הבית שאהבתי / טטיאנה דה רוניי

i8kswqleui4swgq0tlky

"הבית שאהבתי" מתרחש בפריז במחצית השניה של המאה ה-19. תכניתו של הברון אוסמן להתחדשות פריז, שהחלה ב-1852, נכנסת לשנתה החמש-עשרה. העיר מצויה בעיצומו של תהליך הריסה ובניה, אלפי אנשים כבר נדרשו לעזוב את בתיהם שנהרסו לטובת השדרות הרחבות החדשות. ברחוב קטן וישן יושבת רוז בָזֶלֶה בבית שהיה בבעלות משפחת בעלה מזה כמאה שנים, מעלה את זכרונותיה, ומסרבת לזוז ממקומה. נסיון שעשתה יחד עם שניים משכניה להציל את בתיהם נכשל, ומכתב כואב שכתבה אל הברון אוסמן נותר ללא מענה. בזה אחר זה עוזבים דיירי הרחוב, רהיטיה של רוז נארזים ונשלחים אל בתה, אצלה היא אמורה לגור מעתה, ורוז יושבת וכותבת מכתב ארוך לבעלה שנפטר עשר שנים קודם לכן.

לטטיאנה דה רוניי כשרון נפלא לכתיבת תיאורים. פריז הישנה, על רחובותיה הציוריים, חיי החברה שלה, חנויותיה, בגדיה, ריחותיה וצבעיה, קמה לתחיה בין הדפים. היא מתארת בכשרון רב ובפרטי פרטים דמויות מחייה של רוז, את הפגישה הראשונה עם ארמן, מי שיהיה בעלה, את אמו טובת הלב, את אלכסנדרין מוכרת הפרחים ועוד. בכל עמוד ועמוד אפשר למצוא תיאור מענג. פתחתי באקראי בעמוד 55: זוכר את השאגה הראשונה של סבלי המים עם עלות השחר, הקרבים לעברנו כשעדיין שכבנו במיטתנו, ניעורים אט-אט משינה? הבחורים החסונים היו צועדים לאורך הרחוב שלנו וחוצים את רו דה סיזו, חמור עייף עמוס חביות בעקבותיהם. זוכר את הרשרוש הקצוב של מטאטאי הרחובות ואת צלצול פעמון הכנסיה מוקדם בבוקר, קרוב כל כך עד שנדמה כי הפעמון מצלצל בתוך חדרנו ממש, ואת פעמון כנסית סן סולפיס הסמוכה מצלצל בתגובה כמו הד, בהרמוניה? תחילתו של יום חדש ברחוב הקטן שלנו.

האם די בתיאורים נפלאים כדי להחזיק ספר שלם? אולי. בעיני הבעיתיות של הספר היא בסיפור שרוז מספרת במכתב לארמן. בעמוד 45 היא כותבת: הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא שלא יישאר לי די זמן לגלות לך את מה שעלי לחשוף. שלא יישאר לי די זמן להסביר. ובכל זאת, למרות קוצר הזמן, והפטישים שהולמים ממש מעבר לקיר, עד עמוד 210 היא ממשיכה לספר בנחת על דברים שאינם קשורים. אם היה כאן נסיון ליצור מתח, הוא כשל, כי קל מאוד לנחש מהו הסוד. אז מצד אחד יש לנו סיפור מקסים ונוגע ללב וכתוב להפליא על בית וחברות ואהבה, ומצד שני סיפור חלש ולא מעניין על סוד שהמספרת נצרה בלבה עשרות שנים. משהו חורק בחיבור בין השניים. חורקת מאוד גם ההחלטה של אלכסנדרין, מוכרת הפרחים, ממש לקראת הסיום: מטעמי ספוילר לא אפרט, רק אומר שהיא לא הולכת יד ביד עם הדמות של אלכסנדרין, כפי שתוארה עד לאותה החלטה.

למרות ההסתיגויות אני נוטה להמליץ על הספר בשל העונג שהסבו לי התיאורים הרבים שבו.

The House I Loved – Tatiana de Rosnay

כנרת זמורה ביתן

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s