יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מארי קירי ובנותיה / קלודין מונטיי

"מארי קירי ובנותיה", כשמו, הוא סיפור חייהן של המדענית, כלת שני פרסי נובל בפיזיקה ובכימיה, ובנותיה אירן ואֶוו. הספר נפתח בילדותה של מארי, שנולדה בפולין בשנת 1867, ומסתיים בפטירתה של הבת הצעירה בארצות-הברית בשנת 2007 בהיותה בת מאה ושתיים. אירן הבכורה בחרה בחיים של מדענית, על פי הדגם של הוריה, והיתה אף היא כלת נובל בכימיה. אוו הצעירה פנתה לכיוון שונה, וזכתה לשם עולם כסופרת וכעיתונאית, וכמי שהשתלבה במהלכים גלובליים משמעותיים. בן זוגה, הנרי לבואיס, זכה בפרס נובל לשלום כמנהל יוניצ"ף.

חשבתי להצביע על חזרות מיותרות בכתיבה, על רשלנות מסוימת בפרטים, על סגנון כתיבה מתלהם משהו, על היעדר הרחבה מדעית, ועל דחיפה בכוח של מסרים (מוצדקים). אבל נזכרתי עד כמה התלהבתי מספרים מסוג זה – מעשירים, להוטים וחד-צדדיים – בילדות ובגיל העשרה המוקדם, וכמה למדתי מהם, ובחרתי להתרכז בצדדים החיוביים שבספר.

לפני שנים רבות קראתי את הביוגרפיה שכתבה אוו על אמה (משפטים ממנה מצוטטים בספר הזה). נחרטו במוחי בעיקר ההתמסרות לעבודה המדעית, ומותה של מארי ממחלות שגרמה הקרינה, אשר לסיכוניה לא היו מודעים. קלודין מונטיי מרחיבה מאוד גם בתיאור פעילותה המסועפת של המדענית מחוץ למעבדה. כמי שגדלה עם אב שדאג להשכלתן של בנותיו, בתקופה בה השכלת בנות הוזנחה, עסקה כל חייה בחינוך. החל מבית ספר צנוע שארגנה בכפר פולני בו עבדה, דרך השקעה בהשכלה מדעית לנשים ועד מינויה כפרופסורית. בדומה לאביה היה לה חשוב שחינוכן של בנותיה יהיה מקיף ומעמיק, ויחד עם חוקרים אחרים עסקה בחונכות ילדיהם. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעלה להקמת יחידות רדיולוגיות באזורי הקרבות, ונעה עם אירן ממקום למקום כדי להדריך רופאים בהפעלתן. יחד עם בעלה פייר החליטה לא לרשום פטנט על תגליותיהם, אלא להעמידן לרשות הכלל.

אירן, שכאמור הלכה בעקבות הוריה, עסקה במחקר בשיתוף פעולה עם בעלה פרדריק, שזכה יחד אתה בנובל. בתקופת מלחמת העולם השניה פעלו להסתרת מחקריהם מן הכובשים הגרמנים, ופרדריק היה פעיל ברזיסטנס תחת אפם. בשונה מאמה שהתרחקה מפוליטיקה, אירן נקטה עמדות נחרצות, הצטרפה לממשלתו של ליאון בלום, ותמכה בקומוניזם. בדומה לאמה, היא הפנתה תשומת לב לנושא החינוך, וגם היא נפטרה ממחלות שגרמה חשיפתה הממושכת לקרינה. שני ילדיהם של בני הזוג ז'וליו-קירי אף הם מדענים.

נדמה לי שאוו מוכרת פחות מאחותה, אבל מסתבר שהיתה אשה מרשימה ורבת הישגים בתחומה, ובתקופתה היתה מוכרת ומוערכת. יתכן שחשה מעט מחוץ לעניינים נוכח שיתוף הפעולה ההדוק בין אמה ואחותה, ולכן בחרה לה דרך שונה. אחרי התנסויות בנגינה ובעיתונאות נסללה לה הדרך בעקבות הביוגרפיה של אמה שזכתה להצלחה רבה. בתקופת מלחמת העולם השניה הצטרפה לכוחות צרפת החופשית, סיקרה את אזורי הלוחמה, נפגשה עם מנהיגים מרכזיים, הוכשרה לתפקיד צבאי והשתתפה בקרבות. אחרי המלחמה הפנתה את מרצה לפעילות בארגון יוניצ"ף.

הביוגרפיה שכתבה אוו, "מאדאם קירי", הפכה, כאמור, לרב מכר, בעיקר בארצות-הברית. בשנים מאוחרות יותר ספגה ביקורת בשל כתיבה רגשנית וטשטוש פרטים מביכים. בעיקר התיחסו הדברים לפרשת יחסיה של מארי עם פיזיקאי נשוי, פרשה שהכתימה את שמה והעמידה לה מתנגדים עוינים. קלודין מונטיי מזכירה ביושר את הבחירה של אוו לדלג מעל הפרשה, אבל היא עצמה חוטאת באותו ענין, אם כי באופן שונה. היא אינה מסתירה פרטים פחות מחמיאים בחייה של מארי, אבל נמנעת במודע מביקורת. יתרה מזו, היא נסערת משום שהבריות העזו להכפיש את שמה של זוכת פרס נובל. אני מבינה את הרצון להאדיר את שמה של המדענית שפגשה בחייה קשיים רבים, אבל נדמה לי שהצגת דמות אנושית, על מעלותיה הרבות וגם על פגמיה המעטים, יוצרת אמינות ומקרבת אותה אל הקוראים. מצד שני, יתכן שהספר יועד לקוראים צעירים, ומכאן הפשטנות שבכתיבה, ובעיקר בהתיחסות לשלוש הנשים ולסובבים אותן. אגב, נכדתה של מארי, בתה של אירן, נישאה לנכדו של אותו פיזיקאי (ומונטיי מנצלת את ההזדמנות כדי להלעיג מעט על אשתו של הפיזיקאי, וחבל).

