חלקי בארץ החיים / אפרת חבה

d797d79cd7a7d799-d791d790d7a8d7a5-d794d797d799d799d79d

כותרת משנה: סיפורו של אברהם כרמי

בתמונות הילדות של אברהם כרמי המצורפות לספר נראה ילד שמבטו שובב והבעת פניו חייכנית, גם כשהוא שומר על ארשת פנים רצינית לטובת הצילום. תמונתו העדכנית, כשהוא כבן 85, משקפת גם היא אדם חייכני, עם שמץ של ממזריות. כאילו לא עבר רעב ועינויים ואובדן כל אהוביו. כשקוראים את הספר מבינים כיצד נשמרה רוחו הטובה: אברהם כרמי נאחז בחיים. כדבריו בספר, על החיים הוא מספר, לא על המוות. הוא לא מתכחש לסבל שעבר, לא מדחיק אותו, לא מסתיר אותו, אבל החיים הם שחשובים בעיניו. כשמוסיפים לזה תפיסת עולם שאינה נוטה לתסבוכים (את דעתו על פסיכולוגיסטים למיניהם הוא מביע בחצי משפט, ולא מקדיש לתחום תשומת לב נוספת), כנות, ואיזון בריא בין עבר להווה, מוצאים את החוט המקשר בין חיוכו של הילד שהיה למבוגר שהוא.

"חלקי בארץ החיים" עשה עלי רושם עז. הספר מספר על גלגוליו של כרמי בשנות השואה, החל מן הפלישה הגרמנית לפולין, שפיצלה את משפחתו ופיזרה אותה למקומות שונים (הוא ואמו התגלגלו לורשה, בעוד אביו נקלע ללבוב, וסביו ודודיו התפזרו בישובים שונים), ועד ששוחרר בתום המלחמה, והוא נער בן 17, שנותר כמעט בלי משפחה. אני חושבת שמעבר לסיפור המרתק, מה שהופך את הספר למרשים הוא הסגנון המשתנה המשקף הלכי רוח, הכנות שבה הסיפור מסופר, ומתן מרכז הבמה לעובדות ולא לרגשות.

באשר לסגנון: הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של אברהם כרמי, אך נכתב בפועל ע"י אפרת חבה. לא ברור אילו הן מילותיו שלו ואילו שלה, אבל כך או כך השילוב מנצח. קשה למבוגר לספר באופן אוביקטיבי את סיפורו של הילד והנער, לתאר את חוויות הצעיר בלי להשחית אותן ע"י פרשנות המבוגר. בספר הזה תיאורי העבר אמנם מועשרים בזוית ההווה, אך עדיין נשמרות הרעננות והאותנטיות של הארועים כפי שנחוו ע"י הצעיר. בנוסף, המספר כן וישר בתיאוריו, לא מייפה אותם כדי למצוא חן בעיני הקורא (אם כי בוחר לצמצם בתיאורי הסבל כדי לא להכביד), והתוצאה אמינה מאוד ויוצרת הזדהות עמוקה. כמו כן המספר והכותבת יודעים את סוד הצמצום: קחו לדוגמא את מות אמו. הנער בן ה-14, שאת הנסיעה ברכבת למיידנק עשה כשאמו מלטפת את ראשו, איבד אותה ברגע חטוף אחד כשהופרדו בהגיעם לשם. כמעט מתבקש תיאור קורע לב של רגשותיו ברגע ההוא ובימים שאחריו. אבל כרמי אינו נזקק לכך. במלים פשוטות המתארות את מילותיה האחרונות, בדמעות שצצו כאילו בהקשר אחר כמה ימים אחר-כך, הוא מביע את כל שיש להביע, את מה שכמעט בלתי אפשרי להביע. כך גם אחרי מות דודו, שהיה קרוב המשפחה האחרון שתמך בו: הוא סוגר את הפרק של תקופה זו בחייו בשלוש מילים שהעבירו בי צמרמורת: "ונותרתי אני לבדי". לפעמים תיאורים מפורטים הם לגמרי מיותרים, ומספר חכם יודע מתי להרחיב ומתי לתת לשקט לדבר.

(כקוראת דקדקנית יש לי כמה הערות לעריכה. תרגישו חופשיים לדלג, כי באמת הספר ראוי מאוד לתשומת לב למרות הפגמים הקלים בגימור. אני מרגישה צורך להעיר לטובת המהדורות הבאות.

על הדש הפנימי של הכריכה נכתב: "בין השנים 1939 – 1945 הסתתר בבית החיים בגטו ורשה". הגטו, כידוע, חדל להתקיים ב-1943. אני מניחה שמי שכתב את הטקטס הזה התכוון לכלול את כל תקופת המלחמה במשפט אחד. אבל בעיני יש טעם לפגם וחוסר כבוד באי הקפדה על פרטים כאלה.

פה ושם משובצים בספר ביטויים ביידיש, רובם ללא תרגום. הייתי שמחה להבין אותם באמצעות הערת שוליים.

כמה שגיאות חמקו מן המגיה, כמו שימוש קבוע ב"מן" במקום "מין", ואיות משתנה של שמות אנשים ומקומות. חבל).

אני מרבה לקרוא ספרי שואה, בחלקו משום כבוד לקורבנות, ובחלקו כדי לנסות להבין ולתפוס מה ארע ולמה. כשאני קוראת ספרי עדות אני מגלה בכל פעם את הפנים המרובות של השואה, את דרכי ההתמודדות הרבות והמגוונות של הניצוילם והשורדים עם התלאות הקשות שעברו עליהם ועם הטראומה של החורבן שחוו. "חלקי בארץ החיים" הוא בין העדויות המרשימות שקראתי.

הספר ראה אור בסיעו מכון "שם עולם", מוסד חינוך והנצחה העוסק בחקר השואה, בדגש על סוגיות רוח ואמונה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר, מרשים ומעורר השראה.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s