מחר / גיום מוסו

976712

התחלתי וסיימתי את "מחר" בערב אחד. שתי סיבות גרמו לקריאה האינטנסיבית הזו, האחת בזכותו והשניה בגנותו. מצד החיוב, הספר קריא מאוד, זורם, בונה מתח וסקרנות, ופה ושם גם מרגש. מצד השלילה, הדמויות סובלות מחוסר אמינות, והיתה לי הרגשה שאם אקח הפוגה מהקריאה, אולי לא ארצה לשוב אל הספר למחרת. אז הנחתי לעצמי להסחף, וכשסיימתי התפניתי להרהר בספר, וכל פגמיו צפו.

אֶמה היא סומליירית, דיילת יינות, רווקה המתגוררת בניו-יורק. מתיו הוא אלמן צעיר, אב לילדה כבת ארבע, מרצה לפילוסופיה בבוסטון. בדרך מקרה הוא נקלע למכירת חצר, וקונה מחשב נייד משומש שהיה שייך לאֶמה, אחותו של המוכר. הוא מוצא על המחשב תמונות שהיו כנראה שייכות לאֶמה, יוצר איתה קשר, והיא טוענת שהתמונות אינן שלה. מפה לשם מתפתחת ביניהם התכתבות נעימה, והם קובעים להפגש למחרת במסעדה בניו-יורק. הוא מגיע בזמן, היא מגיעה בזמן, אך הם אינם נפגשים. מסתבר שאֶמה חיה ב-2010, ואילו מתיו ב-2011. ההיכרות ביניהם מתרחשת ימים ספורים לפני מותה של אשתו של מתיו ב-2010, ובמוחו של מתיו עולה הרעיון לגרום לאֶמה למנוע את המוות.

אין לי בעיה עם ספרים מדומיינים על יקומים מקבילים ועל שינוי העתיד באמצעות התערבות בעבר. אני לא מאמינה בזה, ולא צריכה להאמין בזה, כדי ליהנות מחווית הקריאה. אבל כדי שספר מסוג זה יישאר איתי, כל מה שמסביב חייב להיות אמין ומשכנע (והספרים של סטיבן קינג הם הדוגמא לעלילות שגרעינן בלתי סביר עד מופרך, אבל סביבת העלילה סבירה ואמינה). בספר הזה זה לא קורה. המקום הראשון בו שקלתי נטישה היה בעמוד 142, כשמתיו, אדם עדין נפש ונוח לבריות, יוצא מכליו כשאֶמה לא נענית מיידית לרעיון שהוא מעלה, והוא כותב לה כך: "אבל החיים של אשתי תלויים בזה, חולת נפש שכמוך!", וגם "אז תעשי את מה שאני אומר לך, הבנת?", סגנון שלגמרי לא נדבק לכל מה שהתרחש קודם לכן. מאוחר יותר הוא מאיים לרצוח את הכלב של אֶמה בשידור ישיר מול עיניה – שוב לא נדבק. אֶמה נעזרת בהאקר בן-עשרה, שהיכולות שלו אינן סבירות בעליל, ונועדו רק לקדם את העלילה. אֶמה הדכאונית עוברת הליך מזורז של מטמורפוזה, שהופך אותה לסופר-וומן, אשת-חתול, נינג'ה, מה שתבחרו. לא סביר. ויכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה. אני לא יכולה להשעות את השיפוטיות, והעובדה היא שלמרות האדרנלין של העלילה, שעה אחר-כך לא הרגשתי התרוממות רוח אלא ריקנות. אני לא מעריכה ספרים שגורמים לי לחוש כך.

לכן, בשורה התחתונה, אני לא יכולה להמליץ על הספר.

Demain – Guillaume Musso

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: מונה גודאר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s