רספוטין / אנרי טרויה

גרגורי רספוטין, שנולד ב-1869 בכפר פוקרובסקויה שבסיביר, לא זכה להשכלה מסודרת, ונחשב בילדותו לפגע-רע, היה – החל מגיל שלושים וארבע ועד מותו שלוש-עשרה שנים אחר כך – אחת הדמויות רבות ההשפעה ביותר ברוסיה הצארית. אנרי טרויה, ביוגרף מחונן ופורה, מתחקה בספר זה אחר עליתו ונפילתו, כשהוא מסתמך על מקורות רבים, ביניהם ספרים שכתבו בני תקופתו של רספוטין.

בהיותו נער חלו גרגורי ואחיו הבכור בעקבות מעשה משובה. האח נפטר, אבל גרגורי, שכבר נחשב אבוד אף הוא, החלים לאחר שבועות של דמדומים. בהחלימו סיפר כי בעת מחלתו נגלתה לפניו גברת יפה לבושה בכחול ולבן, וציוותה עליו להרפא. על הקרקע הפוריה של אמונה בנסים ובמעשי פלאים, התבססה האמונה כי הנער זכה לחזות בבתולה הקדושה. גרגורי האמין בכך יותר מכולם.

אולי משום אמונתו זו, נטה לבו אל הסטארץ, נבחרי אלוהים נוודים, ששוטטו בארץ, הפיצו סיפורי נסים, וחיו על חשבונם של מארחיהם. בשלהי גיל העשרה שלו אימץ את אורח חייהם, ובהדרגה, בזכות שילוב של כריזמה, בטחון עצמי והתמדה, יצר לעצמו שם של סטארץ. חיי טוהר של נזיר לא נועדו לו. הוא אימץ את התפיסה לפיה "הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח", וחגג את חייו בהוללות שתודלקה באלכוהול והסתיימה באורגיות. למאמינים שהתקבצו סביבו הציע אידיאל גמיש קל לעיכול, שקבע כי "אם התעלות רוחנית או אף גופנית נושאת אותך מעבר לכל מודעות, להתפשטות הגשמיות העילאית, אפשר להפר את כל המצוות".

בסיסו של רספוטין נותר בפוקרובסקויה, שם חיו אשתו ושלושת הילדים שנולדו להם בעקבות ביקוריו הקצרים במקום, אך הכפר היה צר מדי לשאיפותיו ולהערכתו העצמית. ב-1903 הגיע לסנקט פטרבורג, כבש את לבה ואת דמיונה של אנה וירובובה, בת הלוויה האהובה על הצארינה, ודרכה הגיע אל חצר המלוכה. אלכסנדרה פיודורובנה, נסיכה גרמניה שנישאה לצאר, היתה שטופת אמונה במיסטיקה. יתכן שתרמו לכך קשייה להשתלב בחצר ודאגתה המתמדת לבנה הצעיר החולני, שלא אחת עמד על סף מוות. מכל מקום, רספוטין לא היה המיסטיקן הראשון שהתבסס בחצרה, אבל היה המשפיע מכולם.

נישא על גלי הערצה – בעיקר של נשים, למרות האשמות חוזרות ונשנות בתקיפות מיניות ובמעשי אונס – רספוטין שיחק תפקיד מפתח בניהולה של רוסיה. אמונתו בעצמו כאיש האלוהים היתה מוחלטת, והוא הביע את דעתו בכל נושא. משהורחק מן הארמון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל הרכילות בדבר יחסיו האינטימיים לכאורה עם הצארינה, היתה אנה וירובובה מתקשרת אליו מדי בוקר, לאחר שהתאושש מהוללות הלילה, ושומעת את דעתו בענינים שעל הפרק. בפגישותיה היומיומיות עם הצארינה היתה מדווחת לה על דבריו של רספוטין, וזו מיהרה לשלוח אותם, בזרם בלתי פוסק של מכתבים, אל בעלה שבמטה המלחמה. "הקשב לידידנו ותן בו אמון", כתבה. "חשוב שנוכל לסמוך לא רק על תפילותיו, כי אם על דעותיו". הוראות מפורשות נמסרו במכתבים, כמו "עלי להעביר לך מסר מידידנו, שהושפע מחזיון שהתגלה לו הלילה. הוא מבקש ממך להורות על פתיחת מתקפה מיידית נגד ריגה", וגם עצות פטישיסטיות כגון "אל תשכח, לפני פגישת מועצת השרים, להחזיק בידיך את האיקונין הקטן שניתן לנו על ידי ידידנו, ולהעביר בשערך מספר פעמים את המסרק שלו".  