לאורכו של כל הספר חוזרת ונשנית התיחסות למעמדן של הנשים. מארי זכתה בנובל הראשון רק בגלל ההתעקשות של פייר שסירב לקבל אותו בלי אשתו שהיתה שותפה מלאה למחקריו. היא היתה האשה הראשונה שהשלימה דוקטורט בפיזיקה בצרפת, והראשונה שהרצתה בסורבון, אבל נאלצה להלחם על תפקידים, ולא זכתה בהכרה ובתמיכה מצד המוסדות במדינתה גם אחרי שזכתה בנובל השני לבדה (בארצות הברית היה לה מעמד של סלבריטאית בזכות תרומתה למדע ולמעמד האשה). גם אירן ואוו היו פורצות דרך עבור נשים, ופעילות נמרצות למען זכויותיהן. לא ייאמן עד כמה המובן מאליו – שוויון חובות וזכויות – היה בגדר חלום באספמיה. די אם נזכיר שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, ייל ופרינסטון, הסכימו לקבל נשים כסטודנטיות רק בעבר הקרוב מאוד, ב-1969. נשים נאלצו להאבק על כל צעד ושעל כדי לקבל הכרה בזכות עצמן, וכדי לזכות באפשרויות שהיו פתוחות בפני הגברים, ולבנות קירי, שהגשימו בחייהן את האידיאלים שלהן יש חלק משמעותי במאבק זה.

ראויים חייהן של מארי, אירן ואוו קירי להיות מסופרים, והספר מומלץ למרות חולשותיו.

Marie Curie et ses Filles – Claudine Monteil

שוקן

2023 (2021)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

סרט עם סופיה / הרמן קוך

סטנלי הוא במאי קולנוע הולנדי. את סופיה, בתם של חבריו, פגש מספר פעמים מאז היתה תינוקת, אבל רק כשהיתה כבת שבע-עשרה "גילה" אותה. למרות פער הגילים המשמעותי ביניהם, ולמרות שמן הסתם שום דבר לא עתיד להתרחש ביניהם, הוא מבקש לשמור אותה בסביבתו ובחייו. בו-במקום הוא מציע להוריה לאפשר לה להשתתף בסרט בבימויו, ותוך זמן קצר מאלתר תסריט ובו תפקיד ראשי עבורה. ההורים מהססים, אך סטנלי מבטיח לשים עליה עין במרחקים – הסרט עתיד להיות מצולם בסידני שבאוסטרליה – ולדאוג לשלומה. ובכל זאת, כשהספר נפתח, אחרי שהעבודה על הסרט הושלמה והשניים שבו להולנד, מתברר שמשהו השתבש. אביה של סופיה מתקשר אל סטנלי מודאג, שכן בתו לא שבה הביתה, וזה האחרון אינו טורח לעדכן אותו שהצעירה נמצאת בביתו. כיצד התגלגלו הדברים לידי כך נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

כשסטנלי מקבל את שיחת הטלפון הוא בעיצומה של התלבטות. הוא מוזמן למפגש חברים לרגל השנה החדשה, וממש אין לו רצון להשתתף. הוא מנסה להחליט באיזה תירוץ להשתמש, וכיצד לתזמן את ההשתמטות, ומייחל לאפשרות ליישם את "הזכות לאי חשק", כלומר את היכולת להמנע מתירוצים שקריים, ופשוט להכריז שלא מתחשק לו. להיות ישר ובוטה בשיחה אולי קשה לו, אבל אין לו שום בעיה להיות כזה בכתיבה. לכן, מן הדף הראשון ועד האחרון, הספר הוא רצף של ביקורת ותלונות, מונולוג של מיזנתרופ. זה יכול להיות מעייף, אבל למען האמת רוב הזמן ההשתפכויות הזועמות של סטנלי הצחיקו אותי בדיוקן ובלגלגנותן. הוא לועג לצביעות שביחס האירופי אל הפליטים הצובאים על גבולות היבשת – מאות או אלפי אנשים שנִשלים מסירות רעועות בים זה כלום, אבל פליט אחד (ילד!) שנשטף מת אל החוף הוא הסיפור השלם מגולם במקרה אחד; מלגלג על קהל וינאי שמוחא כפיים למשמע מארש ראדצקי – אף אחד מהגברים והנשים שמוחאים עכשו כפיים לא היה מחביא יהודי בעליית הגג שלו, לא בעבר ולא בעתיד; מתעב את התיירות ההמונית – אתה כבר לא לבד באף מקום; שונא את הצנזורה שמפעילים בעלי הממון על תסריטים בשם הפוליטיקלי קורקט; ובעיקר מתעלל בעולם הקולנועי ההולנדי (האם זהו רומן מפתח?) – תשעים אחוז מהבמאים ההולנדים מייצרים כשלון אחרי כשלון. להם עצמם אולי יש מידה של כשרון, אבל למרות הכוונות הטובות שלהם, הם נידונים מראש לכשלון כי יש להם עסק עם שחקנים הולנדים, החלק הכי מפונק ומרוכז בעצמו בחברה ההולנדית, עם הקול התיאטרלי והגבינים המכווצים. אגב, אם מישהו תהה על הנטיה לכתוב ספרים עבי כרס, לסטנלי יש תשובה: מאז הופעת מעבד התמלילים, שייתר את הצורך להדפיס את כל הספר מחדש עם כל שינוי גרסה, נעשו הספרים עבים יותר ויותר.

