החברה הגאונה / אלנה פרנטה

620938701000100490763no

"החברה הגאונה" מתחיל מהסוף. אל אלנה, המספרת את הספר, מתקשר רינו, בנה של חברתה לִילה, ומדווח לה על היעלמותה של אמו בת הששים ושש. לא מדובר באשה שיצאה כך סתם ולא חזרה: לִילה העלימה את עצמה ויחד איתה כל זכר לחייה. אלנה, שחייה היו שזורים באלה של חברתה, מתיישבת בתגובה לכתוב את קורותיהן. התוצאה – בדיוק כמו שנכתב על הכריכה – מהפנטת, החל בתיאור ילדותן, וכלה בסיום עוצר הנשימה (סיום זמני, בהיות השתים בנות שש-עשרה, שכן הספר הזה הוא הראשון מארבעה).

אלנה ולִילה נולדו וגדלו בשכונה עניה בנפולי. אלנה היא הצייתנית, ההולכת בתלם, לילה היא הרעה, השתלטנית, הכריזמטית, חיה לפי חוקים משל עצמה. אלנה תלמידה שקדנית ומצטיינת, לִילה היא אוטודידקטית מבריקה, שלימדה את עצמה לקרוא ולכתוב עוד לפני גיל בית הספר. הבנות, כמו מרבית שכניהם, חיות בבועת השכונה, כמעט ואינן יוצאות ממנה. למרות שהן חיות בנפולי, מעולם בילדותן לא ראו את הים. לאלנה אם מתנכרת, ללִילה אב זועם, שבאחד מהתקפי הכעס שלו השליך את בתו מהחלון. אלימות היא חלק בלתי נפרד מחיי השכונה, כמו גם נחשלות ועליבות. כשמורתה של אלנה שואלת אותה אם היא יודעת מהם פלבאים, אין לה מושג, אבל לקראת סיומו של הספר, כשלִילה עומדת על סף חיים חדשים, ואלנה צריכה להחליט על עתידה, נפקחות עיניה להכיר את סביבתה:

ברגע זה ידעתי מה הם הפלבאים באופן ברור בהרבה ממה שידעתי לפני שנים, כשאוליביירו שאלה אותי. הפלבאים היינו אנחנו. הפלבאים היו המאבק על האוכל ועל היין, הריב מי יקבל ראשון את האוכל ואת מי ישרתו טוב יותר, הרצפה המזוהמת שעליה התהלכו הלוך ושוב המלצרים, השקות הכוסיות שהוולגריות שלהן הלכה והתגברה. הפלבאים היו אמא שלי, ששתתה ועכשו נשענה בגבה אל כפתו של אבי, והוא, הרציני, צחק בפה פעור לרמיזות המיניות של סוחר המתכות.

קשה לסכם את הספר בסקירה. קל לספר את נפתולי העלילה, אבל מה שמעניין בספר, וצומח מתוך הפרטים, אלה האבחנות של המספרת לגבי עצמה ולגבי חברתה, יחסי הגומלין בין השתים, שהן לעתים משלימות זו את זו, לעתים מנוגדות, ורוב הזמן סימביוטיות. ומן הסיפור הפרטי עולה גם הסיפור של השכונה, המיקרוקוסמוס של נפולי העניה בעשור וחצי שאחרי מלחמת העולם השניה. הדוברת היא , כאמור, אלנה, ואת לִילה אנחנו לומדים מתוך נקודת המבט שלה, שהיא חדה ומדויקת.

מי היא החברה הגאונה? הרושם הברור שנוצר אצל הקורא הוא שמדובר בלִילה, אבל כמו בפרטים רבים אחרים בחיי השתים, גם כאן האבחנה אינה חד משמעית. הנה מה שיש ללִילה לומר לאלנה ביום בו עומדים חייה שלה להשתנות:

"מה שלא יקרה, את צריכה להמשיך ללמוד".

"עוד שנתיים: אז אני אקבל תעודה, וסיימתי".

"לא, אף-פעם אל תפסיקי: אני אתן לך את הכסף, את צריכה ללמוד תמיד".

השמעתי צחקוק עצבני, ואז אמרתי:

"תודה, אבל בשלב מסוים בתי-הספר נגמרים".

"לא בשבילך: את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים".

ומה יקרה עם לִילה? האם תצליח למצוא את מקומה ואת שלוותה?

לפי האופן שהשתמשה בי, לפי המניפולציות שעשתה לסטפנו, היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

סיום הספר מותיר את שתי החברות על סף חיים חדשים, אולי בנפרד זו מזו. הוא גם מבשר משבר דווקא ברגע שאמור להיות מבטיח טובות. אני מקווה שספרי ההמשך יראו אור במהרה.

L’amica Geniale – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2015 (2011)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הרומאנים הנפוליטניים: ראשון

3 תגובות בנושא “החברה הגאונה / אלנה פרנטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s