שלא במפתיע, קמו לו מתנגדים רבים. בני האצולה לא השלימו עם מעמדו של "האיכר הארור". אנשי הדת הממוסדת לא קיבלו את תפיסותיו. אנשי החצר ראו בו מתחרה על עמדות שליטה. הוא התערב במינויים פוליטיים ודתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים, במדיניות חוץ ופנים, ובזכות אמונתה העיוורת של הצארינה והשפעתה על הצאר, להתערבותו היה משקל משמעותי. טענות נגדו הושתקו. כך, לדוגמא, הורחקו שתי נשות חצר לאחר שהתלוננו על התנהגותו כלפיהן, וצנזורה מחמירה מנעה כתבות שתיארו את מעלליו. בתקופת המלחמה האשימו אותו יריביו בריגול לטובת גרמניה, טענות שהועצמו בשל מוצאה הגרמני של הצארינה, ובשל התעמולה הגרמנית ששמחה לזרוע בלבול ומבוכה. מצד שני, הוא זכה לתמיכה, לא רק של נשים שהלכו שבי אחרי הכריזמה, אלא גם של גברים אופורטוניסטים, שביקשו לשפר את מעמדם באמצעותו.

מכיוון שהתערב בכל, ולא היה טיפש כלל, כמה מעצותיו היו נבונות ומועילות. בתקופת המלחמה הציע לתת עדיפות לרכבות שהובילו מצרכים לערים הגוועות ברעב, ולהרשיע ספסרים שגרמו להעלאת מחירים. הוא יעץ להפסיק את הפוגרומים ביהודים ואת הרדיפות נגד הטטארים בקרים, ובעת משפט מנדל בייליס התאמץ להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבהאשמתו בפשע פולחני.

על רקע המלחמה המתמשכת – שרספוטין, אגב, התנגד לה – כשהמהפכנים להוטים לפעולה, והצאר וחצרו מאבדים תמיכה, פותה רספוטין בדצמבר 1916 לפגישה עם נסיכה שנודעה ביופיה, ונרצח בידי חבר קושרים בני אצולה. כושרו הנבואי וחושיו האל-טבעיים לא הזהירו אותו מפני המלכודת.

אנרי טרויה, כדרכו בביוגרפיות שכתב, אינו מסתפק בסיפור הפרטי, אלא ממקם את גיבורו בחברה שבה גדל וברקע ההיסטורי. כשמדובר ברספוטין, ההקשרים הללו הם בלתי נמנעים: הקרקע הפוריה של חברה שטופת אמונות שונות ומשונות, הנכונה לנהות אחר מיסטיקנים ועושי נפלאות, יחד עם אוטוקרטיה על סף מהפכה, שאחת מראשיה מייחלת לנס, אפשרו את שגשוגו. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז מותו, דמותו מוסיפה לעורר סקרנות, וספרו של טרויה מנסה להביא אותה על סיפוקה. הספר, שנשען על מקורות רבים, כתוב בשטף ובכשרון, ומומלץ מאוד.

Raspoutine – Henri Troyat

כנרת

2004 (1996)

תרגום מצרפתית: שלומית הנדלסמן

חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער / בארני נוריס

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ראשית / מאיר שלו

כותרת משנה: פעמים ראשונות בתנ"ך

בדברים שנשא לרגל קבלת תואר דוקטור לשם כבוד של מכון וייצמן, סיפר מאיר שלו בין השאר, שזוכת פרס נובל, עדה יונת, הזכירה את אביו, יצחק שלו, מי שהיה המחנך שלה בכתה ד', כאחד משני המורים שתרמו להישגיה. כששאל אותה כיצד תרם מורה לספרות ותנ"ך ולשון וידיעת הארץ והיסטוריה, להצטיינותה בביוכימיה, ענתה: "הרגשתי שהוא רואה דברים בצורה אחרת מאנשים אחרים. הרגשתי שהוא רואה דברים שאנשים אחרים בכלל לא רואים". "אבי היה אדם חילוני," הוסיף ואמר בנו. "לא מחמת זלזול ועצלות אלא מתוך ידיעה והכרה. הוא קרא ולימד תנ"ך באהבה ובבקיאות רבה, אבל דרכו הייתה גם ביקורתית, וספקנית, חותרת אל האמת, מסרבת לקדש אדם או מסורת או דיסציפלינה בלי לחקור ולדרוש – בדיוק מה שצריך כדי להצטיין בביוכימיה". באותה גישה ניגש גם מאיר שלו אל סיפורי התנ"ך. בספרו "תנ"ך עכשיו", וגם בספר שלפנינו, הוא מבקש את האנושי שבסיפורים ואת הלקח שביקשו להנחיל. גישתו אינה דתית, אלא היסטורית וספרותית. הוא מביע הערצה לסופרי התנ"ך ומבקר אותם, אינו עוסק בשאלה אם אכן התרחשו הדברים כמסופר, וחותר אל לוז הסיפור בדרכו היחודית.