קל לבטל את סטנלי על נרגנותו, על הערכת עצמו בהשוואה לאחרים, ועל אי שביעות הרצון הפתולוגית שלו. אבל כפי שאומרים על פרנואיד שהעובדה שהוא תמיד מרגיש רדוף אין פירושה שאין מי שרודף אותו, כך גם כאן: העובדה שנקודת המוצא של המיזנתרופ היא שלילה מוחלטת אין פירושה בהכרח טעות מוחלטת. למצער הוא מציע נקודת מבט שונה שמאתגרת את המקובל, וגורם למאזין או לקורא להרהר בתפיסתו שלו את התופעות עליהן הוא מצביע. לעתים הוא קיצוני שלא לצורך – הוא מוטרד, לדוגמא, מקיומן של מסעדות ידידותיות לילדים, ומוביל את העניין הפשוט הזה למקומות קיצוניים – אבל לעתים הוא מצביע על תופעות מהותיות יותר, את חלקן הזכרתי למעלה, שבהחלט מחייבות דיון ומחשבה.

סופיה, אגב, למרות ששמה מופיע בכותרת, די נעדרת מרובה של העלילה. עובדה זו משתלבת יפה בתיאור תהליך העבודה על הסרט, תהליך מעניין לכשעצמו.

הנסיון שלי עם ספריו של הרמן קוך לא היה חד-משמעי. את "ארוחת הערב" הערכתי חלקית, "המעידה" היה בעיני מעידה, את "מר מ' היקר" חיבבתי. מכיוון שהאחרון, כמו "סרט עם סופיה", ספוג ביקורתיות ושליליות, ושניהם נאים בעיני, זהו ככל הנראה הצד החזק מבחינתי בכתיבתו של קוך. שני הספרים משלבים אמירות מעוררות מחשבה עם ציניות מושחזת ומשעשעת, גם כשהסופר אולי לא התכוון לשעשע, ונהניתי לקרוא אותם.

מומלץ.

Een Film met Sophia – Herman Koch

תכלת

2022 (2021)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

מקריות / אייל דותן

כותרת משנה: בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום

מקרה, על פי האקדמיה ללשון, הוא דבר שקורה מבלי שנצפָּה מראש ומבלי שתוכנן. בדרך-כלל קשה לזהות את הגורמים הישירים לו, והופעתו הפתאומית עשויה לשנות את מהלך העניינים המתוכנן והסדיר. אייל דותן עוסק בהיבטים הפילוסופיים של המקרה, באמצעות מופעיו בספרות העיונית והבדיונית. "בספר זה ארצה לקדם את ההנחה כי מקריות איננה רק סיבה של אירוע אלא אירוע לכל דבר, חוויה, התרחשות, סטייה, מפגש – דבר חי שאין למצותו בהגדרה כזאת או אחרת […] אני מבקש להראות שלמפגש המקרי נועד תפקיד מכונן בחייו של אדם, על אלף מישורי הווייתו. למרות ההבדלים בהנחות היסוד, במטרות וב״שפה״ של כל יוצר ויוצרת, ניתן לחלץ הסכמה גורפת בדבר יכולתו חסרת התקדים של האירוע המקרי לחשוף בנו ובעולם צדדים לא מוכרים והתנהגויות חדשות". הוא פותח ב"על טבע היקום" מאת לוקרטיוס בן המאה הראשונה לפני הספירה, עובר בסיפורו של הנביא יונה, נדרש לכתביהם של פרויד ויונג, מתבונן במקריות באמנות, ומעיין ביצירות ספרותיות מגוונות מאת יוצרים שונים, ביניהם וולטר, אליס מונרו ובורחס. הוא כותב על מזל ועל גורל, על חופש ועל כפיה, על החמצות ועל הזדמנויות.

כל אחד מפרקי הספר מהווה דיון בפני עצמו, מרחיב מעבר לגבולות המקרה ומתכנס אליו. בין היצירות נמצא את סיפורו המוכר של סומרסט מוהם, "פגישה בסמארה", שבו אדם, הפוגש במקרה במוות, ממהר להמלט ממנו, רק כדי לגלות שהמקרה הוביל אותו ישירות אל גורלו. נמצא כאן גם עיסוק מקיף בהגרלות ובמשמעותן, כמו בספר יונה, שבו ההגרלה כוונה על ידי אלוהים, ובסיפור "ההגרלה" מאת שירלי ג'קסון, שבו ההגרלה, ששורשיה עלומים, היא דרכן של הבריות להתנער מאחריות (פרק זה בספר היה בעבורי המרתק מכולם, והוא כולל, בין השאר, דיון באלימות האנושית ובתפקידו של השעיר לעזאזל).

