מזדמן את קומץ אפר הגופות שהוא שומר אתו. אחרי המלחמה נישא לאהובתו מנוער, ואף נולדה להם בת, אך האשה לא יכלה לשאת את חוסר היכולת ואת חוסר הרצון שלו להניח לעבר בעבר, ועזבה אותו. לנה, למרות הקשיים, חיה לצדו בטוב וברע לאורך שנים. האהבה ביניהם היא אחד ההיבטים המרגשים של הספר, והיא שזורה ללא הפרד במטענים הבלתי אפשריים שהיינר נושא אתו.

הספר נחלק לשלושה חלקים. הראשון מתרחש, כאמור, בשנות ה-60 על רקע משפט אושוויץ השני. בניגוד למשפט הראשון, שנערך סמוך לסיום המלחמה בכפוף לחוק הבינלאומי של פשעים נגד האנושות, המשפט השני התנהל בגרמניה תחת החוק הפלילי המקומי, מה שגרם תסכול רב לעדים. העונשים שהוטלו על הפושעים היו בחלק מן המקרים בלתי הולמים, חלקם אף חמקו ללא עונש. היינר נואש מן התקווה לצדק, מזועזע מטיעוניהם של הנאשמים, מהעדר תחושת אשמה מצדם:

את נאומי הסנגור הכוכב לאטרנזר קרא היינר לאט ובקול רם, כדי להבין את הזוועה. הסלקציות לא הגבירו את מעשי הרצח, הן עצרו בעדם. היטלר נתן את הפקודה להרוג את כל היהודים, את כולם, ומי שמיין ושלח אותם לעבודה, כלומר, לא שלח את כולם לתאי הגז, הקטין את מספר הקורבנות […] הרוצח כמציל חיים.

הוא רצה לשרוד את המחנה כדי להיות עד. הוא שרד את המחנה – מה היה הטעם? הפושעים נשפטו, ריצו את עונשיהם בלי להתחרט, בלי תובנה, בלי להזדעזע ממה שעשו.

חלקו השני של הספר מתרחש בשנות ה-80 על רקע הממשל הצבאי בפולין וצמיחתה של תנועת סולידריות. היינר ולנה מגייסים תרומות, ונוסעים במשאית עמוסת מזון, תרופות ובגדים, לפולין, כדי לסייע לניצולי הנאצים הסובלים ממחסור. הסופרת עצמה השתתפה במאמץ הזה, והתיאורים מבוססים על סיפוריהם של אנשים שהכירה.

בחלקו הראשון של הספר נחשפנו לחוויותיו של היינר באושוויץ. בחלקו השני אנו מתוודעים לחבריו מן המחנה, ולמה שעבר עליהם. תיאורי הזוועות קשים לקריאה, גם אם הם מסופרים בעובדתיות יבשה. לכל אחד מן הניצולים דרך התמודדות משלו. אנו מכירים את סופיה עדינת הנפש שאיבדה את שפיותה, את מייטק, שיצא מן המחנה דק כגבעול, והתמכר לספורט, את סטניסלב שהפך לשחקן המציג את התנסויותיו הנוראות על הבמה, וחסרים נוספים.

בחלקו השלישי של הספר היינר כבר בן שבעים, ומסיבות בריאותיות השניים עוברים לגור במקום חדש. היינר מתבקש על ידי הכומר המקומי לשאת דברים בפני קהל המתפללים בערב חג המולד, וכדרכו, למרות התנגדותה של לנה, הוא מספר על חג המולד המזעזע באושוויץ ב-1942. לקהל המשותק הוא אומר: המסר צנוע. אנחנו עצמנו קובעים אם מלאכים אנחנו או שטנים.

אסכם במילותיה של הפסיכואנליסטית מרגרטה מיצ'רליש, שכתבה אחרית דבר לספר: זה שהדבר קרה אומר שהוא יכול לקרות שוב […] החובה הארורה שלנו אחרי אושוויץ היא לעולם לא לשכוח.

Dar Schrecken Verliert Sich Vor Ort – Monika Held

כתר

2014 (2013)

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s