כל אחד מאחד-עשר פרקי הספר עוסק במופע הראשון של מונח בתנ"ך: אהבה, חלום, מלך, בכי, מרגלים, בעל חיים, אוהבת, נביא, צחוק, שנאה, חוק. המופע הראשון עשוי להעיד על ההתיחסות של התנ"ך כלפיו, ושלו מרחיב בענין זה, אך כל אחד מן המונחים הוא מקפצה לדיון רחב יותר בנושאים העולים ממנו. אציג בקצרה כמה מהם.

הפעם הראשונה בה נזכרת אהבה התנ"ך היא בציווי של אלוהים לאברהם להעלות לעולה אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. הפרק עוסק בהרחבה בסיפור העקדה, שלדעתו של שלו נועד להראות לאילו סמטאות אפלות יכולה להגיע צייתנותו של המאמין הצייתן ביותר במקרא. צייתנותו של אברהם תשוב ותעלה בפרק אודות הבכי הראשון, בכיה של הגר המגורשת, שאינה מסוגלת לראות במותו של בנה. בשני המקרים הללו נדרש אברהם להקריב את בנו, ובשניהם השכים לקום ולציית. אברהם הוא המאמין שכל אלוהים מאחל לעצמו, כותב שלו.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בין שאר פרטים מעניינים בפרק אודות האהבה הראשונה, נהניתי מגישתו של הסופר לסיפור חייו של אברהם אחרי שובו מהר המוריה. הוא מצביע על רמזים ברורים לניתוק בינו ובין בנו ואשתו, וגם בינו וביו אלוהיו. אולי כדי לכפר על הטראומה שגרם ליצחק, הוא שולח את אליעזר למצוא לו אשה. רק אחרי שעלתה בידו משימה זו, שבה אליו שלוות נפשו, והוא מרשה לעצמו להנשא שנית וליהנות מחיים פשוטים. מבריק.

הפרק אודות הבכי הראשון – כאמור, בכיה של הגר – מתייחס גם למקרי בכי אחרים, ומספר את הסיפור שהוא אולי המרגש ביותר בספר. דוד ציווה להחזיר אליו את מיכל בת שאול, שהיתה אשתו וניתנה לאחר. "רומן שלם מסתתר כאן, מקופל בפסוק אחד, וכשקורא בעל לב קורא אותו, הוא נפתח ומתעלעל בלבו", כותב שלו. הוא נוטל את התיאור התמציתי של דרכה של מיכל חזרה אל דוד, והופך אותו לסיפור חי ומפורט, תוך שהוא מתמקד בבעלה השני, פלטיאל בן ליש, שהלך אחריה ובכה.

וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ-מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן-לוש (לָיִשׁ) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד-בַּחֻרִים; וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב

וכמו שהוא יודע לרגש, כך הוא גם מצליח להצחיק. מונח הריגול מוזכר לראשונה כשיוסף מטיח באחיו מְרַגְּלִים אַתֶּם, אבל הפרק עוסק בחלקו הגדול בפרשה המפורסמת של שנים-עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ. פרשה זו מוצגת במונחים של ימינו, החל ב"מי נתן את ההוראה", דרך המינוי הלא הגיוני של ראשי השבטים למרגלים – כך נשלחה לארץ חבורה לא מקצועית, גדולה מדי, בולטת מדי, והגרוע מכל – חבורה של פוליטיקאים, שיש בה חשבונות והתחשבנויות, יצרים ואינטרסים זרים, ויותר משמץ של תחרות – עבור בהוראות הבלתי מקצועיות שקיבלו, וכלה במסירת ממצאי המשימה לכל העם, במקום למי ששלח אותם, ובחילוקי הדעות הצפויים בין השליחים. מכאן הוא עובר לגרסתו של משה לארועים, כפי שהיא מובאת בספר דברים, ומספר כי משה של ספר דברים החמיר אף יותר מהגישה של "כולנו אשמים" של היום, שלפיה גם ההנהגה וגם העם אשמים. אצלו ההנהגה זכאית והעם לבדו אשם. באמת אין חדש תחת השמש. אבל לא הכל שלילי: סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו מעיד על הפקת לקחים נבונה.

