הארנבת עם עיני הענבר / אדמונד דה ואל

173

אדמונד דה ואל הוא אמן קרמיקה ופורצלן מוערך. הוא גם נצר למשפחת בנקאים יהודית, משפחת אפרוסי (Ephrussi). לאחר שירש מדוד-רבא אוסף של 264 פסלונים מיניאטורים יפניים (נצקה), התעוררה סקרנותו לגבי ההיסטוריה של האוסף, והוא יצא למסע בעקבותיו, מסע אמנותי שהפך למסע משפחתי-היסטורי. הוא תכנן להקדיש להרפתקה כחודשיים, אבל גילה עולם שריתק אותו אליו חודשים רבים.

תחילתו של האוסף בגל היפני ששטף את עולם האמנות הצרפתי בשנות ה-70 של המאה ה-19. שארל אפרוסי, איש עסקים ופטרונם של אמנים, רכש את המיניאטורות, ושיכן אותן בארמונו הפריסאי. הפרק הצרפתי בסיפור אינו מסתפק בפרט הזה. חיש מהר הוא הופך לתיאור מפורט של חיי התרבות והאמנות באותה תקופה. לרגע תהיתי (קצת בקוצר רוח, יש להודות) "רגע, איפה הנצקה בסיפור הזה?", אבל מצאתי את עצמי שוקעת מוקסמת בתיאורים המפורטים, משתעשעת פה ושם, ומאוד סקרנית.

סיפור לדוגמא, להנאתכם: מאנה צייר צרור אספרגוסים, וביקש תמורת הציור 700 פרנק. שארל אפרוסי רכש את הציור, ושלח לצייר 1,000 פרנק. מאנה מיהר לצייר גבעול אספרגוס בודד, שלח גם את הציור הנוסף אל אפרוסי, ובפתק שצירף כתב שהגבעול הזה נשמט מן הצרור המקורי.

שארל אפרוסי, אגב, היה ההשראה לדמותו של סוואן ביצירתו של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד".

הסיפור הענוג הזה מקבל תפנית מכוערת עם פרשת דרייפוס. פה עובר הספר מעין גלגול נוסף – מן ההיסטוריה של האמנות להיסטוריה של האנשים. הגלגול הזה לא פוגם בכלל בהנאה מן הספר – הן כמסע פרטי בעקבות אוסף יפני, הן כספר על אמנות בכלל, והן כספר היסטוריה כללית ופרטית, הוא מרתק.

הפרק הפריסאי של האוסף מסתיים כשהוא נשלח כמתנת חתונה לויקטור פון אפרוסי בוינה.

בוינה משוכן האוסף בחדר ההלבשה של אם המשפחה, והוא משמש בעיקר משחק לילדים. אחת מהם היא אליזבת, סבתו של הסופר. דה ואל מיטיב לתאר את חייהם של היהודים בוינה לפני מלחמת העולם השניה, והופך רגשני וכואב כשהוא מתאר את חייהם אחרי האנשלוס. ילדיו של ויקטור עזבו את וינה עוד לפני התקופה הנאצית, וויקטור ואשתו הצליחו בקושי לצאת מאוסטריה לצ`כוסלובקיה. אשתו של ויקטור לא הצליחה לעמוד בכאב הניתוק מחייה והתאבדה. אליזבת הצליחה להביא את ויקטור אליה לאנגליה.

מה קרה לאוסף אחרי שהנאצים השתלטו על הארמון הוינאי של המשפחה? בפרק מרגש במיוחד (אודה ולא אבוש, דמעות זלגו מעיני) מחזירה משרתת המשפחה את האוסף בשלמותו לידיה של אליזבת, לאחר שבמשך כל שנות המלחמה הטמינה אותו במזרון עליו ישנה. זה כל מה שנותר מעושרה האגדי של המשפחה.

אחיה של אליזבת, איגי, קיבל משרה ביפן כשעדיין היתה כבושה בידי האמריקאים. על פי החלטת המשפחה הוא לקח את האוסף אתו. הנצקה שבו הביתה. לאחר מותם של איגי ושל בן זוגו היפני, אדמונד דה ואל ירש את האוסף, והוא שוכן כעת בביתו באנגליה.

על כריכת הספר נכתב "אתם אוחזים בידיכם יצירת מופת". אני לא מחבבת הצהרות כאלה, בטח לא כסוג של פרסומת על הספר עצמו. עם זאת, אחרי שסיימתי לקרוא אותו אני שמחה להוסיף מילות התפעלות משלי. זהו ספר איטי ומענג, מרתק לכל אורכו ובכל היבטיו. אני ממליצה לא להחמיץ אותו.

The Hare with Amber Eyes: A Hidden Inheritance – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2012

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s