סיפור זמני / רות ל' אוזקי

974662

רות ואוליבר – היא סופרת ממוצא יפני-אמריקאי, הוא אמן ומשמר טבע ממוצא גרמני – מתגוררים בישוב קטן באי בקנדה. תנאי החיים באי קשים, בעיקר בשל פגעי מזג האויר, אך הבידוד והריחוק מתאימים להם. יום אחד מוצאת רות על החוף חבילה עטופה היטב, ובה יומן ומכתבים כתובים באנגלית, ביפנית ובגרמנית. את היומן כתבה נאו יסוטאני, יפנית כבת שש-עשרה. השניים משערים שהחבילה נסחפה אל חופי קנדה בעקבות הצונאמי שהיכה ביפן ב-2011. עלילת הספר מתנהלת בו זמנית בקנדה וביפן של ימינו, וביפן של מלחמת העולם השניה.

סקירה לא תכיל את עושרו ומורכבותו של הספר. מגוון הנושאים בהם הוא נוגע מסחרר בהיקפו, וצריך לקרוא בריכוז, ולחזור אל הספר בקריאה שניה, כדי לזהות את הדרכים החכמות והמעודנות בהן רות אוזקי שוזרת סיפור אל סיפור, מגשרת בין זמנים ומקומות, ויורדת אל חקרן של הדמויות ואל הקשרים העדינים הקושרים ביניהן. כשדפדפתי כדי לבחור ציטוטים לסקירה, מצאתי את עצמי שוקעת שוב בין הדפים, מגלה רמזים שלא ראיתי קודם, או שראיתי ולא הבחנתי בקישור שלהם אל גילויים שנחשפו מאוחר יותר.

שתי גיבורות הספר הראשיות הן נאו ורות. למרות מרחק הגיל והמקום, יש לשתיהן קוים משותפים. רות היא בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, וככזו היא נעה בין שתי התרבויות. נאו נולדה ביפן להורים יפנים, אך את רוב שנות ילדותה ונערותה עשתה בארה"ב, כשאביה עבד בעמק הסיליקון. בארה"ב היא היתה "היפנית", וביפן היא היתה "התלמידה החוזרת יסוטאני", זרה ודחויה. בשל המרחק והפרשי השעות לא נותרו לה חברות אמריקאיות, וביפן לא הצליחה למצוא את מקומה. לדחיה החברתית נוספו בעיות בבית, עם אב שלא מתפקד בשל דכאון בעקבות פיטוריו, ואם שעסוקה בפרנסת המשפחה. ההצלה באה לה בדמות סבתא-רבתא, ג'יקו, "נזירה וסופרת ואשה חדשה בעידן טאישו" (אשה חדשה – מונח ששימש ביפן בתחילת המאה העשרים לציון נשים משכילות ומתקדמות אשר התנגדו למגבלות שהטילו עליהן תפקידי המגדר המסורתיים). בזכות ג'יקו היא מתוודעת אל סיפורו של דודו של אביה, האקירו, שהופך לגיבור בעיניה. אביה, שנקרא על שמו, מצטייר בעיניה חלש במיוחד בשל השוואה עם הדוד הנערץ.

הארוקי מס' 1 היה טייס קמיקזה, וזה די משונה, כי לפני שהוא היה מפציץ-מתאבד הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת טוקיו, ואבא שלי, הארוקי מס' 2, מאוד אוהב פילוסופיה ומנסה כל הזמן להתאבד, אז אפשר אולי להגיד שהתאבדות ופילוסופיה עוברות אצלנו בגנים, לפחות אצל ההארוקים… ג'יקו אמרה שהארוקי סבל מהתעללות בצבא כי הוא אהב שירה צרפתית, והנה עוד משהו שעובר בגנים: התעניינות בשירה צרפתית והצקות.

הציטוט שלמעלה מדגים את אחד המוטיבים המרכזיים בספר – הקשרים הסמויים בין הדמויות, החזרתיות של ארועים. הקשרים האלה הם לא רק בין בני משפחה: גם מעבר לים לרות ולאוליבר יש נקודות השקה עם נאו, ולפעמים דפדפתי לאחור לאתר את המקום שבו כבר קראתי משהו שהזכיר את מה שקראתי בעמוד האחרון. נאו מפנה את יומנה אל מישהי סמויה מן העין בעתיד, ורות מגלה למן הרגע הראשון מעורבות רגשית עמוקה בחייה של נאו הבלתי מוכרת, חרדה לה, משקיעה את עצמה באיתורה.