פרק מעניין עוסק בנביא הראשון. בפתיחתו חולף הסופר ביעף על מופעי המונח, ובוחר להתמקד בסיפורו של יונה, למרות שהתואר נביא לא נקשר במפורש בשמו. הוא מביע השערות בדבר הסופר שכתב את הספר – אולי ירמיהו או תלמידו – ומניח שמטרת הסיפור, שמן הסתם לא התרחש באמת, היא להבהיר מהו תפקידו של הנביא ולהסדיר את "יחסי העבודה" שלו עם אלוהים. ואולי היתה גם מטרה נוספת, להתריע מפני הידרדרותם של הנביאים באמצעות שושלת של שלושה: אליהו, שהרג למען אלוהיו ואמונתו; אלישע ששילח דובים טורפים בארבעים ושניים ילדים מפאת כבוד פדחתו; ואחריהם יונה, אשר היה מוכן לראות באובדנה של עיר שלמה, במותם של מאה ועשרים אלף גברים, נשים וטף, כדי שיישמר כבודו המקצועי.

סיפורי התנ"ך, מתוך עיניו של מאיר שלו, חיים ונוכחים ורלוונטים לימינו. כך, לדוגמא, בפרק על החוק הראשון הוא כותב על החוקים הידועים מכולם – עשרת הדברות – ומתייחס בעיקר ל"ללא תחמוד", הדיבר האחרון שאינו ניתן לביצוע: הכל נכשלים בדיבר האחרון, וכך יצרה הדת המאורגנת את המצב הרצוי מבחינתה: תחושה מתמדת של אשמה שחש אדם כלפי אלוהיו, וידיעה שאין הוא יכול להשביע את רצונו. כך יצרו עשרת הדברות את ההיזקקות המתמדת של המאמין לתיווכו של הממסד הדתי, תמורת העמלה המקובלת בשוק המעשרות. בפרק על בעל החיים הראשון – התנינים הגדולים – הוא מתייחס להוראה הכמעט ראשונה שניתנה לבני האדם, מיד אחרי פרו ורבו: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. למה דווקא הוראה זו, כשרבות וחשובות יותר יכלו לתפוס את מקומה? הוא מעלה את ההשערה שלמרות היחס הבלתי הוגן של בני האדם כלפי בעלי החיים, הם חשים אי נוחות, ולכן בדו הרשאה אלוהית שתקל על מצפונם.

מאוד נהניתי לקרוא את הספר, חידשתי את הידע שהיה לי וקצת התפוגג, התעשרתי בידע חדש, ובעיקר התרשמתי מכתיבתו הרעננה והכובשת של מאיר שלו. גם אם לא מאמצים את זוית הראיה שלו, היא מעוררת סקרנות ומחשבה. בסקירה זו הצגתי מעט מן השפע שבספר, ואני ממליצה על קריאתו.  

עם עובד

2008

כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

תשובה למכתב מהלגה / ברגסוין בירגיסון

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון

קליאופטרה / סטייסי שיף

קליאופטריה, מלכת מצרים, האחרונה בשושלת בית תלמי, התאבדה ב-12 באוגוסט בשנת 30 לפני הספירה, בהיותה כבת שלושים ותשע. המיתוס סביב דמותה, שנוצר עוד בימי חייה, התחזק עם השנים, והיא נחקקה בזכרון ההיסטורי-תרבותי כאשה מפתה, המאהבת של יוליוס קיסר ושל מרקוס אנטוניוס, שהשפיעה על מהלכה של ההיסטוריה באמצעות קסם מיני וכוחות כישוף. סטייסי שיף, מסאית וביוגרפית זוכת פוליצר, מנסה בספר זה לפזר את ערפילי המיתוס ולהציג את קליאופטרה האמיתית.

את התדמית הדמונית של קליאופטרה החל לבנות אוקטביאנוס, המוכר יותר בשמו המאוחר, אוגוסטוס קיסר. מאבק איתנים ניטש בינו ובין מרקוס אנטוניוס על ירושתו של יוליוס קיסר, עד לנצחונו של אוקטביאנוס בקרב אקטיום. כדי להצדיק את צאתו למלחמת אזרחים היה עליו למצוא קורבן, וקליאופטרה, שמרקוס אנטוניוס היה בבירור מאוהב בה, היתה מטרה קלה. אם הצליחה להכניע את אנטוניוס, כך טען, מן הסתם רומא היא מטרתה הבאה. לאחר שניצח, וכדי להעצים את נצחונו, היה עליו להעצים במקביל את יריבתו. הוא התפייט על קליאופטרה והעניק לה כוחות מכל סוג ומין עד שיצר דמות גרוטסקית ארוכת ימים, ולמרות שפגש אותה רק פעם אחת בשבוע האחרון לחייה, הוא זה שהעלה אותה למדרגת יריבה מסוכנת, לגובה רב כל כך שערפילים סמיכים ומיתוסים מטשטשים הקיפו אותה בנוחות.

