הרפתקאותיו של ווזלי ג`קסון / וויליאם סרויאן

r_cover_1047

אין שום אמת, שום יופי, שום זכות, שום גן-עדן, שום אל, אלא אם הם נובעים מאהבה.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כאביהם-מולידם של שני ספרים שהפכו לקלאסיקות – "התפסן בשדה השיפון" ו"מילכוד 22". "ווזלי ג`קסון" ראה אור ב-1946, שנה אחרי מלחמת העולם השניה, והתקבל באיבה, למרות ההערכה שלה זכה סרויאן עד אז. באותה שנה לא היה כנראה מקום לספרים שהצטיירו כאנטי-פטריוטים, כשהפטריוטיות האמריקאית והשנאה לזרים (בעיקר גרמנים ויפנים) היו בשיאן. ווזלי, לעומת זאת, לא מבדיל בין אדם לאדם, והוא לחלוטין לא מאמין במלחמות בלי תלות בנסיבות. הגישה הזו לא ממש הסתדרה עם הלך הרוח הלאומי.

אני מקווה שכל מי שגויס אי-פעם לאיזשהו צבא עדיין חי, השתחרר מהצבא, חזר הבית ושהוא בסדר. אני מתכוון לרוסים, לגרמנים, לאיטלקים, ליפנים, לאנגלים, ולכל שאר הלאומים בעולם. אנשי צבא ופוליטיקאים אוהבים להתייחס למתים כאל המתים האמיצים או הגיבורים המתים או כל סוג אחר של מתים. אני משער שאני לא מבין במתים כי המתים היחידים שאני מסוגל לדמיין הם המתים המתים וזה יותר מדי בשבילי. לעומת זאת, אני מסוגל להבין את החיים האמיצים. אותם אני מבין קצת, וזאת חבורה די עגומה.

זהו סיפורו של צעיר בן 19, המגויס לצבא ארה"ב, ונשלח למערכה באירופה. בעיקרו הוא ספר אנטי מלחמתי, אנטי צבאי, והוא מצליח להיות כזה בלי להכנס לתיאורי קרבות, וכמעט בלי תיאורים קשים של פציעה ומוות (ווזלי עצמו מתגלגל לתפקיד של כתב צבאי, לא של לוחם). הוא מתאר את האוילות שבצבא, את ההיררכיות המרוממות את הבלתי ראויים, את היחסנים השומרים על עצמם בעורף ועוד, ובכך הוא דומה ל"מילכוד 22", אם כי הוא פחות פרוע ממנו. הוא חורג מן המעגל הצר יחסית של הצבא, ובועט במידה מסוימת במסגרת הכופה של מדינה שבה היחיד מוצא עצמו נשחק.

הם (הסופרים במחלקת הכתיבה בניו-יורק) ממש לא רצו שמישהו יחשוב שאיזשהו גרמני מגרמניה או יפני מיפן הוא יצור אנושי. אם מישהו שאל אותם במקרה, בתום-לב, מתי הם יסעו אל מעבר לים ויכו באויב, הם היו אומרים שהם מנסים כבר שנים לנסוע אבל קצין הרפואה של הבסיס לא מעלה על דעתו דבר כזה, בגלל הבעיה שיש להם בסינוסים, או בבטן או בעיניים. או שהם היו אומרים שמפקד הבסיס נאבק תמיד שיישארו מול מכונות הכתיבה שלהם, כי הוא מרגיש שהעבודה שהם עושים מועילה פי מאה למאמץ המלחמתי מכך שיישאו רובה. או שהם אמרו על עצמם שהעבודה שלהם תורמת הרבה יותר להשמדת האויב מאשר דיוויזיה שלמה של חיילים.

ווזלי הוא צעיר נאיבי, לגמרי לא מתוחכם, די תלוש, מחפש את הטוב וסולד מהרע, ומעל הכל הוא מאמין גדול באהבה. המאפיין העיקרי שלו הוא בדידות. יש לו חברים, אנשים מסייעים לו, הוא מסייע לאחרים, כיעורו החיצוני לא מרחיק ממנו אנשים, אולי אפילו גורם להם לאמץ אותו אל חיקם. הוא אף פעם לא לבד, אבל הוא מאוד בודד, שהרי אין השניים תלויים זה בזה. התלישות ותחושת הבדידות מזכירות את הולדן.

מוזר איך לפעמים דמויות ספרותיות מתחבבות עלי, למרות שברור לגמרי שאילו היו מציאותיות לא הייתי רוצה אותן בסביבה. ווזלי הוא כזה.

אהבתי את הספר, ואני ממליצה עליו.

The Adventures of Wesley Jackson – William Saroyan

הוצאת חרגול

2004 (1946)

תרגום מאנגלית: ינץ לוי

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s