אמון סבא שלי היה יורה בי / ג'ניפר טגה וניקולה זרמייר

31-6004_b

אמון גת היה, בין שאר תפקידיו באס-אס, המפקד הסדיסט הידוע לשמצה של מחנה הריכוז פלאשוב. בביתו הסמוך למחנה ניהל חיים נוחים בחברת בת זוגו רות אירנה קאלדר. לידידיו ערך מסיבות, במשרתות היהודיות שלו, הלן רוזנצווייג והלן הירש, התעלל, ולהנאתו יצא מדי פעם למרפסת לירות באסירים מזדמנים. ב-1946 הוצא אמון גת להורג בעוון פשעיו הרבים – רצח כ-8,000 איש בפלאשוב, סיוע לרצח 2,000 איש בגטו קרקוב, ומאות רציחות נוספות. בעת מותו היתה הבת המשותפת לו ולרות אירנה, מוניקה, בת 10 חודשים. רות אירנה, שטענה שלא היה לה מושג מה התרחש במחנה (שמרפסת ביתה השקיפה עליו…), הצליחה להשיג מעמד של אלמנה, ושנתה את שם משפחתה לגת, כשמו של אהובה. עד יום מותה היתה תמונתו תלויה מעל מיטתה.

רות אירנה היא סבתה של ג'ניפר טגה, שסיפורה מובא בספר. ג'ניפר גדלה מבלי לדעת דבר על המורשת המשפחתית. אביה הניגרי נפרד מאמה עוד לפני שנולדה, ואמה – אותה תינוקת מוניקה – מסרה אותה בהיותה בת כמה שבועות למוסד לילדים. לא ברור אם לא יכלה להרשות לעצמה לגדל אותה, או שלא רצתה בכך. מכל מקום ג'ניפר גדלה במוסד בשלוש השנים הראשונות לחייה, ופגשה את אמה לעתים רחוקות. אחר-כך נמסרה למשפחה אומנת, שכעבור ארבע שנים אימצה אותה. למרות שהשתלבה היטב במשפחתה החדשה, תחושת התלישות והתהיה על שורשיה ילוו אותה כל חייה. בנוסף לקשיים אלה, היא חשה תמיד יוצאת דופן בשל עורה השחור. ג'ניפר נישאה מאהבה, והיא אם לשני בנים, אך מצוקות עברה המסובך קיבלו מדי פעם ביטוי בדמות התקפי דכאון משתקים.

בהיותה בת 38 נתקלה ג'ניפר במקרה בספר שעל כריכתו התנוססה תמונת אמה. מן הספר נודע לה לראשונה מי היה סבה. למרות השאלות המטרידות, כמו מה מאופיו של הסב עבר אליה ואל ילדיה, יתכן שהיתה מצליחה להתנער במידה מסוימת מן הקשר המשפחתי. אחרי הכל היא לא הכירה את סבה, וגם אמה לא הכירה אותו, ואין מה לדבר פה על אשמתה שלה בזוועות של סבה. אבל ג'ניפר מרגישה מעורערת בגלל סבתה: בילדותה המוקדמת הסבתא, רות אירנה, היתה מקור של נחמה, אי של אהבה. והנה מסתבר שאותה סבתא אוהבת לא חדלה להעריץ את אמון גת, ולמרות הכחשותיה היא היתה ערה לכל מה שהתרחש בביתם המשותף ובמחנה הסמוך. בנוסף, לג'ניפר יש חברות קרובות בישראל, והיא חשה שאין בכוחה לשמור איתן על קשר בשל הגילוי.

הספר מתאר את דרכה של ג'ניפר מן הגילוי ועד ההשלמה. הוא כתוב לסרוגין על ידי ג'ניפר, המספרת על עצמה בגוף ראשון, ועל ידי העתונאית ניקולה זרמייר, המשלימה את הסיפור, מעבה את העובדות ההיסטוריות, ומספרת על ג'ניפר כפי שהיא רואה אותה.

הספר משקף את הדור השני והשלישי בגרמניה, צאצאי אנשי האס אס שביצעו את מעשיהם הנוראים, ואחרי המלחמה טרחו לטשטש אותם. הצאצאים מגיבים בקשת של תגובות, החל מהערצה, עבור בהכחשה, וכלה בגינוי ובנשיאת אשמה. אחייניתו של הימלר הרחיקה לכת ועברה עיקור, כדי לא ליצור הימלרים נוספים. במשפחתו של אמון גת התגובות מעורבות: אשתו מעריצה ומכחישה את מעשיו, בתו מעורערת, נקרעת בין תחושת מחויבות לאביה לבין תיעוב. הדהים אותי לקרוא שנכדתו, אחותה למחצה ג'ניפר, קראה לבנה על שם אמון. ובענין שמות, ג'ניפר נושאת שלושה שמות פרטיים, שהשלישי שבהם – סוזנה – ניתן לה על ידי רות אירנה. סוזנה היה השם שנתן אמון גת לאחת משתי המשרתות היהודיות בביתו. בעיני זו ציניות מזעזעת.

מבחינה ספרותית גרידא, זה אינו ספר גדול. יחד עם זאת הוא ראוי לקריאה בשל הנושא המעניין.

קישור לתיאור מפגש של מוניקה עם בתם של ניצולי מחנה פלאשוב

Amon: Mein GroBvater hatte mich Erschossen – Jennifer Teege & Nikola Sellmair

ספרית הפועלים

2015

תרגום מגרמנית: דפנה עמית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s