הפרזותיו של אוקטביאנוס נפלו על קרקע פוריה. רומא, שלדברי הסופרת היתה באותן שנים חור פרובינציאלי בהשוואה לאלכסנדריה, הביטה בהערצה ובחשד על המזרח, שהצטייר כמשכר, שופע מין וקסם (בניגוד לרומא, שבה, לפי קיקרו, "איש אינו רוקד כשהוא פיכח, אלא אם כן הוא משוגע"). נשות רומא של התקופה היו יושבות בית, תלויות בגברים, נטולות זכויות. אשה כריזמטית, מלכה בזכות עצמה, עשירה יותר מכל גבר רומאי, נתפסה כחריגה ומאיימת. "סיפורה בנוי מפחדים גבריים לא פחות מאשר מפנטזיות גבריות", סבורה הסופרת. לענין זה עלו בזכרוני המלים ששם ג'ון ויליאמס בפיה של יוליה, בספרו "אוגוסטוס": "אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה". קליאופטרה, בת לתרבות אחרת, היתה גאה בשכלה ובכוחה. בפרק מעניין משווה הביוגרפית בין יוליוס קיסר וקליאופטרה, שאישיותם והתנהלותם היו דומות, וקובעת כי מה שנתפס אצלו כאסטרטגיה ייזכר לגביה כמניפולציה.

לכך יש להוסיף את האופן בו נכתבה ההיסטוריה בתקופות קדומות. מי שנתפס כנבל הפך דמוני, הגבולות בין ההיסטוריה והמיתולוגיה טושטשו. דברי הימים, אומרת הסופרת, היו קיימים כדי שיספרו אותם שוב ושוב, ביתר הידור אך לא ביתר דיוק. המקורות ההיסטוריים, עליהם נסמך המחקר לאורך שנים, נכתבו הרבה אחרי הארועים. אל שניים מהם היא חוזרת פעמים רבות, זה של פלוטרכוס, שנולד כשמונים שנים אחרי מותה של קליאופטרה, וזה של דיו קסיוס, שכתב ממרחק של כמאתים שנה. כל אחד מהם כתב על פי תפיסתו, המקורות עליהם נסמכו אינם ברורים, והסתירות ביניהם מרובות. כך, לדוגמא, כשהם מתארים את פגישתה של קליאופטרה עם אוקטביאנוס, אחרי מותו של אנטוניוס, זו של פלוטרכוס חלושה ומרופטת, שוכבת על מזרן פשוט, לבושה טוניקה, מצבה הגופני נורא, בעוד זו של דיו קסיוס מטופחת עד כדי שלמות.

אין בידינו עדויות ישירות רבות על קליאופטרה, האשה והמלכה. הביוגרפית ערכה מחקר מקיף על התקופה, ובספר היא מציעה את רעיונותיה למילוי החללים החסרים. היא מיטיבה לנמק את בחירותיה, בהסתמך על מנהגי המקום, על ארועים מקבילים ועל הגיון, ובמקומות שבהם חסר מידע מהותי היא מציינת זאת. קליאופטרה שלה היא סמכותית, רבת ידע בתחומי פוליטיקה, דיפלומטיה וממשל, דוברת שמונה שפות, כריזמטית. היא היתה מלכת חסות אידאלית לרומא, העושר של מדינתה מימן פעולות צבאיות ומדיניות, והביזה האחרונה של אוקטביאנוס את אלכסנדריה אחרי מותה מימנה, כך כותבת שיף, את הקריירה שלו. במסורת בני משפחתה היא חיסלה את כל מי שיכול היה לעמוד בדרכה, כולל אחיה ואחיותיה, ובשנות הארבעים המוקדמות לפני הספירה החזירה את תפארת בית תלמי לקדמותה. כשאנטוניוס חילק מתנות למלכי המזרח, חלקה היה הגדול מכולם, כולל זכיון על הפקת אספלט מים המלח ועל מטעי התמרים והאפרסמונים של יריחו. מתנות אלה, אגב, יצרו התנגשות בינה ובין הורדוס, שמכיוון שחש מושפל הסביר ליועציו כי הזנזונת המצרית טמנה לו מלכודת בוגדנית… כאשר ידך על התחתונה מול אשה, מה נוח להפוך את אותה אשה לטורפת מינית, המסוגלת למעשים מופקרים שלא יתוארו, שפחה לתאוותיה. היא נאלצה לתמרן כל חייה, מול בני משפחתה ומול הכוחות המנוגדים ששיסעו את רומא, אבל בטחה בכוחה וביכולותיה. לא הכל היה ורוד, כמובן. המערכת הביורוקרטית המפותחת והיעילה שפיתחה היתה גם פתח לשחיתות. המדינה היתה מפולגת בין אלכסנדריה המפוארת ושאר מצרים. הנהנתנות היתה גרנדיוזית, הקלות בה נפטרו מיריבים מזעזעת, ועוד. אבל יחסית לזמנה ולמקומה, כך על פי שיף, היא התנהגה ללא דופי.