מהותו של המקרה היתה נושא שהרבו לעסוק בו לאורך הדורות, כשכל גורם פירש אותו על פי תפיסת עולמו. "בין אם הינך אדם מאמין ובין אם הינך חילוני – בשני המקרים האויב היה המקריות. זו הייתה נקודת ההסכמה היחידה בין הכנסייה ובין אנשי המדע החילוניים. האחד חיפש את תהילת האל, השני את תהילת האדם. המקריות סומנה כאויב. היקום מסודר וקוהרנטי; תפקידנו לפענח את הסיבות הפועלות בו, ולהבין את המכלול". הנאורות ראתה במקרה מעין תקלה זמנית שנבעה מבורות. פרויד טען שמה שנראה כמקריות נובע בעצם מן התת-מודע. מקרה יכול להיות "ברבור שחור" משנה סדרי עולם, והוא יכול להיות מקומי, נקודתי.

אפשר לקרוא את הספר כשדיון קוהרנטי אחד, המקיף את הנושא מצדדים שונים. אפשר לקרוא כל פרק בפני עצמו, ואפילו לא להקפיד על הסדר שקבע הסופר, וליהנות מדיונים נפרדים. התחברתי בעיקר לדיונים הספרותיים, פחות לפסיכולוגיים, אבל הספר כמכלול מעניין וקריא ומעורר מחשבה.

רסלינג

2022

אף אחד מאיתנו לא יחזור / שרלוט דלבו

שרלוט דלבו, ילידת 1913, היתה פעילה ברזיסטאנס יחד עם בעלה ז'ורז' דודק. השניים נפלו לידי הגסטפו, ז'ורז' הוצא להורג, ושרלוט צורפה ב-24 בינואר 1943 למשלוח של מאתים ושלושים נשים שהובלו לאושוויץ. רק ארבעים ותשע מתוכן שרדו. בשנה שאחרי תום המלחמה והשיבה לצרפת, כתבה את "אף אחד מאתנו לא יחזור", החלק הראשון בטרילוגיית "אושוויץ ואחרי", ובו תיאורים מן המחנה. החלק השני, "ידיעה חסרת תועלת", הוא אוסף תמונות מן הכלא ומהמחנות אליהם נשלחה. השלישי, "מידת ימינו", נכתב למעלה מעשרים שנה אחר-כך, ומספר את הסיפורים הנפרדים של השיבה, או ליתר דיוק של נסיונות השיבה, אל החיים.

הייתם רוצים לדעת

לשאול שאלות

אך אתם לא יודעים אילו שאלות, אז אתם שואלים

על דברים פשוטים

רעב

פחד

מוות

ואנחנו לא יודעות להשיב

לא במלים שלכם

ואת המלים שלנו

אתם לא מבינים

אז אתם שואלים על דברים פשוטים יותר

ספרו למשל

איך עבר יום אחד

יום אחד עובר לאט כל כך

לא תהיה לכם סבלנות להקשיב

אבל אם נשיב לכם

עדיין לא תדעו איך עבר יום אחד

ותניחו שלא ידענו לענות

שרלוט דלבו היתה כותבת עזת ביטוי. לא ניתן לדמיין צמא מטריף דעת כפי שהיא מתארת, לא ניתן לחוש בפועל את התשישות האינסופית, את הקור המייסר. אבל מתוך מילותיה אפשר לנסות להבין את השפעת אושוויץ על נפשה ועל נפש חברותיה, את היקפה של האכזריות ואת עומק ההשפלה. "אף אחד מאיתנו לא יחזור" קשה מאוד לקריאה. למעשה, נאלצתי לקרוא אותו עם הפסקות לנשימה. לא נראה לי שהסיבה היחידה לכך היא זו שהצביעה עליה נעמה שי"ק באחרית דבר, כלומר היותו של הספר חלק מן הגל הראשון של עדויות שואה, זה שבו התיאורים היו ישירים, בוטים, ולא חסו על הקוראים. אני חושבת שהסיבה לקושי, פרט לישירות של התיאורים, היא ההתבוננות הכנה של הכותבת אל תוך עצמה, כמו גם היעדר רגש עז של כעס או של נקמה, כי לא היתה לה אנרגיה לחוש כאלה. קל לקלוט ולהבין ולהזדהות עם רגשות של פלצות, של חוסר אונים, של עלבון. קשה וכואב לתפוס את תחושת אובדן כל האינסטינקטים, אלה שממריצים אותנו לא למחול על עוול, לא להכנע לבריונות. "אף אחת מאתנו לא העלתה על דעתה לא לציית לאבסורד", היא מספרת בתוך תיאור של ריצה מטורפת שאולצו הנשים לרוץ אחרי יום עבודה מפרך. "אותה מנוסה בהולה שרק צופה מן החוץ היה יכול לעמוד על הטירוף שבה, שכן אנחנו נכנענו מיד להזיה ושכחנו את הדחפים של התנהגות אנושית נורמלית לנוכח המופרך".

