הזקן הזה הקירח על האופניים / יוסף בר יוסף

f0_0244_0000_baryosefcover

"הזקן הזה הקירח על האופניים" הוא יוסף בר יוסף עצמו, שכותב מעין אוטוביוגרפיה המורכבת מקטעי זכרונות משולבים בחלומות, אותם הוא מנסה לפרש לאור זכרונותיו.

"תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים", אומר אחד מהם בקול רם.

אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע-עשרה שהייתי. אז מי הוא באמת זה שרכב על האופניים בלי ידיים, מי הוא ומה הוא.

יוסף בר יוסף הוא סופר ומחזאי, בנו של יהושע בר יוסף, מי שכתב בין השאר את "עיר קסומה" המיתולוגי, וכמה ספרים העוסקים בתהליך ההתפקרות, כמו "אפיקורס בעל כורחו". גם שני ילדיו האחרים של יהושע בר יוסף הם אנשי ספר – בלהה רובינשטיין, חוקרת ספרות ומתרגמת מיידיש, ויצחק בר יוסף, שכתב בין השאר את "מזכרת אהבה" המצוין, העוסק בילדותו ובפרשת יחסיהם של הוריו.

היחסים בין ההורים תופסים נפח ניכר מן הספר שלפנינו. ההורים, יהושע ופייגל, שניהם צאצאים למשפחות חרדיות, התגוררו בבתי אונגרין לאחר נישואיהם. יהושע היה איש ספר, פייגל בקושי קראה, וגודלה להיות אשת איש. היא לא היתה שותפה לנטישתו של בעלה את הדת, וכשהיתה בהריון עם ילדם השלישי – יוסף הבכור היה אז כבן שש-עשרה – חדלה מלהיות שותפה לחייו. אחרי שנים של בגידות, יהושע נטש את הבית ואת אשתו ושני ילדיו לטובת אשה אחרת. המשפחה הנטושה סבלה מצוקה כלכלית, ופייגל לקתה בלוקמיה. בחמש השנים האחרונות לחייה שבו לחיות יחד. למותר לציין שהזיגזג הזה, יחד עם המצוקה, ובצירוף שאלות של אמונה וספקנות, לא יכלו לעבור מבלי להשאיר חותם על כל הנוגעים בדבר לאורך שנים.

ה"אין אלוהים" הזה מצא חן בעיני מאוד, הקסם של אבא שלי היה באין הזה, אבא שהיה כל כך יש, לא גבוה אבל רחב ומלא ונוהר כולו, וגם אם נדמה אולי לפעמים שמשהו בו, איך לומר…? היום אני יכול לומר שמשהו חלול וכוזב אולי היה בו, אבל בשנים ההן מי יכול היה לדעת מה פירוש כוזב, והיום אני חושב שאולי היה במשהו הכוזב הזה גם משהו כואב, ולא רק בגלל החרוז אלא בגלל הקרע שבתוכו, וקרע גם כואב, לא?

הספר נע בין הזמנים, עובר מזכרונות להרהורים, מחלומות למציאות, ודומה שתמיד הוא שב אל נקודת השבר הנוראה של הסופר, התאבדותו של בנו דורי בהיותו בן שש-עשרה וחצי.

ומדי פעם האבא יכול לראות את עצמו ליד פתח בית הלוויות בסנהדריה, לפני שיוצאת ההלוויה של הבן שלו, בן השש-עשרה וחצי שלו, והוא נשען או מנסה להשען בגבו אל איזה קיר, ומולו המון האנשים שבאו להיות איתם בהלוויה, והוא בוכה בקול בלי שום בושה ובלי שום גאווה. וזה כל הגוף בוכה, גוף בלי בגדים וגם בלי עור, וזה כאילו הוא לא הוא וזה הכי הוא שיכול להיות, וכולו כמו צועק: "מציל! הצילו!", ואין מציל. ולא לחינם אני כותב עלי בגוף שלישי, כי עדיין אינני מאמין וזה לא אני, ובו בזמן זה הכי אני שאפשר.

בר יוסף מיטיב לתאר את הדמויות המשמעותיות של ילדותו – סביו וסבותיו עולים חיים ונושמים מבין הדפים. בקטעים קצרים ותמציתיים הוא מזקק את הקוים המגדירים אותם, מסתפק בתיאור ואינו גולש לשיפוטיות. הוא מחיה גם את החיים של אז, בעיקר בירושלים החרדית. בספר משולבים פרקים מקורות חייו, כמתבגר מרדני בתל אביב, כנער סיפון, כקבלן שיפוצים, וכמובן כמחזאי. למרות שהספר בנוי קטעים קטעים ללא רצף כרונולוגי, הוא רוקם סיפור חיים שלם, והתוכן יחד עם הסגנון על סף פיוטי עושים אותו ראוי מאוד לקריאה.

מומלץ

אבן חושן

2015

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s