סטייסי שיף מציגה סתירות מרובות בין המיתוס למציאות. הנה אחת, אולי בלתי מהותית אך בולטת לעין: כשחושבים על קליאופטרה, התמונות הראשונות הן של אליזבת טיילור עם הפוני המפורסם (נסו לשאול את גוגל). קליאופטרה, כפי שהציגה את עצמה לבני עמה על מטבעות, נראתה אחרת לגמרי, בשיער אסוף, רחוקה מיופיה של השחקנית. מעניין כי ההתיחסות בת זמנה התעלמה לחלוטין מיופיה המשוער. במאה השלישית לספירה נכתב עליה כי היתה בעלת חזות יפה ומושכת לב. בימי הביניים נקבע כי היתה מפורסמת אך ורק על יופיה. והיום – אליזבת טיילור.

בשולי הדברים, מעניין להווכח שוב עד כמה תפיסותיהם של היסטוריונים וסופרים, גם בימינו, מגוונות ומושפעות, מן הסתם, מעמדותיהם. קיקרו, שתואר בהערצה, וגם בביקורת, על ידי עוזרו טירו בספריו של רוברט האריס, כתב על קליאופטרה "אני מתעב את המלכה". בעיני סטייסי שיף הוא גדול משביתי השמחה הרומים… באופן כללי היו לקיקרו הדגול שני מצבים, התרפסות וקנטרנות, והוא לא התקשה לגלות את שני הצדדים האלה לאותם בני אדם ממש… טרחנותו לא נפלה מצחות לשונו… שום ידוען לא היה יכול להמלט מציפורני לעגו.  

"קליאופטרה" הוא ספר מעמיק, מרחיב דעת, וניכר שהכותבת השקיעה במחקר. למרות שמדובר בספר עיון עם מסר, הוא נקרא כפרוזה מרתקת, דרך מצוינת ללמוד היסטוריה בהנאה. מומלץ בהחלט.

Cleopatra – Stacy Schiff

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: ירון בן עמי

קריאת רשות / ויסלבה שימבורסקה

"על-פי התפיסה המיושנת, אני סבורה שקריאת ספרים היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה. הומו לודנס רוקד, שר, מחווה תנועות מלאות משמעות, עושה פוזות, מתגנדר, חוגג ועורך טקסים יחודיים. איני ממעיטה בחשיבות המשחקים האלה – בלעדיהם, כך נראה, היו חיי האדם חולפים בשיגרה ובהתפרקות שלא ייאמנו. עם זאת, אלו פעילויות קולקטיביות שעולה מהן, מורגש יותר או פחות, ניחוח של תרגילי-סדר קבוצתיים. הומו לודנס שספר בידו הוא אדם חופשי. חופשי עד כמה שניתן להיות חופשי. הוא מחליט על כללי המשחק באופן עצמאי ומציית רק לסקרנותו שלו. הוא מרשה לעצמו לקרוא ספרים חכמים שמהם ישכיל וספרים טיפשיים שגם מהם ילמד משהו. מותר לו לא לגמור ספר אחד, ואילו את השני לקרוא מן הסוף להתחלה. מותר לו לצחקק במקום לא צפוי ולהתעכב בהפתעה על מילים שיזכור כל חייו. ולבסוף מותר לו – דבר ששום משחק אחר לא יכול להציע – להקשיב לטיעוניו של מונטיין או לצלול לרגע לעידן המזוזואיקון"

במשך כארבעה עשורים, החל משנות השישים, כתבה ויסלבה שימבורסקה טור בשם "קריאת רשות". הרעיון המקורי היה לכתוב ביקורות אודות ספרים שלא זכו להגיע אל טורי הביקורת, אבל, כפי ששימבורסקה מעידה על עצמה, "עד מהרה הבנתי שאיני יכולה לכתוב ביקורות, ואפילו אין לי חשק לזה". כתחליף, מוצלח עד מאוד, הספרים שימשו לה נקודת מוצא לכתיבה אסוציאטיבית. כמו בשיריה, וכמו בתגובות לכותבים שרוכזו ב"דואר ספרותי", גם כאן היא כותבת בגובה העיניים, שנונה ופיקחית, ותמיד מעניינת. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את התחושה בעת הקריאה: "למרות שראינו את הדברים שעליהם היא מדברת, לא חשבנו עליהם בדרך שהיא מציעה, ואם נרמזה במוחנו מחשבה דומה, הרי ששימבורסקה מיטיבה מאיתנו לנסחה".

