מקהלה הונגרית / יגאל שוורץ

d79ed7a7d794d79cd794-d794d795d7a0d792d7a8d799d7aa

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s