עד חוד הצער / אהרן אפלפלד

959136

אדמונד, נער כבן שבע-עשרה, ברח ברגע האחרון מן הרכבות שהובילו אל מחנות המוות, והצטרף אל קבוצת פרטיזנים. הקבוצה אינה מורכבת מצעירים לוחמים בלבד: סבתא זקנה בת למעלה מתשעים שומרת על האופטימיות של כולם. שתי נשים מבוגרות מפנקות את הקבוצה במאכלים ובמלבושים. זקן עיוור סורג עבור כולם גרביים וכפפות וכובעי צמר. נער צעיר משמר את זכר המשפחות בלבבות כולם באמצעות ניגוני תפילה. למרות שהקבוצה מגובשת סביב מטרותיה – השרדות, פגיעה באויב והצלת יהודים – היא מורכבת מאינדיבידואלים, ולב הספר הוא הדיאלוגים  והיחסים ההדדיים ביניהם, בין אם הם מילוליים ובין אם הם מתבטאים בדרכים אחרות. למרות שהספר מתרכז יותר באנשים ופחות בהתנהלות היומיומית, בסופו של דבר אנחנו לא יודעים הרבה על חייהם, על ההיסטוריה שלהם, רק על הלכי הרוח, ובזה עיקר המשיכה של הספר בעיני. כל אחד פועל אחרת, מגיב אחרת למצב הבלתי טבעי שבו הם מצויים, איש איש על פי רקעו ואופיו ושורשיו: למפקד יש רגעים של דכאון קשה, לוחם אחד נאחז בקומוניזם, אחר יוצא למשימה מטעם עצמו.

יש לי יחס אמביוולנטי לספרים של אהרן אפלפלד. הלקוניות שלו, הנטיה "לחפף" בפרטים, מפריעות לי בכל ספר מחדש. כך גם העובדה שמרבית ספריו מסופרים באותו הקול, גם אם הדוברים מתחלפים. אבל למרות זאת, אחרי שהקריאה מסתימת, הספרים נשארים איתי, והמסופר מלווה אותי עוד ימים אחר-כך. וכשיוצא לאור ספר חדש אני שוכחת את הביקורת ורוכשת גם אותו. מסתבר שמשהו בסגנון הזה בכל זאת עובד, גם אם אני לא מצליחה לפענח כיצד. בספרים האחרונים שלו מצאתי רמזים להסבר לדרך הכתיבה. הנה משפט מתוך "עד חוד הצער" שמתיחס לדרך שבה אפלפלד מספר סיפור מפורט בלי לרדת לפרטים: "אתה עוד תספר לדורות הבאים מה עוללו לנו חדלי אדם אלה. אל תלך שבי אחר הפרטים, קלף אותם. הפרטים מטבעם מגבבים ומסתירים. רק העיקר עומד וקיים". ומשפט מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון" שמסביר למה אפלפלד מספר סיפורים קשים כמעט בלחישה: "עקדת יצחק: הסיפור הוא נורא, אבל מסופר במתינות, במילים ספורות, אולי כדי שנשמע את השקט שבין המילים. אני מרגיש קירבה אל משפטים מדודים אלה, ולרגע נדמה לי שאין זה סיפור של לקח, שכן מה לקח בו, אלא סיפור שמתכוון לחלחל אל התאים הסמויים, ושם יחכה בסבלנות עד אשר יתפענח".

סיומו של הספר נוגע ללב במיוחד. אחרי שהגרמנים נסוגים מפני הרוסים, והפרטיזנים יורדים מן המחסה בהרים, רובם נשארים יחד, ממשיכים לתפקד כקבוצה, מתקשים להתפזר. אפלפלד כדרכו אינו מסביר, אך לקורא ברור לגמרי: עולמם של האנשים האלה חרב, אין להם לאן לחזור, והם נאחזים במשפחתם החילופית.

לסיכום: ספר מעניין, מרגש בדרכו המינורית, ובהחלט מומלץ.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s