נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך / אנתוני לויד

b83298d5-5bde-4b09-9958-62937930c625

אנתוני לויד אהב עוד בילדותו לשמוע על סיפורי המלחמה של הדורות הקודמים במשפחתו, וחלם להיות חייל. כשהתבגר שירת חמש שנים בצבא הבריטי, אך תשוקתו למלחמות לא באה על סיפוקה. המלחמה בבוסניה סיפקה לו את הריגוש שחיפש. כשבחן דרכים להגיע לשם, פסל את האפשרות להפוך לכתב צבאי:

… מה גם שכתבי-מלחמה לא זכו להלחם בעצמם אלא במקרים נדירים. והלא הלחימה היתה המפתח בכל העסק. הרי מה הטעם לצאת למלחמה אם לא נלחמים בה? איש עוד לא זכה במדליה בזכות הנפת עט כדורי ברגע הנכון.

לויד עבר קורס צילום בלונדון, ויצא לספליט שבקרואטיה מצויד במכתב המצהיר כי הנו צלם. בהסתמך על המכתב הוענקה לו במקום תעודת עתונאי של האו"ם, והוא יצא לדרך לסרייבו המוכה. תחילה התארח אצל משפחה מקומית, עד שיום אחד החל לשאול את עצמו מה הוא בעצם עושה שם.

שעות על שעות התהלכתי בעיר, מלא שנאה עצמית, הבטחון והנוחות של חיי בסרייבו נשרו ממני כעור מת, מוחי המה שאלות. למה הייתי שם? חייבת היתה להיות סיבה. לא הייתי בוסני שתקוע בסרייבו, אלא זר שבאפשרותו לעזוב. למה אם כן נשארתי? האם הייתי חובבן חסר בושה המבקר יומיום בתוך סיוטיהם של אחרים? אולי.

כתוצאה ממחשבות אלה חזר לספליט, אבל בחוסר מנוחה חיפש את דרכו חזרה למלחמה. העיירה ויזֶר שבמרכז בוסניה עלתה לכותרות בשל הקרבות שבסביבתה, ולויד החליט לנסוע אליה.

כיעד, היא נראתה לי בחירה מתבקשת, מקום שבו אוכל לראות מלחמה בתנועה.

בדרכו עבר לויד בכפרים שנמחקו ו"טוהרו" מיושביהם. הוא פגש שכירי חרב, שהחליפו נאמנויות כמו גרביים, לוחמים צעירים שהאכזריות הפכה חלק בלתי נפרד מהם, זקנים שניסו להסתגל. אוירה של חשדנות ושל טרור שררה בכל, ובצל הנופים הקסומים שכנו מוות והרס.

בשלב זה, בסביבות עמוד 70, נטשתי את הספר. היו לכך כמה סיבות: אישיותו המסובכת של הסופר השתלטה על הספר. ממה שקראתי ברקע למדתי שהוא רק יסתבך עוד – עם סמים ונטיות אובדניות – וסיפורו האישי, למען האמת, לא עניין אותי בכלל. הגישה המנוכרת שלו, במקרה הטוב, והלהוטה, במקרה הרע, אחרי זוועות המלחמה, הפריעה לי. חשוב מזה, לא הרגשתי שאני מצליחה ללמוד משהו על המלחמה המסובכת ורבת הפנים הזו, ולא עלו שום תובנות פרט לכך שקל לשטוף את מוחם של בני אדם, ולהפוך אותם לעדר אכזר המונע על ידי שנאה לאחר. לא משהו חדש. דפדפתי קדימה, והתרשמתי שזה יהיה רק עוד ועוד מאותו דבר, לא ספר מלחמה, אלא ספר מציצני אל סבלותיהם של היוגוסלבים. לכן החלטתי לוותר.

My War Gone by, I Miss It So – Anthony Loyd

פרדס

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: מיכאל שקודניקוב

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s