האורחת / אינה קורניצר

976734

"האורחת" הוא סיפורה של הילדה משינקה, שבהיותה תינוקת נמסרה על ידי אמה למשפחה פולנית, כדי להצילה מאימת הנאצים. זהו גם סיפורה של האם ז'ניה, שאיבדה בשואה את בעלה, וכשנסתה לשוב לבית משפחתה נענתה בתגובה מסוג "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה". עבור משינקה היתה ז'ניה האורחת היפה, שמדי פעם היתה מבקרת בבית המשפחה הפולנית. כתינוקת לא זכרה את עברה, והמשפחה שהסתירה אותה היתה היחידה שהכירה, עם אב ואם ואח ואחות. ביום בהיר אחד, ללא הודעה מוקדמת וללא הסבר, נארזו חפציה של משינקה בשתי מזוודות, ומעכשו לעכשו נותקה מביתה, ויצאה עם ז'ניה לשרוד בעולם כאוטי.

אינה קורניצר, ילידת 1941, מספרת בספר את סיפורה שלה. אמה הצליחה להציל אותה כשמצאה לה מקלט אצל משפחה נוצרית, ולאחר המלחמה נדדו בפולין בחיפוש אחר מגורים ופרנסה, עד שקרובת משפחה בארץ ארגנה עבורן סרטיפיקטים. בארץ, לפני קום המדינה, וגם אחר-כך, לא ליקקו דבש, והילדה נמסרה לקיבוץ.

רובו של הספר כתוב בגוף שלישי, וכולו מתואר מנקודת המבט של הילדה. תחושת הרדיפה כשאסור לה לצאת מן הבית מחשש הגרמנים, האימה עם התקרבות החזית, תחושת השחרור עם הגעת הרוסים, מכת הניתוק מן הבית, הבלבול הגדול בין האמא שנשארה מאחור לאמא היפה החדשה, ומאוחר יותר הנטישה בקיבוץ והסבל כילדת חוץ דחויה. פה ושם משולבים פרקים בגוף ראשון, שבהם הכותבת הבוגרת מנסה לעשות סדר בזכרונות, לדלות פרטים שאינה זוכרת, ליצור תמונה שלמה של קורותיה, אבל ההיסטוריה הפרטית שלה נידונה להיות מקוטעת.

מדובר בתקופה שבה נפשו של הילד לא היתה גורם שיש להתחשב בו:

באחד הביקורים אצל אמא שאלתי אותה אם שמחה שנולדתי. היא אמרה, "לא. הייתי עצובה".
בקושי הצלחתי לבלוע את האכזבה ואת העלבון, אבל בלעתי.
אמא בטוחה שילדים הם חיות נטולות רגשות […]
שאלתי למה היתה עצובה והיא ענתה שבאותו יום פריס נפלה.

ומדובר באם שעברה תלאות ונאבקה לשרוד:

כבר כילדה הבנתי שהיא צריכה להגיד ואני צריכה לשתוק.
כמו שהבנתי כשהייתי מגיעה לשבתות נסיעות שהיא צריכה לצעוק מתוך שנתה בלילות ואני צריכה להעמיד פנים שלא שמעתי אותה צועקת.

בין שני אלה נגזר על משינקה גורל של תהיות ונטישות ובדידות זועקת. שובר את הלב הצורך של משינקה באישור ובאהבה:

המכתבים שלה רחבי יריעה, מורכבים משני חלקים: החלק הגדול – תיקוני כתיב, ושגיאות בכלל, וחלק קטן יותר, האהוב עלי ביותר, שכתובים בו כל כינויי החיבה שלי וכמה היא אוהבת אותי.

למרות הסיפור קורע הלב זה אינו ספר בכייני, ואינו ספר מאשים. זהו ספר משתף, מאיר סיפור חיים של מי שהשואה שינתה את חייה לנצח, והטביעה את חותמה לאורך שנים. מומלץ בהחלט.

פרדס

2015

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s