בספר "999 נשים צעירות" התייחסו המרואיינות לחברוּת שסייעה להן לעבור יום ועוד יום. "לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני", ואת העוגן הזה סיפקו אחיות וחברות. שרלוט דלבו חוזרת אף היא שוב ושוב אל החיבור החיוני בין הנשים. חוקר השואה לורנס ל' לנגר, שכתב אחרית דבר נוספת לספר, טוען כי אין שום מחקר שתומך בחשיבותו של החיבור הזה להישרדות. אולי הוא צודק סטטיסטית, שהרי אין בכוחה של חברות לגבור על טיפוס, על מוות אקראי בידי איש אס.אס שביקש להשתעשע במטווח בבני אדם. אבל בכוחה של החברות לתמוך במתקשות ללכת כדי שלא ימעדו ויישארו מאחור, בכוחה לחפות על החולות שלא תישלחנה למוות, ובכוחה, כפי שעשתה לולו, להסתיר לרגע את שרלוט כדי שתוכל לפרוק את יאושה בבכי הרחק מעינה של הקאפואית. לפעמים זהו ההבדל בין כניעה להחזקת מעמד. מאתים ושלושים הנשים, המתות והשורדות, נותרו חלק מחייה של דלבו כל חייה, ובספרה, "המשלוח של 24 בינואר", כתבה ביוגרפיה קצרה של כל אחת מהן.

בגדלות נפש, בתוך כל הסבל והיסורים, הצליחו הנשים למצוא בתוכן חמלה על אלה שסבלו אפילו יותר מהן. "ליבנו נכמר עליהן. לבנו נכמר עליהן עד דמעות", היא כותבת על הנשים היהודיות, שמצבן הפיזי היה ירוד יותר, שסבלו השפלות נוספות, ושידעו שנחרץ גורלן להשמדה. "כשעמדתי מולם חשתי חמלה ובעתה עצומות", היא כותבת על הגברים, שלתחושתן של חברותיה סבלו גם מהיעדרה של אחווה פנימית כזו שחוו הנשים, וגם מאובדן היכולת למלא את מה שתפסו כתפקידם, כלומר לדאוג לשלומן של הנשים.

חלקה השלישי של הטרילוגיה מספר, כאמור, על החיים שאחרי אושוויץ. היו ששבו אל בני זוג וילדים שנותרו מאחור, היו שנישאו וילדו. חלקן בחרו בשתיקה כדי לא להטיל את משא העבר על ילדיהן, אחרות חששו לספר שמא לא יבינו אותן, או שלהפך, נדונו להיות מסומנות כניצולות ולא לחדול לעסוק בטראומה. אחת חוששת לצאת מן הבית, מוכת קור תמידי, חברתה מנהלת חיים של העמדת פנים מתמדת, מגמדת את התהום שבתוכה, שלישית נתקפת התקפי חרדה ואימת מוות. כך או אחרת, את השבר לא יוכל להבין מי שלא היה שם אתן. "כל אלה שפגשתי מאז חזרתי לא קיימים. הם לא מתקרבים לאנשים שלי, האמיתיים: החברות שלנו. הם בשוליים. הם שייכים ליקום אחר ואף פעם לא יצליחו לחדור ליקום שלנו", אומרת אחת מהן כשהן מתכנסות ללוויה של חברה שנפטרה.

ואני אמרתי לעצמי

ביום ההוא

אין פצע שלא נרפא

אני אומרת זאת לעצמי

לעתים מזומנות

אך לא מספיק

כדי שאאמין בזאת

בהיעדרן של מלים מדויקות להביע את חווית הקריאה בספר, אסיים בציטוט מתוך מאמר שנכתב בעתון ל'אקספרס, ומבטא את יחודו: "הקול לוחש, פולח לב. קול החיים והזוועה. מרגע שהקול הזה נשמע, הוא רודף אותך, אינו מרפה […] הלחש הכואב והמטלטל הזה הוא מאותם ספרים נדירים ששומטים בבת אחת את הקוראים בתוך ארץ זרה להם".

Auschwitze et Après – Charlotte Delbo

עם עובד

2023 (1965, 1970, 1971)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

מינל / גאולה הודס-פלחן

גאולה ואני היינו ידידות מרחוק. הכרנו לפני שנים רבות בפורום ספרים, והתחברנו בשל תחומי ענין משותפים. שוחחנו מאחורי הקלעים של הקבוצות השונות בהן היינו חברות, ואת חילוקי הדעות, שכן תפיסות העולם שלנו היו שונות, הנחנו בנחת בצד, ולא אפשרנו להן להאפיל על המחבר. חשיפה אישית עמוקה לא היתה חלק מן הקשר בינינו, ודווקא משום כך, כשכתבה לי כשלושה חודשים לפני מותה כי "מותו של אבי שבר את לבי", הבנתי כמה כאב נמצא מאחורי המשפט הצובט הזה. "מינל" הוא הספר האחרון שכתבה אחרי עשרים ספרי שירה, והוא מוקדש לזכרו.

מינָל נכנס לחייה של גאולה, ולחייהם של אמה ושל אחיה, כשהיתה בת-עשרה, למודת סבל אחרי ילדות תחת אב מתעלל. במשך תקופה ארוכה סירבה לקבל אותו, והיחסים ביניהם היו פורמליים וקרים. רק כשחוותה משבר קשה ועברה גיהינום בעשור השלישי לחייה, גילתה את מעלותיו ואת מסירותו, ונוצר ביניהם קשר אמיץ של אב ובת. את הדרך מן הניכור אל האהבה היא מתארת בספר המורכב מקטעי זכרונות. באומץ ובכנות היא חושפת את תלאותיה ואת משבריה, ומעלה על נס את מינל ואת אמה שהושיטו יד והשיבו אותה אל החיים. "על הטוב ועל הרע שבי זכיתי להיעשות בתו, ובזמן שאני כותבת דברים אלה, אני מבינה שלא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת", היא מסכמת את התהליך שעברו יחדיו.

