שיר לאיזי ברדלי / קריס בריי

איזי כריכה

סבל יכול להגרם על ידי אנשים טובים. התעללות היא לא רק אקט של אלימות. "שיר לאיזי ברדלי" הוא סיפורם של אנשים טובים, אכפתיים, חדורי אמונה, שואפים לטוב. ובכל זאת, האומללות שולטת בספר, ולא רק בשל הטרגדיה שפוקדת את משפחת ברדלי.

משפחת ברדלי חברה בקהילה המורמונית. האב איאן הוא בן הקהילה מלידה, הוריו שוהים בתקופה המדוברת אי-שם בשליחות מיסיונרית. איאן הוא מורמוני טוב, הולך בתלם, שעשה בחייו רק מעשה מרדני למחצה אחד: הוא התאהב בקלייר, אשה מחוץ לקהילה. ה"תקלה" הזו תוקנה כשקלייר הפכה למורמונית. הקהילה המורמונית, ולא משנה כמה ינסו ליפות את המציאות, היא בעלת מאפיינים של כת: היא מכתיבה כל פרט בהתנהלות האדם היחיד והתא המשפחתי, עוקבת אחרי כל אחד ואחד מחבריה, מענישה בנידוי את החורגים מן השורה, גובה תשלומי חובה נכבדים לטובת הכנסיה, עוסקת במיסיונריות פנימית וחיצונית מסביב לשעון. קלייר מוצאת את עצמה מתמודדת לבדה עם מטלות הבית ועם גידול ארבעה ילדים, בעוד איאן, שמשמש בהתנדבות כבישופ, עושה את מה שמצופה ממנו, ונענה לכל קריאה לעזרה מצד אנשי הקהילה, נצלנית ככל שתהיה, על חשבון אשתו וילדיו. אם היתה גדלה בתוך הקהילה, שמחנכת את בנותיה לעתיד של עקרות בית, אולי היתה מחליקה ביתר קלות לתפקיד. מכיוון שבאה מבחוץ היא נהנית – וסובלת – מגישה ביקורתית יותר. כשפוקדת את המשפחה טרגדיה, והקהילה מצפה מקלייר להשלים ולהתגבר, היא קורסת לתוך דכאון שמשתק אותה, ומשבש כליל את חיי משפחתה.

הספר מתאר את התמודדותם היומיומית של בני המשפחה עם נסיבות חייהם, התמודדות שהואצה והוקצנה בשל הטרגדיה. ציפורה המתבגרת נאלצת להלחם בהשתוקקות הטבעית לאהבה ולקירבה, כי האשה (השורצת חיידקים, כפי שמסביר לה חברה בן גילה) צריכה לשמור על צניעותה, וחלילה לא לגרום גירוי לנערים. ג'ייקוב, הילדון המתוק והתמים, מגלה שלהבטחות האמונה אין בהכרח מימוש. ואָל המרדן משתוקק לחיים רגילים, לשחק כדורגל, להיות זכאי לדעות משלו.

במהלך התפילה אַל הביט ברקמה הממוסגרת שמעל האח. המשפחה תמיד אתך; או במלים אחרות, לעולם לא תוכל לברוח.

כאמור בפתח הדברים, הספר מלא באנשים טובים. הבעיה היא בפנאטיות ובדוגמטיות, אלה שגורמות לאנשים חיוביים להפוך לממוקדי אמונה ולאטומים לצרכים האנושיים של אהוביהם. הקהילה בספר היא מורמונית, אבל הדברים תקפים לכל קבוצה אֱמוּנית אחרת, ששמה את הכלל ואת האמונה העיוורת במרכז, ושרואה את היחיד כמשרת המטרה. יש נקודות השקה רבות בין הדתות השונות, והמשותפת לכולן היא נקודת המבט האליטיסטית של היותן יחידות ומיוחדות, האמת האבסולוטית שאין בלתה. הנה המקבילה המורמונית ל"אתה בחרתנו מכל העמים" היהודי, מפיה של ציפורה, שמודה ביושר שאולי לא היתה בוחרת להיות מורמונית, אילו לא נולדה לקהילה, אבל היא אסירת תודה על שהתמזל מזלה להמנות עם יחידי הסגולה:

"אבל חשבתי על זה הרבה – זו בדיוק הסיבה שנולדנו לדת הזאת, אתה מבין? אבינו שבשמים ידע שלא נגלה את האמת בשום דרך אחרת. זה די מדהים שמכל מליארדי האנשים ברחבי העולם, דווקא אנחנו זכינו לגלות את האמת".

לסופרת עין בוחנת ולב רגיש, והיא שוזרת בספר בעדינות תובנות שראויות לתשומת לב. הנה, לדוגמא, מה שהיא כותבת על הצורך להאחז ברעיון שיש שכר למצוות, ושיש סדר בדרך בה העולם מתנהל:

כשהיא עוברת עשרים וארבע שעות ללא אוכל ושתיה, היא מרגישה כאילו היא מסוגלת לצאת מעצמה ולרחף כל הדרך לשמים. היא מרגישה את אותה קלילות בכל פעם שהיא נדרשת לציית למצווה חסרת פשר; היא נמשכת נורא לרעיון שמישהו – אלוהים, הנביא, איאן – יודע בדיוק מה הכי טוב, ואם רק תציית לתכתיב בדייקנות הכל יסתדר.

קראתי מאמרים ודעות על הספר, וראיתי שמצאו בו חמלה, ולא ראו בו סגירת חשבון של הסופרת – מורמונית שפרשה – עם הקהילה. חמלה יש בספר, המון, הרבה אהבה לדמויות. אבל יש בו גם ביקורת נוקבת על הקהילה. אין צורך למלא ספר בססמאות ובקטעי אג'נדה כדי להעביר מסר ברור וחד משמעי – מספיק לתת לספר לספר את עצמו כפי שקריס בריי עושה באופן מושלם.

קראתי את הספר במועקה גדולה, מה שכמובן לא מונע ממני להמליץ עליו. הוא חכם, רגיש, נוגע ללב, ונראה שיישאר איתי לאורך זמן.

A Song for Issy Bradley – Carys Bray

סנדיק ספרים

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s