מוטיב מרכזי בספר הוא מוטיב הזמן. כך פותחת נאו את היומן: היי! קוראים לי נאו, ואני יש-זמן – כלומר ישות-זמן. את יודעת מה זה ישות-זמן? לא? ישות-זמן זה מישהו שחי בזמן, כלומר את, ואני, וכל אחד מאתנו שהווה, או היה או יהיה אי-פעם. שמה של נאו נכתב באנגלית NAO, ונשמע כמו NOW, ואכן שאלת מהו ה"עכשיו" מאוד מעסיקה אותה. היומן עצמו נכתב בתוך ספר שדפיו המקוריים הוצאו ממנו, ובמקומם הוכנסו דפים ריקים. כשנאו רכשה את הספר היא לא ידעה מה פירוש השם שהופיע על הכריכה בצרפתית, "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. בעיני הסבתא-רבתא בת ה-104, נזירת זאזן, לזמן אין משמעות כפי שמייחסים לו במערב. אנחנו לא לגמרי יודעים בת כמה היא, והיא טוענת שגם היא לא זוכרת. כששואלים אותה, היא אומרת "אני חיה כבר זמן רב מאוד, הלא-כן" (משפט בלתי אפשרי לתרגום, שמשמעותו בערך כך: "את חיי גרמו התנאים העמוקים של היקום שאני אסירת תודה להם מעומק לבי שפל הרוח"). וזו לא ממש תשובה, אז שואלים אותה שוב, והיא אומרת, "המממ, יש להניח שכן, כבר הרבה זמן שאני לא עוקבת…". ואז שואלים אותה מתי יום ההולדת שלה, והיא אומרת: "המממ, אני לא ממש זוכרת את הלידה שלי…". ואם מציקים לה עוד קצת ושואלים כמה זמן היא כבר חיה, היא אומרת, "למיטב זכרוני תמיד הייתי". טוב סבתא, כאילו דה!. יש בספר התיחסות לזמן ולמרחב בראית זן – ג'יקו אומרת שלעשות זאזן זה להכנס לתוך הזמן באופן מוחלט. זה רעיון נהדר– וגם בראיה קוואנטית, וכל ההשקפות חיות יחד בשלום.

נושא מרכזי נוסף הוא היחסים בתוך המשפחה. מערכת היחסים המעניינת ביותר היא זו של נאו עם אביה, שאותו היא אוהבת ולו היא בזה. מאפיינים את הקשר הזה חוסר ההבנה ואי ידיעת העובדות, ואלה נובעים מקצרים בתקשורת. אפשר לזהות פה דפוסים של יחסי הורים עם בני-עשרה, ואפשר לזהות גם את ההיבטים המושפעים מן התרבות היפנית. מערכת יחסים מעניינת נוספת היא של רות ואוליבר. רות אוזקי העניקה להם את הביוגרפיה שלה ושל בעלה, אוליבר קלהאמר.

לצד הדמויות המרכזיות משורטטות בספר, וקמות לחיים, דמויות משנה: מיוריאל החברה הרכלנית של אוליבר ורות, דורה מנהלת הדואר בישוב, שרואה עצמה מנהלת המקום, בנואה הצרפתי המנהל חנות חינם ליד מרכז המיחזור, מוג'י הנזירה המסייעת לג'יקו, באבט שנותנת לנאו לשבת בקפה שלה ולכתוב, ודורשת מחיר כבד, ואחרות.

ועוד יש להזכיר את טייס הקמיקזה הפילוסוף, שמשנה את הדרך הסטראוטיפית בה אנו חושבים אודות חבריו לשירות, ואת המקריות המכתיבה גורלות, ואת הצונאמי, ואת מורשתה של ג'יקו, ואת תפקידם של בעלי החיים – בעיקר החתול והעורב – בעלילה, ועוד כהנה וכהנה. ספר עשיר ומורכב, כבר אמרתי?

סופו של הספר פתוח, והבחירה לסיים כך משתלבת בצורה מושלמת עם רוחו הספר, רוח של המשכיות ושל מעגליות.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר ב-2013, לגמרי בצדק: ספר מבריק ומאוד מומלץ.

A Tale for the Time Being – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: יעל סלע

תגובה אחת בנושא “סיפור זמני / רות ל' אוזקי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s