מלך היהודים רומקובסקי / סטיב סם-סנדברג

960934

שם הספר במקור השבדי:  – “De fattiga I Lodz”עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי הפוקוס של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s