גאולה היתה משוררת, ועובדה זו ניכרת בכתיבת הפרוזה שלה. גם בקטעים דיווחיים לכאורה היא פואטית, מדויקת מאוד בבחירת מילותיה, יודעת את סוד הצמצום. גם אם הספר היה לי קשה לעתים לקריאה, משום שהתוודעתי למכאובים שלה שלא הכרתי, הערכתי את עוצמת הרגש, את הכנות, ואת הכשרון להעלות אותם בנאמנות על הכתב.

את ציור העטיפה היפיפה, כמו את הציורים שעיטרו את ספרי השירה של גאולה, ציירה אמה, אינסה הודס.

גל אלגר, שהספר נכתב בהנחייתה, הוסיפה אחרית דבר מעניינת ונוגעת ללב על עבודתה המשותפת עם גאולה.

בת חמישים ושש היתה גאולה הודס-פלחן במותה. יהי זכרה ברוך.

קינמון

2023

סודות קטלניים, שקרים מסוכנים / יגאל צור

רפי, איש עסקים ישראלי, נמצא מת בדירתו בבייג'ינג. מיכאלה, שעבדה אתו, מתקשרת, על פי הנחיות שנתן לה לפני מותו, אל דותן, חברו של רפי ואיש מוסד לשעבר. מתוך רגש נאמנות לחבר המת, וגם משום שליחות שנכפתה עליו על ידי ראש הממשלה, דותן עולה על מטוס לסין, נחוש לגלות את הרוצח, וגם למלא מעין צוואה בעל-פה לפיה עליו לדאוג למורשת של רפי. "אתה מבטיח שתדאג למה שאותיר אחרי", אמר רפי לדותן בפגישתם האחרונה, ולא פירט. לכן אין לדותן מושג מהי מורשת זו, אבל הוא סקרן לגלות.

יגאל צור כתב ספר קצבי, ששומר על רמת מתח גבוהה מתחילתו ועד סיומו. יתרה מזו – ומבחינתי זהו העיקר – הספר מעוגן במציאות מרתקת מאוד, ומטרידה לא פחות, ובכך הוא מציע ערך מוסף שמגביה אותו מעל התבנית ה"אֶקשנית". רובו של הספר מתרחש בסין של ימינו, זו שרומסת את זכויות הפרט, בין אם הוא סיני ובין אם הוא אויגורי או טיבטי, זו שמבקשת להיות מעצמה יחידה. הספר מוליך אותנו אל בתי כלא בלתי רשמיים, אל חדרי חקירות, אל בעלי ההון ואנשי השלטון המושכים בחוטים, ואל הדרכים בהן סין פועלת כדי לצבור עוצמה ולהרחיב את השפעתה. הכוח המניע את ההתרחשויות, פרט לתאוות הממון הבלתי נמנעת, הוא מחקר גנטי, שראשיתו ברצון להציל חיים, והמשכו הצפוי והעצוב הוא בניצולו למטרות דיכוי והשמדה. עוד בעלילה תיאור מפורט ומעורר ענין של פעילות קומנדו ישראלית בסוריה, וכדי להבין כיצד היא נקשרת לסין תצטרכו לקרוא את הספר. ניכר שלסופר היכרות מעמיקה עם הרקע עליו הוא כותב, הן בפרטים היומיומיים כמו תיאורי מאכלים ומקומות, והן בהקשרים החברתיים והפוליטיים, ועובדה זו מעניקה לספר משנה אמינות.

נקודה אחת שהפריעה לי היא האזכור של "קוד הכוהנים" בהקשר של המחקר. מכיוון שלא שמעתי עליו בעבר מיהרתי לחפש, ומצאתי כי הקוד המדובר הוא תוצאת מחקר שנעשה בקרב אנשים הנושאים את שם המשפחה כהן על שלל גרסאותיו, ולפיה לכולם מוצא משותף המיוחס לאהרן הכהן. ההתיחסות בספר אל הקוד מחילה אותו על כלל העם היהודי. מחקר ספרותי יכול להיות בדוי או אמיתי, אבל לטעמי אם משתמשים במונח קיים כדאי לשמור על דיוק לפחות בהתייחס אליו. מכל מקום, היתה לי כאן הזדמנות ללמוד משהו שלא ידעתי.

"סודות קטלניים, שקרים מסוכנים" כתוב היטב, מותח במידה הנכונה, מעשיר בידע ולפיכך מומלץ.

בזלת

2023

להרחבה על סין של ימינו אני ממליצה על שני ספרי עיון: "קיסרות אדומה" ו"מלחמת 100 השנים הבאות".

מי המציא את הגלגל / קודי קסידי

כותרת משנה: הדמויות והסיפורים יוצאי הדופן שמאחורי ההתחלות הגדולות בהיסטוריה

קודי קסידי יצא למסע – בספרים, במעבדות, במכוני מחקר ובשטח – כדי לגלות את בני האדם שלאורך מאות אלפי שנים קידמו את האנושות, הנחשונים שהרהיבו עוז להתנסות, הגאונים שגילו תגליות והמציאו המצאות, אלה שעיצבו את תרבות ההומו ספיינס. הוא מבקש לנפץ את הסטראוטיפ לפיו "האנשים שחיו "לפני שחר ההיסטוריה" היו פראים אנאלפביתים. אדיוטים. בריונים שחיו במערות חשוכות ושנשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לנאקה", וטוען כי "בדיוק כפי שהיו אז מטומטמים, טיפשים, ליצנים, בוגדים, פחדנים, נבזים מרושעים ופסיכופתים נקמניים […] תמיד היו גם מקביליהם של דה וינצ'י וניוטון".

