האשה בזהב / אן-מארי אוקונור

966860

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s