חוף מוסקיטו / פול תרו

חוף מוסקיטו

אלי פוקס, ממציא ברוך כשרונות, חש מיאוס כלפי הציויליזציה האמריקאית. הוא מעריך עבודת כפיים, מצוינות, חיבור לאדמה, ומתעב את ההתפשרות עם הבינוניות, את החומרנות, את העצלנות, את תאוות הבצע המביאה לפערים בלתי נסבלים בין קבוצות אוכלוסיה שונות. כדי להתחמק מכל אלה הוא מתגורר כמנהל תחזוקה שכיר בבית מבודד בחווה במסצ'וסטס, ומרחיק את משפחתו מן העיר ומן הממסד. ילדיו אינם פוקדים את בתי הספר, והבכור שבהם, צ'רלי בן ה-13, המספר את הספר בגוף ראשון, עובד אתו. אלי מדבר ללא הרף, מביע את דעתו בכל דבר וענין, הן באוזני בני משפחתו והן באוזני כל אדם מזדמן, ובהעדר מאזינים הוא מדבר אל עצמו. הוא משוכנע בצדקתו, רואה עצמו חסין מטעויות. כדי להתרשם מסגנונו ומעמדותיו, הנה הפיסקה הפותחת את הספר:

עברנו על פני ביתו הגדול של פולסקי הזעיר, הגענו אל הכביש הראשי והמשכנו לנסוע שבעה קילומטרים עד נורתהמפטון כשאבא מדבר כל הזמן על פראי-אדם וכמה נוראה ואיומה היא אמריקה – כיצד הפכה לאיזור סכנה הלום סמים, מקום זב מוגלה שבו יש לנעול את הדלת בכל שעה, והוא מאוכלס בוללי-אשפה קנאים, מליונרים פושעים ורמאים מתחסדים. ותראו את בתי-הספר! ותראו את הפוליטיקאים! אף בוגר הארוורד אינו מסוגל להחליף צמיג או לבצע עשר שכיבות-סמיכה! ובניו-יורק יש בני-אדם המתקיימים על מזון-כלבים ומוכנים להרוג אותך בעבור כמה מטבעות של כסף קטן! האם זה נורמלי? ואם לא, מדוע כולם משלימים עם המצב?

יום אחד מחליט אלי שגם בבידוד בחווה לא די לו. מבלי להתייעץ עם בני משפחתו הוא מחליט לחפש מקום חף מציויליזציה כדי לפתוח דף חדש. אשתו מקבלת את סמכותו, מכפיפה לחלוטין את רצונותיה לשלו.

"לאן?" חזרתי ושאלתי.

"אבא יגיד לנו, כשהוא יהיה מוכן לכך".

גם לה לא היה כל מושג! בדיוק כמו לנו. באותו רגע חשתי קירבה רבה אליה, ובדמי זרמה תמיסה של אהבה ועצב, ויותר מכך, מפני שהיא היתה שלווה וקרת-רוח לחלוטין. נאמנותה לאבא חיזקה אותי.

אלי רוכש ציוד שיידרש לו לחיים בטבע, מותיר את ביתו על תכולתו מאחור, ויחד עם אשתו וארבעת ילדיהם – צ'רלי, ג'רי והתאומות אייפריל וקולבר – שם פעמיו דרומה. המשפחה עולה על אנית משא, ועושה את דרכה להונדורס.

"היי שלום, אמריקה," אמר, "אם מישהו ישאל עלינו תגידי שנעלמנו בלב ים. שלום לזבל שלך ולכל הגועל-נפש! ושיהיה לך יום יפה!"

את קורות המשפחה בהונדורס לא אתאר כאן מחמת הספוילרים (וכדי להמנע מספוילרים אני ממליצה להמנע מלקרוא את הטקסט שעל הכריכה). אומר רק שאם כי ההתחלה מבטיחה הענינים הולכים מדחי אל דחי, ולמרות שזה אינו ספר מתח הוא נקרא ככזה.

