נחמת זרים / איאן מקיואן

נחמת זרים

התגובה המידית שלי עם סיום הספר היתה "שאלו אותי עליו בעוד שבועיים, ולא אזכור ממנו דבר". אבל שעה אחר-כך פתאם החלה לחלחל האימה שבספר, והוא נשאר איתי יותר זמן מכפי שהייתי רוצה.

קולין ומרי, זוג לא נשוי, במערכת יחסים אוהבת בת כ-7 שנים, יוצא לחופשה. שם המקום ממנו באו אינו נזכר, כמו גם שמו של המקום בו הם נופשים, אבל אפשר לנחש שהגיעו מאנגליה לונציה. הערפול הזה מאפיין את הספר כולו. השניים יוצאים בשעת ערב מאוחרת לסייר בעיר ללא מפות, בנסיון למצוא מקום שעדיין מגיש ארוחת ערב, ומאבדים את דרכם. הם פוגשים (באקראי?) גבר מקומי, שמוביל אותם לבר כלשהו, מספר להם על ילדותו, ואחר-כך מזמין אותם לביתו, שם הם פוגשים את אשתו המוגבלת בתנועותיה. הזוג מעורר חלחלה, אבל איכשהו קולין ומרי די נמשכים אליו. ומכאן לא אמשיך בעלילה מחמת ספוילרים.

הערפול שמתחיל בהעדר שמות מקומות, ונמשך בתעיה בסמטאות העיר, שורר על מרבית הפרטים בספר. כנראה משום כך לקח לי זמן לקלוט את האוירה המאיימת שבו. תחילה פטרתי את הארוע שבשיאו של הספר כ"חולני" גרידא, וכעומד בפני עצמו, אבל כאמור במרחק זמן מה מהקריאה אני קולטת את כל ההתרחשויות הקטנות ש"מרצפות" את הדרך אל אותו ארוע, וכל אחת מהן מאיימת ומטרידה לכשעצמה. אפילו מאורע פעוט יחסית – מרי, השחיינית המוכשרת, נכנסת לשחות בים, קולין חושש שטבעה ומתאמץ, בכושרו הלקוי, לשחות אליה – מקבל משמעות מוריבידית בהקשר הכולל של הספר.

הספר עשה לי כאב גב (ובגלל הספוילרים לא אוכל להסביר למה דווקא זו התגובה שלי כלפיו), ודי עורר בי בחילה. לפיכך אני נמנעת מלהמליץ עליו.

לעומת הבעייתיות האפלה שלו, אני צריכה לציין לטובה את חדות האבחנה של מקיואן, שמתבטאת בעיקר בתיאור היחסים בין קולין ומרי. הנה דוגמא לקטע שהרשים אותי:

ביחידות, אולי, יכול היה כל אחד מהם לתור את העיר בהנאה, ללכת אחרי מאוויים, לוותר על יעדים, וכך ליהנות מן התעיה או להתעלם ממנה. היו שם דברים רבים שעוררו פליאה, צריך היה רק לשמור על דריכות ותשומת-לב. אבל הם הכירו זה את זו היטב כשם שהכירו את עצמם, והאינטימיות שעמדה ביניהם, בדומה לעודף מזוודות, היתה ענין לטורח מתמיד; יחד הם התנהלו באיטיות, בכבדות, היו עמלים על פשרות, קשובים לתמורות דקות במצב הרוח, מתקנים קרעים. כפרטים לעצמם הם לא נעלבו בנקל; אבל ביחד הם הצליחו להעליב זה את זו באופנים מפתיעים, לא צפויים; ואז נעשה העולב – וזה קרה פעמיים מאז הגיעם – נרגז בגלל הרגישויות המאוסות של האחר, והם היו ממשיכים לתור את הסמטאות הנפתלות וכיכרות הפתע בשתיקה, ועם כל צעד היתה העיר נסוגה ואילו הם הלכו ונסגרו זה בתוך נוכחותו של זה.

זהו אחד מספריו המוקדמים של מקיואן משנת 1981. שנתיים אחר-כך הוא ראה אור בתרגום לעברית מאת אהרן שלם. ב-2003, מן הסתם בעקבות הצלחת "כפרה", הוא ראה אור שוב באותו תרגום. כריכת ההוצאה השניה טובה יותר, לדעתי, מן הראשונה.

The Comfort of Strangers – Ian McEwan

הוצאת זמורה ביתן

2003 (1981)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s