פונדקו של ירמיהו / בנימין תמוז

65191

עלילת "פונדקו של ירמיהו" מתרחשת בישראל במחצית המאה ה-21, אך שורשיה בימים בהם נכתב הספר, כלומר בשנות ה-80 של המאה ה-20. ממדינת ישראל נותרו רק שלושה מעוזים מבוצרים היטב, בירושלים, בתל אביב ובנהריה וסביבותיה. השלטון, בהנהגת הסנהדרין, הוא דתי פנאטי, והוא כופה את חוקיו באיומים ובענישה קיצונית (סקילה היא עונש מקובל). החילונים המעטים מנהלים את חייהם במחתרת, שומרים בחשאי על אורחות חייהם. כיצד הגענו למצב הזה? אליבא דתמוז שורש הרע הוא בכניעה לדתיים, שנבעה מן הצרך להקים קואליציות ולבסס שלטון יציב.

בוקי טרונץ הוא אחד מגיבורי הספר. הנה מה שמסופר על אחד מאבותיו, ש"בסך הכל" יצא בשבת לידות אבנים במכוניות נוסעות, וגם ניסה להזכיר לתושבים הערבים מי כאן בעל הבית:

"ר' מנדל טרונץ […] היה, כזכור, האיש שהטיל את התינוקת רומיה אבו-ראג'ב אל בור הצואה, והוא האיש שיידה אבן בראשו של דוקטור אלקנה רז והרגו. את כל המעשים הללו לא על דעת עצמו יצא לעשות ולא בגפו ביצע אותם. חבריו לישיבה סייעו בידו בפועל ממש; הרבנים חיזקו אותו בפסוקים קדושים; המשטרה – בפסוקים חילוניים. הממשלה – בהבעת צער ובגערה אבהית אוהבת".

את מרבית האש והגופרית מפנה תמוז אל העולם החרדי הפנאטי, אך הוא משלח חיצים גם בתופעות אחרות, כמו היחס לערבים, המכונים בספר "ערטילאים" (כינוי שמן הסתם נועד להתכתב עם "נוכחים נפקדים"). בקטע ציני הוא מספר על חיילים שירו באויר בעקבות אבן שפגעה בראשו של אחד מהם, "ומאחר שהערטילאים חיים באויר, פגעו בהם היריות וקטלו שלושה מהם". הוא מלגלג על ההמולה סביב מפעל ההתישבות – לפי תיאורו קבוצה קטנה מקימה מאחז במסגרת מפעל "מגדלים ובורות", שרה, מצטלמת, ונוטשת על מנת לבנות מאחזים נוספים, שיינטשו גם הם. הוא מתייחס ליצוא המשגשג של נשק, כשהמשק הדועך של המעוזים הישראלים הולך ומצטמצם ליצור לצרכי יצוא של דגלים ושל נשק להשמדה המונית. כדרכם של סוחרים ממולחים, הדואגים להמשכיות עסקיהם, הישראלים מייצרים נשק שיעילותו מוגבלת, כפי שמעידה החותמת הרשמית על המשלוחים למעצמות רוכשות הנשק: "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים באחריות של 93 אחוזים", כי מה הטעם באספקת נשק שיביא להשמדה טוטלית של הלקוחות הפוטנציאלים? הספר עמוס רמיזות ועקיצות, לדוגמא ארבעים הקילומטרים של שרון והג'וקים המסוממים בבקבוק של רפול. אך בעיקר הסופר מתריע מפני יד איש באחיו. הנה מה שיש לערטילאים לומר: "… וכך היינו הורגים ונהרגים הרבה דורות; ולא עלה בדעתו של שום ישמעאלי משכיל, שכל המלחמות ההן היו מיותרות. וכי מי זה יכול לנחש, כי בשביל לנצח אתכם היינו צריכים רק לשבת במנוחה, ולחכות עד שתסיימו לאבד זה את זה?"

למרות התחזיות האפוקליפטיות, הספר בעיקר הצחיק אותי. הסגנון שלו שנון ומושחז, עמוס טוויסטים בלתי צפויים, היתממויות שמסתירות ארס, והוא משלב מובאות רבות מהמקורות, תוך שהוא מפנה אליהן זרקור סאטירי. הטקסט על הכריכה מבטיח כי "הקורא […] יתקשה לזכור באיזה שלב של הקריאה חדל מצחוק והחל חש שגרונו משתנק מאימה", אבל הקוראת החתומה מטה (או מעלה) בעיקר צחקה. לא שאין בספר נקודות למחשבה, ולא ששוררות אצלנו אחווה ורעות שיבטיחו שאווירת החשדנות הקטלנית שמתאר הספר לא תהווה איום, אבל אולי משום שהסופר נתן דרור לתחזיות הקודרות ביותר, ההפרזה פעלה דווקא כגורם ממתן, ובסופו של דבר נהניתי מהסגנון ולא נבהלתי מהתוכן.

על פי הספר, בערך עכשו מקימים את הבית השלישי, מצופה חרסינה תוצרת חוץ, על חורבותיו של מסגד כיפת הסלע. אם כך, אנחנו בפיגור אחרי לוח הזמנים. ועוד נחמה באמתחתנו – אחרי שנביא על עצמנו את קיצנו, יתחיל מחזור חדש של התישבות: "בירושלים נותרו הנשים והילדים, החולים והנכים, הזקנים, הרבנים, ומורי-ההלכה וחסרי-הדעה […] אז יקטלו הערטילאים את הרבנים, והארץ תשקוט ארבעים שנה. אלא שיעקב בקרמן, או ג'ק בקר, יגיע לעת ערב במרכבתו אל המישור, בדרכו לאודסה. ובאודסה יעלה על אוניה – הוא ואשתו הצעירה – ויבוא אל חופי ארץ-ישראל. ואין לדבר סוף. עד שיבוא פותר-החידות בקץ הימים ויפתור לנו גם את החידה הזאת". 

כתר

1984

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s