"טכנית", כל אחד מן הקטעים הקצרים – רובם בני עמוד ומחצה – עוסק בספר יחיד. כותרת מרבית הטורים היא שמו של הספר, ובסיומו של כל קטע מובאים פרטיו – שם הסופר, שם המתרגם, ההוצאה. לעתים מְפנה שם הספר את שמו בכותרת הטור לטובת אחד מן הדגשים בדבריה של שימבורסקה – כמו "דמעותיו של פלובר" לספר "ז'ורז' סאנד" – ולעתים משולבות הערותיה בתוך הפרטים בסיום: תרגם מאנגלית (כי מיפנית איש לא ידע לתרגם)…  קיצרה (וחבל שכך)… (עותק מושאל משום שהמהדורה המצומצמת אזלה כהרף עין).

נדמה שכל טקסט כתוב מושך את תשומת לבה של שימבורסקה. מכיוון שבניגוד לקהלת היא סבורה שבהחלט יש חדש תחת השמש, היא מוצאת ענין וחידוש בכל מקום. בין הספרים שעברו תחת ידיה נמצא ספר המתעד את חיי היומיום בורשה בתקופת ההשכלה, שמאפשר לה לפזר את הרומנטיקה שבסיפורים ההיסטוריים המתבוננים רק בנעשה בארמונות ולא בסמטאות דחוסות ואומללות; מדריך לשמירה על יופי, שבו היא משתלחת בלגלוג (וראו את התמונה הפרחחית והטבעית שעל הכריכה); אוסף סיפורים אודות מאה העריצים הגדולים, שחוסר ההגיון שבעריכתו גורם לה להמליץ על רכישה במחיר זול בהרבה ולשימוש טוב בהרבה את "100 מאכלים מתפוחי  אדמה", למשל; ספר אודות תולדות משפטי הכישוף, שבזכותו מזדמן לה לספר על מאזני המכשפות באאודוואטר שבהולנד, ששימשו לקביעת גורלם של מי שנחשדו בכישוף, ועל זקני העיירה שהצילו את החשודים. חומר הקריאה המגוון שלה כולל גם בחירות יוצאות דופן, כמו לוח שנה, מדריך להדבקת טפטים, ועלון של מוזיאון לכפתורים, שמעורר בה סקרנות לגבי התפתחות השימוש בהם. לשאלה אם אין לה דאגות גדולות יותר מתולדותיהם של החייטים, היא עונה בפשטות ובחן: "בודאי שיש לי דאגות גדולות יותר, אבל אין זו סיבה שלא יהיו לי גם קטנות יותר".

בין ציטוטים רבים שסימנתי ושמרתי, משכו את תשומת ליבי אלה הקשורים בספרות. הנה מה שיש למי שזכתה בפרס נובל לספרות כמשוררת לומר על השירה: "אני רוגזת על הקלות שבה משוררים כותבים על שירה, כאילו היו בה סודות שאינם נגישים כלל לסוגות ספרותיות אחרות […] השירה ממשיכה לחיות ואינה סוגה נחותה, אולם נראה לי לא מנומס לייחס לה עליונות מוחלטת בתחום הרגשת ותפיסת החיים בהשוואה להישגים האמנותיים של הפרוזה והדרמה".

הזדהיתי עם דבריה על ספרי חופשה: "אין לי מושג מנין התפיסה האידיוטית שלחופשות לוקחים רק ספרים "קלים". נהפוך הוא, את הספרים ה"קלים" קוראים – אם בכלל קוראים משהו – לפני השינה, אחרי יום עבודה במשרד או בבית, כשכבר קשה להתרכז כמו שצריך כשקוראים ספרים רציניים יותר".

ועוד אחד אחרון (אם כי קשה לוותר על האחרים) אודות אוטוביוגרפיה בכלל, וזו של מרצ'לו מאסטרויאני בפרט: "הוא אינו חופר בורות לאיש, לא מתחשבן עם אף אחד, לא מדביק לעצמו כנפי מלאך ונמנע מוידויים שערוריתיים. יש המניחים שזכרונות מסוג זה לא יימכרו היטב. ואילו אני מאמינה בקורא שמצפה מן הכותב ליותר: הרהור על החיים שהוענקו לו".

