זאת מלחמה! / יאיר דוד

973698

כותרת משנה: פאול זלפלד, גרמני בן דת משה, במלחמה הגדולה

יאיר דוד, נווט קרב בחיל האוויר הישראלי, מספר ב"זאת מלחמה!" את סיפורו של סבו, פאול זלפלד, שהיה חייל בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הספר נפתח ומסתיים בשנת 1933, כשבני הזוג זלפלד עוזבים את גרמניה בעקבות עליתו של היטלר. לא עמד לסב שרותו המסור והפטריוטי במלחמה: במשך כל חייו, למרות היתקלויות אנטישמיות, זיהה עצמו כגרמני בן דת משה. כעת הפך לבלתי רצוי. למרות שסיפור המסגרת הוא בגידת המולדת הגרמנית, הספר עצמו אינו עוסק בכך, אלא בחוויותיו של הסב במלחמת העולם הראשונה.

פאול זלפלד גויס לצבא הגרמני במהלך המלחמה. הוא היה אז נשוי טרי, ובמהלך שנות המלחמה עתיד היה להוולד בנו הבכור, אליו התוודע רק חודשים אחרי הלידה. הוא התנדב ליחידת חיל רגלים קלה (יאגר, Jäger) שנחשבה ליחידת עלית. תיאור קורותיו בצבא פותח בטירונות שעברו החיילים, ובדרך בה הפכו מיחידים ליחידה מגובשת ששה לקרב. בסיום ההכשרה נשלחה היחידה לחזית המזרחית מול רוסיה, ומאוחר יותר עברה לחזית המערבית מול כוחות אנגלים, בלגים וקנדים. כדי לספק תמונה רחבה יותר מעבר לסיפור האישי, הספר עוסק גם ברמת ההיערכות והאסטרטגיה הגבוהה יותר, ומשלב יפה בין ההיבטים הצבאיים לאלו הפרטיים. כך, לדוגמא, הוא מביא אלה בצד אלה מפות של החזיתות וציורים שצייר הסב בהזדמנויות שונות, במקביל לסיפור מהלכי המלחמה המשולבים בחוייות היומיום.

המתעניינים במלחמה ימצאו בספר פירוט של מהלכי הקרבות השונים. בעיני היה מעניין יותר לקרוא את חוויותיו של החייל היחיד. מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה מלוכלכלת, עם גז ורעל ולהביורים, בנוסף לכלי הנשק התקניים. המלחמה מפורסמת גם בהתבוססות בבוץ החפירות. יאיר דוד, הדובר בגוף ראשון מפיו של סבו, מיטיב לתאר את שהתרחש שם. הנה כמה ציטוטים:

בוץ היה צרתנו הגדולה בשטח. כל תנועה בוצעה בבוץ. קשה היה לנוע, היו אפילו מקרים של חיילים שנפלו לתוך הבוץ, לא הצליחו להחלץ מתוכו ואיבדו את חייהם בטביעה אטית ונוראה.

מחסור במזון. רעב וצמא. מחסור בתחבושות. מים עומדים מצטברים בחפירות. חיילים פצועים, נאנקים, חולדות. המון חולדות – קטנות וגדולות – צווחניות, נדמה שיש כאן חולדות שהסוו עצמן לחתולים, או אולי אלה חתולים שהתחזו לחולדות. הן נלחמות אתנו על המזון. הן לא בוחלות בכרסום פצעי גפיהם של חיילים תשושים, חסרי כוח התנגדות.

ושוב הריחות הנוראים. ריח הגוויות. גוויות בני-אדם, פגרי סוסים ופרדות, ריחם של הפצועים, ריח הלכלוך, צחנת הצואה והשתן והמוגלה והקיא, וסרחונם של הבגדים. ריחות שאין מנוס מהם.

הכותב מתייחס גם להלכי הרוח של החיילים. אלה שרוחם לא נשברה, היו להוטים לשוב לשדה הקרב גם אם נפצעו. מה הניע אותם? הפטריוטיות? החברות? הבושה? מן הסתם אין תשובה נכונה אחת. וכך הוא חש אפילו עם תום הקרבות:

ואני, אני מתחיל כבר להתגעגע. כיצד אחיה ללא המלחמה? ללא החברים? […] אני מתקשה להבין כיצד לאחר כל הזוועות, כל ההרוגים, כל הסבל, באיזה מקום נסתר, עדיין היה בי זיק כלשהו של רצון לקבל את המשימה הבאה ולחזור לקרב.

פאול זלפלד לא שיתף את משפחתו במה שעבר עליו, ונכדו מסתמך בספר הן על דברים שכתב הסב במהלך המלחמה, והן על מחקרים שביצע בעצמו. התוצאה היא ספר מעמיק ומפורט, שכאמור משלב את הכללי עם הפרטי, ועושה זאת היטב.

פרדס

2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s