מסעו מתחיל לפני שלושה מליון שנים, במחצית הדרך בין שימפנזה להומו ספיינס, עם אוסטרלופיתקוס, קופת אדם חכמה, הולכת על שתים, אם צעירה שהמציאה את המנשא כדי להיטיב להשגיח על הצאצא חסר האונים שילדה. מא, הדמות שעליה קסידי מספר, מתוארת על רקע נוף חייה, ועל רקע האתגרים המיוחדים שהציבו ההליכה הזקופה והמוח הגדול. המנשא, שהיה פשוט טכנית אך מאתגר רעיונית, היה מתקן מהפכני בהיבטים רבים. היא איפשר להאריך את תקופת חוסר האונים הארוכה המייחדת תינוקות אנושיים, תקופה חיונית להשלמת יצירת סינפסות במוח, חיזק את הקשר אם-תינוק, והגדיל לאין ערוך את סיכויי ההישרדות של הרך הנולד. הרעיון, שזכה לחיקויים, הדגים גם את אחת היכולות האנושיות החיוניות – למידה חברתית.

למותר לציין שמא מדומיינת. לא נותרו כל עקבות שיעידו על קיומה. הדבר נכון גם לגבי מרבית הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר. אולם העובדה שאין תיעוד אינדיבידואלי אינה הופכת את הדמויות אמיתיות פחות. כשקסידי מתאר כיצד נראו, מה לבשו, מה היו אורחות חייהם, הוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגים ועל מידע שקיבל מחוקרים (ויפה עשתה המתרגמת כשליד שמם בעברית ציינה בסוגריים את שמם בשפתם). כך גם כשהוא עומד על המשמעות העמוקה של ההמצאות ושל התגליות ועל השפעתם. כמה מן הדמויות הותירו חותם גלוי לעין, ביניהן האיש שצייר על קירות מערת שובה, ורואה החשבון המסופוטמי החתום על לוחות חימר והוא היחיד ששמו האמיתי ידוע – קוּשים (שמחתי לפגוש שוב את רואי החשבון הללו שהכרתי לפני זמן קצר ב"פלוסים ומינוסים"). האחרות נותרו אלמוניות לחלוטין.

פרקי הספר דנים באלה שגילו את האש, אכלו את הצדפה הראשונה, המציאו את הביגוד (מן הסתם כאקט של גנדרנות אופנתית), ירו את החץ הראשון, ציירו את יצירת המופת הראשונה (במערת שובה), גילו את אמריקה (לפני שישה-עשר אלף שנה, הרבה לפני קולומבוס וגם הרבה לפני הויקינגים), שתו את הבירה הראשונה (שכנראה היא ולא הלחם היו ממקדמי המהפכה החקלאית), ביצעו את הניתוח הראשון (חירור גולגולת להקלת לחץ תוך מוחי לפני שבעת-אלפים שנה), הראשונים שרכבו על סוס, המציאו את הגלגל, כיכבו בתפקיד הרוצח בתעלומת הרצח הראשונה (של איש הקרח אוצי), הותירו לראשונה את שמם ברשומות (קוּשים), גילו את הסבון שהציל אינספור חיים, נדבקו ראשונים באבעבועות שחורות, סיפרו את הבדיחה הידועה הראשונה, וגילו את הוואי.

כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה מענגת, שמקרבת את הידע הרב אל הקורא מבלי ליצור תחושה דידקטית, אך גם מבלי לוותר על עושרם של הפרטים ועל עומקם. רוב הזמן קסידי מקפיד להזכיר על מה מסתמכות קביעות שהוא מציג, והמבקשים להרחיב ימצאו רשימה ארוכה של מקורות בסיומו של הספר. בחירת דמויותיו, גברים ונשים, משעשעת, ומהווה בחלק מן המקרים מחווה לדמויות מן ההיסטוריה הקרובה. כך, לדוגמא, האיש שגילה כיצד להשתמש ברסן כדי להשתמש בסוס לצורכי תחבורה, קיבל את השם נפוליאון על שמו של נפוליאון ציבולסקי, הפיזיולוג הפולני שהיה הראשון שבודד את האדרנלין (דמיינו את פרץ ההתלהבות במעבר ממהירות הליכה למהירות רכיבה). האיש שכתב את הבדיחות המופיעות בספרי הלימוד השוּמרים זכה להקרא וויל, מחווה לשייקספיר. שני פרקים אלה, כמו כל האחרים, אינם מתמקדים רק במעשה היחיד עצמו. ריסון הסוס הוא חלק מדיון בביות בעלי חיים בכלל וסוסים בפרט, ובדיחות הקרש השוּמריות הן טריגר לדיון בטיבו של ההומור האנושי. "אריכות הימים של ההומור, הגסויות וארכיטיפ הנוכל כמאפיינים קבועים וקדומים, מצביעה על העובדה שכל תרבות הומו ספיינס עסקה בהם, הרבה לפני שוויל התחיל לחרוט את סיפוריו". כל אחד ואחד מן הפרקים בספר מרתק, בין השאר משום היותם מולטי-דיציפלינריים. לדוגמא, הפרק העוסק בניתוח לחירור הגולגולת (איחוי גבולות החור מעיד כי במקרים רבים המנותחים שרדו) אינו עוסק רק באבן-דרך רפואית, אלא גם בהתפתחותה של היררכיה חברתית חדשה באירופה הנאוליתית, שכן ללא הופעתה של ההתמקצעות, ושל הסמכות הנובעת ממנה, למה שמישהו יפקיר את גולגולתו ללהב הצור של מאן-דהוא?