בין שהיא מתבטאת בשורות שירה קצרות, ובין שהיא בוחרת בפרוזה, ויסלבה שימבורסקה מבריקה, ישירה ומקורית. "קריאת רשות" אולי אינו קריאת חובה, למרות הכותרת שנתן רפי וייכרט לאחרית הדבר, אבל הוא בהחלט מומלץ בחום.

Lektury Nadobowiązkowe – Wisława Szymborska

חרגול וקֶשֶב לשירה

2005 (1973)

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מחייו של לא-יוצלח / יוזף פון אייכנדורף

בנו של הטוחן שוכב לו להנאתו בשמש. זה עתה התעורר, וכעת הוא מוחה את קורי השינה מעיניו ומאזין בניחותא לגלגל הטחנה ההומה בעליזות. אביו, שהשכים קום לעמל יומו, אינו מרוצה מבטלנותו של הבן. נמאס לו לפרנס את הלא-יוצלח, והוא מציע לו לצאת אל העולם ולהתחיל להשתכר למחיתו. הבן, שנפשו יוצאת אל המרחבים, נוטל את כינורו ועוזב. מכאן ואילך מתגלגל הסיפור, ומתגלגל גיבורנו, מן הכפר לוינה ומשם לאיטליה וחזרה. בדרך יתאהב ברוזנת יפיפיה, יועסק כגנן וכגובה ולא יתמיד בעבודתו, ישתכן בטעות בארמון מפנק, וכשייחשפו בפניו כל פיתולי העלילה שאליהם לא היה מודע, ימהר לממש את אהבתו.

על פניו נדמה כי הבחור חי חיים אדישים, מניח לארועים לחלוף על פניו מבלי לאבד את אי-האכפתיות השלווה שלו, לוקח הכל בקלות יחסית, כולל משברים ושברון לב, ובכל הזדמנות שולף את הכינור מנרתיקו ופוצח בשיר. העולם הוא ביתו, הנוף הוא המעצב את מצב רוחו. הוא נע בעקבות ההזדמנויות, ובועט ברגל קלה בכל מה שעשוי להעיק עליו. משרת הגובה, שזכה בה ללא שום כוונה או מאמץ, היא דוגמא לכך. חובות המשרה אינם נהירים לו, הוא מתענג בעיקר על המלבושים שהוא מוצא בבית הגובה, ועוקר את צמחי המאכל שבגינה לטובת פרחים שהוא מעניק בסתר לרוזנת.

אבל הסתמיות הנינוחה של חייו מכסה על אי-נחת ועל תלישות. בשלב די מוקדם בסיפור הוא אומר, "לאן שאני בא, דומה שאחרתי להגיע, כאילו העולם כלל לא לקח אותי בחשבון". למרות הנופים המרהיבים והשירה והריקודים, געגועיו למולדת כוססים בלבו, ותשוקתו לאהבה ולבית אינה מרפה ממנו.

העלילה מסופרת בסגנון של סיפור עממי פשוט ורומנטי. הטקסט על הכריכה (במהדורה העברית הראשונה מ-1998) משתמש במילים "כמעט נדמה, ספר ילדים, השייך למשפחת האגדות", כדי לתאר את הרושם החיצוני שלו. הסיבה שבגינה הספר נחשב קלסיקה כבר קרוב למאתים שנה נעוצה, לדעתי, בצרימה (דיסוננס) שבין הסגנון הפשוט והאי-אכפתיות המוצהרת של המספר לעומק רגשותיו ולחוסר המנוחה שלו.

למהדורה המחודשת משנת 2017 צירפה ההוצאה מבוא מאת ד"ר עמוס נוי. המבוא מאיר העיניים מציב את היצירה בהקשרים החברתיים והפוליטיים שלה, ומעמיק את הבנתה. לדעתי, כדאי לקרוא קודם את הסיפור, לחוות אותו חוויה בלתי אמצעית, ולהותיר את המבוא לסיום.

יוזף פון אייכנדורף, כך למדתי מדברי ד"ר עמוס נוי וממקורות ברשת, היה מן הסופרים המרכזיים בתקופת השיא של הרומנטיקה הגרמנית, והוא מוכר כיום בעיקר בזכות מאות משיריו שזכו לאלפי לחנים. מבין הנובלות שכתב, "מחייו של לא-יוצלח" היא הידועה ביותר, וזו שצלחה את חלוף השנים.

Aus dem Leben eines Taugenichts – Joseph von Eichendorff

הקיבוץ המאוחד

1998 (1826)

תרגום מגרמנית: ידידיה פלס