פול תרו הוא סופר מסעות מחונן, ואני ממליצה מאוד על ספרו "האקספרס הפאטאגוני הישן" וגם על "יריד הרכבות הגדול". יחודו בעיני הוא בשילוב מוצלח של חוויות הטבע עם החוויות האנושיות, בהן הוא מתבונן בראיה בוחנת ומפוכחת. כשרונו זה בא לידי ביטוי גם בספר הזה, כשהמקומות בהם מתיישבת המשפחה עולים חיים וצבעוניים – או מאובקים – מתוך הדפים. אבל זהו לא רק ספר מסע. זהו גם סיפורו של אדם מאמין – לא באלוהים, אלא בעצמו – שמתמסר לאמונתו בלהט מסיונרי, בטוח בצדקת דרכו למרות מכשולים וכשלונות, מוכן להקריב כל דבר וכל אחד על מזבח אמונותיו, והתמודדותו מול האדם ומול הטבע מרתקת.

מה זה חשוב, אמר, אם הוא שגה בכמה פרטים קטנים וטפלים? האירועים הגדולים הוכיחו את צדקתו. ומה שראינו במרוצת השנה האחרונה לא היה כי אם הצורה הנעלה ביותר של מעשה יצירה. הוא גבר בחוכמתו על מטה הזעם המאיים על העולם בכך שמילט אותנו מתרבות שבירה ובת-חלוף.

וזהו גם – ואולי בעיקר – סיפורה של דינמיקה משפחתית בצל שגעונו לדבר אחד של העומד בראשה. אלי הוא חסיד של פעילות אינטנסיבית מצאת החמה ועד שקיעתה, והוא אינו מאפשר מנוחה לילדיו, לועג להם כשהם מתפנקים, מעמיד אותם במבחני אומץ מטורפים, דורש מהם עמידה בסטנדרטים הבלתי אפשריים שהוא מציב לעצמו. אשתו, שכאמור מקבלת את סמכותו, אינה עומדת בינו ובין הילדים, ובכל זאת היא בעבורם אי של נחמה.

היא לקחת את הדברים בקלות ותמיד שאלה אותנו אם אנחנו רעבים או עייפים או יש משהו שאנחנו רוצים. בעידודה יצאנו לשוטט ולתור ביער ובנינו את מחנה הג'ונגל שלנו ב"דונם". אבא התייחס אלינו כאל מבוגרים, ופירושו של דבר היה שהטיל עלינו עבודות לעשותן. אבל אנחנו היינו ילדים. מחצית הזמן התגעגענו הביתה ויתר הזמן פחדנו מהחשיכה ולא היינו חזקים. אמא ידעה זאת.

אלי מספר למשפחתו שארה"ב חרבה, ועוקר מלבם את התקווה לשוב אי-פעם הביתה ("הביתה" היא מילה אסורה). הספר מתאר יפה את התגובות של כל אחד מהם לידיעה הזו ולתנאי חייהם: צ'רלי המעריץ את אביו, אך אמונו מתערער, ג'רי השונא את האב, הבנות הצעירות מכדי לחוות דעה, וכמובן האם התלויה בבעלה, אך עם חלוף הזמן ובוא הצרות הולכת ונקרעת בין תלות לביקורת.

שאלתי את אמא מה קרה לארצות הברית? האם היא נחרבה?

השאלה שלי גרמה לה עצב. אך היא אמרה: "אני מקווה שכן."

"לא," אמרתי.

"כן." היא הסירה את שערי מעיני וחיבקה אותי. "מפני שאם כן, הרי שאנו האנשים בני המזל שבעולם כולו."

"ואם לא?"

"אז אנחנו עושים טעות איומה." אמרה.

בשורה התחתונה: "חוף מוסקיטו" הוא ספר מרתק, עשיר בתכניו וכתוב בכשרון גדול.

The Mosquito Coast – Paul Theroux

כנרת זמורה ביתן

1986 (1981)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s