פרשת מלון פולסקי / ליאון ה. גילדין

747

בשנת 1943, בלב ורשה הכבושה, בסמוך לגטו ההרוס, ניצב מלון פולסקי, והוא שוקק יהודים. לא המחתרת החזיקה את המקום, לא ארגון יהודי כלשהו, גם לא דיפלומט אמיץ לב ממדינה ניטרלית. הגסטפו הוא שהזמין את היהודים שהתחבאו בעיר לבוא ולהשתכן בו. העילה הרשמית להכנסת האורחים המוזרה היתה הסכמתן לכאורה של כמה מדינות לאשר הגירת יהודים אליהן. דובר בעיקר במדינות דרום אמריקה, ויהודים שהיו בידיהם מסמכים המוכיחים אזרחות באותן מדינות, יכלו לקבל אשרה. השמועה אמרה שגרמניה מקבלת בתמורה שבויים גרמנים, אבל לשמועה זו כנראה לא היה בסיס מציאותי, שכן דובר במדינות שצידדו בנאצים ולא החזיקו בשבויים גרמנים. אלפי יהודים מצוידים בניירות, שהיו ברובם מזויפים, בחרו לצאת ממחבואם ולהכנס בשערי המלון. אחרי שהות של ימים עד חודשים במקום, פונו ממנו, לכאורה בדרכם לנמל ממנו יפליגו אל החופש. בפועל כ-2,500 איש נשלחו לברגן-בלזן, ומספר דומה נשלחו לאושוויץ`. כמה מאות נשלחו למחנה בצרפת, כמה מאות נרצחו בכלא סמוך למלון. לא ברור אם מלכתחילה היה מדובר בהונאה נאצית, או אולי המדינות המעורבות סירבו להכיר באשרות שהוצאו, ואולי היה זה שילוב של השניים. השמועה המקורית התבררה כנכונה רק במקרה של כמה מאות יהודים שנשלחו לפלסטינה, והוחלפו בגרמנים שהוחזקו כאן כשבויים.

לולא קראתי את "פרשת מלון פולסקי", אולי לא הייתי מתוודעת לנושא, וזה כמעט  הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר בזכותו של הספר. עוד עומדת לזכותו המחשת הטרור והאימה ששררו בורשה באותה תקופה: משפחות שהופרדו, אנשים שהועלמו, המוות שארב בכל פינה. גילדין רקח על רקע הפרשה המרתקת הזו מין טלנובלה, עם דמויות שטחיות, פיתולי עלילה שאולי יכולים היו להיות אמיתיים במציאות המטורפת ההיא, אבל בספר הם לא משכנעים, תיבלן בכמה תיאורי סקס, חיפף בתיאורים רגשיים, ואפילו לקה בחוסר עקביות בפרטי העלילה (לדוגמא, המספרת, שעלתה לארץ מורשה עוד לפני תום המלחמה, מספרת למבקר אמריקאי שלמדה אנגלית מהחיילים האמריקאים בגרמניה…). גילדין מספר בפתח הספר שאת העלילה הבדיונית ביסס על ספר עיון שכתב ידיד שלו בעקבות מחקר בנושא. לא קראתי את הספר המדובר, אבל אולי מן הראוי היה להסתפק בו.

בעקבות הספר חיפשתי ברשת אזכורים לפרשה, והם אינם רבים. מצאתי, לדוגמא, שיהושע פרלה, מי שכתב את הספר המצוין "יהודים סתם", נמנה עם אלה שפותו לעזוב את מחבואם בתקווה לזכות באשרת יציאה. הוא סיים את חייו בבירקנאו. אתם ודאי מכירים את התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיו מול הנאצי המאיים עליו ברובה: לא ידוע מי הילד הזה, אבל צבי נוסבאום, אחד מאלה שסבורים שזיהו את עצמם בתמונה, מאמין שהיא צולמה ליד מלון פולסקי, בו שהה עם משפחתו יומיים לפני שגורשו לברגן-בלזן. מצאתי גם אתר של אשה בשם לילי כהן, והיא מספרת: "אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודי, אבל במקום להגיע לפלסטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה".

בעיני, מבורך כל מי שמקדיש מזמנו להנצחת קורבנות השואה, וגם תרומתו של גידלין לאזכור הפרשה יש בה מן החיוב. כוונתו ודאי היתה לטובה, אבל הביצוע, כאמור, לוקה מאוד.

לקריאה נוספת: דף מלון פולסקי באתר יד ושם

The Polski Affair – Leon H. Gildin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: ש` מרגלית

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s