בדד / ריצ`רד בירד

בדד

ריצ`רד בירד היה טייס וחוקר טבע, שהתמקד באזור הקטבים ובחקר מזג האויר. בשנת 1934 הוחלט להקים תחנת חלוץ באנטארקטיקה, שתהיה מסונפת לבסיס הקבע "אמריקה הקטנה", כדי לחקור את תופעות מזג האויר העולמי במקום בו הוא נוצר, הווה אומר קרוב ככל האפשר לקוטב. הרעיון המקורי היה ליישב שם בתקופת הלילה החורפי שלושה אנשים, אך התברר שהעברת ציוד שיספיק לכחצי שנה מסובכת מדי. בירד סירב לשלוח שני אנשים, מתוך מחשבה ששניים המצויים יחד לאורך זמן יכולים לפתח קשר שיזיק לשניהם (בעוד שלושה מהווים מערכת מאוזנת יותר). בסופו של דבר הוחלט שהתחנה תאויש באדם אחד בלבד, ובירד לקח את המשימה על עצמו.

התחנה הוקמה במרץ 1934 בקו רוחב 80 (80 מעלות ו-8 שניות, ליתר דיוק). לקראת סוף החודש עזב צוות ההקמה את המקום, ובירד נשאר לבדו. בימים הראשונים עדיין היו שעות אור מועטות, אך עד מהרה ירדה על התחנה אפלת הלילה הקוטבי, מלווה ברוחות סופה ובטמפרטורות שירדו עד לכדי 70 מעלות מתחת לאפס. בתנאים לא תנאים אלה בירד היה עסוק מסביב לשעון בתפעול המכשירים בתוך התחנה ומחוצה לה.

במקביל ליעד המקצועי של השהות בתחנה, בירד היה להוט לבחון את יכולתו להסתגל לחיים מנותקים מכל אדם ומסביבת חיים שגרתית. בקטעי היומן שהוא מצטט, ובתוספות שהוסיף עם כתיבת הספר, הוא מתאר יפה את הלכי רוחו, ואת הדרך בה מילא הדממה ואת האפלה.

חודשיים לאחר תחילת המשימה השתבשו הדברים באורח חמור ביותר. בירד לקה בהרעלה קשה בשל הגזים שפלטו המכשירים בתחנה. כוחותיו אפסו כמעט לגמרי. אכילה ושתיה היו בגדר מאמץ בלתי אפשרי, ומשקלו הדרדר. במאמצים הרואים ממש המשיך איכשהו לשמור על פעילות המכשירים, כולל גיחות החוצה לצורכי תחזוקה. במקביל לכך מכשיר הקשר שבק חיים. כדי להתקשר עם אנשיו ב"אמריקה הקטנה" היה עליו להשתמש במכשיר חילופי, שתפעולו דרש פעילות גופנית מאומצת שהיתה כמעט למעלה מכוחותיו. בלילה הקוטבי כל נסיון לחלץ אותו היה בגדר משימת התאבדות, וכדי למנוע זאת. היה עליו להעמיד פנים שמצבו שפיר, וכך עשה. אחד מסגניו בבסיס האם חשד שמצבו קשה, וברגע שניתן היה לצאת לדרך – בסוף יולי – נשלח רכב חילוץ. רק באוגוסט, כחודשיים ומחצה לאחר ההרעלה, הצטרפו שלושה אנשים אל בירד. מצבו היה כל-כך שביר, שכל נסיון להעביר אותו מן התחנה היה מסתיים באסון. לפיכך שהו כל הארבעה בתחנה עד שבירד התאושש במקצת, ותנאי השטח אפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

הספר המרתק הוא סיפור אישי מאוד של אדם יחיד, ובו בזמן הוא גם שיר הלל לחוקרים פורצי הדרך שבגופם ממש סללו את הדרך להתקדמות המדע.

לקינוח, קטע שאהבתי:

בחצות יצאתי החוצה כדי להסתכל פעם אחרונה בזוהר, אך מצאתי רק כתמי אור חיוור בחלק מן האופק, בין צפון וצפון-מזרח. עד שחיכיתי לשעת חצות האזנתי לנגינת הויקטרולה, הפעלתי את המנגנון החוזר שהתקנתי בעצמי וניגנתי אחד התקליטים של "הסימפוניה החמישית" לבטהובן. הלילה היה שקט ובהיר. את דלת הצריף הנחתי פתוחה, וכן גם את הדלת הגנובה. עמדתי שם בחושך והסתכלתי באחדות מקבוצות הכוכבים החביבות עלי, שהיו מאירות כאשר לא ראיתין מאירות מימי.

מעט מעט התחיל משתלט עלי הרושם, כי מה שראיתי ומה ששמעתי דבר אחד הם – כה שלמה היתה התמזגות המנגינה עם מחזות-השמים. יחד עם התגברות הצלילים התחיל הזוהר העמום שבאופק מתנועע במהירות ונצטייר בקשתות ובקרני אור מפזזות שהתפשטו על פני השמים – עד שהגיע למרום גובהו בנקודת הקודקוד שלי. הנגינה והלילה היו לאחדים, ואמרתי בליבי כי כל מיני היופי קרובים זה לזה ונובעים ממקור אחד. נזכרתי מעשה של אבירות ומסירות-נפש, שנתמזג למהות אחת עם המנגינה והזוהר.

Alone – Richard E. Byrd

עם עובד

1964

תרגום מאנגלית: אלישבע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s