שדות התהילה / ז`אן רואו

שדות התהילה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s