"מי המציא את הגלגל", או בשמו המקורי "מי אכל את הצדפה הראשונה" הוא ספר מרתק. נהניתי מאוד לקרוא אותו, הועשרתי בידע, ואני ממליצה עליו.

Who Ate the First Oyster – Cody Cassidy

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

מגלה החולשות / ישי שריד

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

פלוסים ומינוסים / סטפן בויסמן

כותרת משנה: איך המתמטיקה מקילה את התנהלותנו בעולם

סטפן בויסמן, פילוסוף של המתמטיקה, מסביר ב"פלוסים ומינוסים" עד כמה המתמטיקה, שזכורה לרבים מאתנו כמטלה מתישה וסתומה-משהו מן השיעורים בתיכון, היא שימושית, וכמה חשוב להבין את ההגיון שלה ואת עקרונותיה. מטרתו אינה להפוך את הקוראים למתמטיקאים נלהבים, אלא להראות כיצד התחום הזה, שמצטייר לעתים מנותק ובלתי רלוונטי, מניע את חיינו באינספור היבטים. מכיוון שנוכחותו בחיינו כל כך דומיננטית, הדעת נותנת שהיכרות מסוימת אתו רצויה וחיונית.

בעולם של היום עדיין מצויות חברות המתנהלות ללא מספרים, ומבססות את קיומן על מיומנויות מולדות. מן הסתם די היה בכך בעולם של פעם, שבו הניהול החברתי היה פשוט ואינטואיטיבי משום שהיחידות החברתיות היו קטנות ופשוטות אף הן. המספרים והמתמטיקה הופיעו כשבני האדם החלו להתקבץ בחבורות גדולות, והתנהלות מסודרת היתה בלתי אפשרית בלעדיהם, בין אם מדובר בצרכי המסחר ובין אם בגביית מסים. בויסמן מתאר את ההתפתחויות במסופוטמיה, שהותירה אחריה עדויות רבות חרוטות על חרסים, במצרים, שהשתמשה בפפירוסים מתכלים ולכן היא דלה יותר בעדויות, ביוון, שהעדיפה את התיאוריה על פני היישום והניחה את היסודות לחשיבה מתמטית, ובסין שהעדיפה את היישום ולא עסקה בתיאוריה.

מכאן עובר הכותב להתפתחותם של תחומים מורכבים יותר. הוא מסביר את תמצית מהותם של אינטגרלים ודיפרנציאלים, ואת נוכחותם בכל מה שמקיף אותנו, מבנית גשרים ועד תחזית מזג האויר. הוא מתאר את התפתחות הסטטיסטיקה, שמופיעה בין השאר בכל סקר שאנו קוראים, וטוען כי "אם אתם מבינים איך המידע מחושב ואיך הוא יכול להיות שגוי, אתם יכולים להתבונן בו בעין ביקורתית יותר". לבסוף הוא כותב על תורת הגרפים שבבסיס האלגוריתמים של פייסבוק וגוגל, ועל השפעתם של אלה כל מה שמעסיק אותנו ללא הרף, כגון חדשות כזב, פרטיות, בינה מלאכותית.

המספרים, אומר בויסמן, "עוזרים לנו להקנות מבנה לכל מה שאנו פוגשים סביבנו. הם מועילים וקלים ליישום מפני הם ממקדים את תשומת לבנו במבנה, ומתעלמים מכל הפרטים שאינם חשובים באותו רגע". קלים לישום? תלוי למי, אני מניחה. מועילים? ללא עוררין. מכל מקום, אין ספק שהבנה כיצד פועלים הדברים "מאחורי הקלעים" מרחיבה את הבנת הדברים הנראים, ומאפשרת יתר שיקול דעת במקומות בהם הוא נדרש.

מן הספר נעדרות כליל נוסחאות. לעומת זאת יש בו אנקדוטות רבות המסופרות בחן, ביניהן תיאורים מן העולם העתיק וסכסוכי אגו וכבוד בין דמויות שנחקקו בהיסטוריה. אחד מן הקטעים החביבים בעיני הוא מובאה מתוך טקסט משנת 1740 לפני הספירה שנמצא בבית ספר במסופוטמיה. בטקסט מתוארת שיחה בין שני סופרים, כלומר מתמטיקאים, מנהלי חשבונות, יודעי קרוא וכתוב. הגבר הזקן מן השניים מתלונן כי "הצעירים של היום כבר לא יודעים לעשות שום דבר, אפילו לא לחלק כברת אדמה בין שני אנשים", ומאשים את רמת ההוראה שהידרדרה מאוד. נשמע עכשווי בכל דור.

"פלוסים ומינוסים" הוא ספר מעשיר, נעים לקריאה ומומלץ.

Pluses and Minuses – Stefan Buijsman

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס