ימי שני כחולים / ארנון גרונברג

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו