מקצועות של אחרים / פרימו לוי

בין השנים 1969 – 1985 כתב פרימו לוי שורה של מסות ומאמרים, חלקם הופיעו כטור אישי בעתון La Stampa, שראה אור בעירו טורינו. באחד הטורים סיפר על מסה שקרא בשם "בשבח הלא-יוצלחים", אשר "העלתה על נס את מי שמרהיב עוז לעסוק במקצועות של אחרים, את האוטודידקט […], את כל מי שיוצא מגדרו ללמוד מנסיונו המחוספס במקום מספרי הלימוד או מן המורים", והוסיף כי "לומדים טוב יותר ומהר יותר בדרכים המסורתיות, אבל הדרכים הספונטניות שמחות יותר ועשירות יותר בהפתעות". באותו טור, ובאותו הקשר, התוודה על "חולשה ותיקה", המביאה אותו "לעסוק במשך שעות אבודות בדברים שאיני מבין, לא כדי להקנות לעצמי תרבות בסיסית, אלא לשם שעשוע טהור, שהוא העונג הלא-מוכתם של החובבן". ככימאי, איש מדע, רוב שנותיו, שהמיר את עולם המעשה בעולם הרוח של הכתיבה, האמין שאין שום סתירה בין מה שכינה "שתי התרבויות", וקיווה שרשימותיו, שקובצו בספר, יַראו זאת.

תחומי הענין המקבלים ביטוי בספר מגוונים. לוי מפנה תשומת לב סקרנית וחקרנית, דוגמת זו שהפגין כלפי סיפוריו של פוסונה ב"מפתח-כוכב", לחרקים ולנחיתה על הירח, למשחקי ילדים ולחרדה מפני מלחמה גרעינית, ל"שולחן ערוך" ולמעבד תמלילים. הוא מספר על חנות הבדים של סבו, ומשיב לקורא ששאל כיצד כותבים, חוקר את מקורן של מלים, ושב בקריאה חוזרת אל ספרים ישנים. לפעמים הוא מבקש להפיק לקחים, לפעמים נהנה מעצם ההתבוננות והלימוד. מכיוון שהוא משתף בבהירות ובהתלהבות בממצאיו, נהניתי מלימוד ומהרחבת אופקים יד שניה.

כתיבתו של לוי במאמריו מצטיינת בסקרנות כובשת, בצניעות, בהומור דק, ואולי במפתיע – עבור מי שלא קרא מיצירותיו – גם באופטימיות. כך, לדוגמא, את המאמר, העוסק בסכנת ההשמדה במלחמה גרעינית, הוא חותם בתקווה ובאמונה: "הסכם הוא העסקה הכי טובה, ולטווח הארוך הטריק המתוחכם ביותר הוא תום-לב הדדי", וזאת מפיו של מי שהתנסה על בשרו ברוע שאליו עלולים בני האדם להדרדר.

למלאכת הכתיבה – "לא-מקצוע", כהגדרתו – הוא מקדיש כמה טורים, בהם הוא עונה על השאלה למה כותבים, מפנה תשומת לב למלאכתם הקשה של המתרגמים, ומביע את העדפתו לבהירות סגנונית. "בלי בהירות אין כלל מסר", הוא סבור, ומסייג בענווה, "אבל, אני שב ואומר, אלה העדפותי האישיות, לא נורמות".

למרות ההנאה והתועלת שהוא מוצא בליקוט הידע הרבגוני כחובבן, לוי אינו מפחית בחשיבותה של התמחות: "העולם שלנו הולך ונעשה יותר ויותר מסובך, ולכולנו תועיל מומחיות מעמיקה ועדכנית ככל הניתן […] למומחיות אין תחליף", הוא כותב. נוכח נטיה גוברת לרכוש ידע על בסיס צורך-לדעת, לפעמים על חשבון בניית מומחיות בדרך של העמקה והרחבה נדבך על נדבך, דבריו חשובים מתמיד.

מעניין ומומלץ.

L’altrui mestiere – Primo Levi

הספריה החדשה

2021 (1985)

תרגום מאיטלקית: יונתן פיין

היהדות שלא הכרנו / יוכי ברנדס

"היהדות שלא הכרנו" מקבץ יחד טורים שבועיים שכתבה יוכי ברנדס ב-2013. חמישה שערים בספר, ושמותיהם מעידים על תוכנם: "תיקון עולם", "דת ומדינה" "מעמד האשה", "ישראל והעמים" ו"חגים וזמנים".

כמו בספריה האחרים, הסופרת מבקשת לקרוא בכתובים קריאה רעננה, מחדשת, רלוונטית. כל אחד מן הטורים מציע זוית מרתקת להתבוננות בטקסט המקראי וההלכתי, בוחר בפרשנות מקלה ומקרבת, ונובע מאהבת התרבות היהודית ומסלידה מן המבקשים לעקר אותה מן החִיות שבה ומיפי עקרונותיה. אילו הייתי מבקשת לסכם את הספר באמצעות טור אחד בלבד, הייתי בוחרת בזה שעוסק בחנוכה, שבו ברנדס מאפיינת בחדות ובבהירות את המחנות שלהם היא מתנגדת: המתנוונים הם "מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים היחידים, אך בעצם רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר, ולא יוצרים שום דבר חדש. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר, ולא מעזים לשנותן". המתייוונים הם "מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתנו רעה בעולם. מי שמשוכנעים שערכי היהדות והציונות עומדים בסתירה לערכי המוסר המערבי, ולכן צריך להפטר מהם. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית, ומבקשים לעקור ממנה את יהדותה וציונותה".

להלן דוגמיות מכל אחד מן השערים:

"תיקון עולם" מצביע על הפער הגדול בין תפיסת העולם ההלכתית לזו של הממסד הדתי בימינו. הסופרת טוענת, בין השאר, לטובת הלגיטימיות של המודלים המשפחתיים הבלתי קונבנציונלים, באומרה כי "אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודיה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין כלה לחמיה".

"דת ומדינה"מערער על הפקדת הדת בידי רשויות ממונות, ועל הנטיה להפריז בחוּמרה. "פלורליזם דתי הוא בעיני תנאי הכרחי להפיכת היהדות לתורת חיים", כותבת ברנדס, ומעלה על נס את הליברליות של הרב עובדיה יוסף, שבין השאר תמך בבחירות הלא לגמרי מקובלות של בנותיו. "כל אחד יכול להחמיר. אין דבר פשוט מזה. אבל להקל יכולים רק רבנים ידענים באמת", היא כותבת עליו.

"מעמד האשה", כך מודה ברנדס, אינו הצד היפה של היהדות: "דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים!". השינוי נתון בידיהם של פוסקי הלכה שישכילו להתאים עצמם לעולם המשתנה: "בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול". באמרת אגב אמיצה היא יוצאת נגד הקלות בה נהרסים חייהם של מחזרים נודניקים, שבעיניה אינם נבדלים מנודניקים אחרים.

"ישראל והעמים" עוסק בין השאר ביחס לזרים, למהגרים ולפליטים, ובאנטישמיות. מעניינת ההתיחסות אל בת פרעה כאל חסידת אומות העולם: המסקנה הנובעת מן הבחירה המקראית לספר אודותיה, במקום לחבר סיפור על הצלה פלאית של משה בידי אלוהים, היא שיש להרבות לספר על מעשי הצלה שנעשו בידי חסידי אומות העולם גם אם מספרם היה נמוך יחסית למספרם של אלה שבחרו באלימות או באדישות.

"חגים וזמנים" כולל טורים המתיחסים כל אחד לחג או למועד. הטור העוסק בפורים, לדוגמא, מספר על גלגולה של ההתחפשות מטקס פגאני לנצרות ומשם ליהדות, ועל התקבלותה כחלק מהחג בלחץ העם ולמרות התנגדות הממסד. פורים מלמד אותנו "שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאתנו. ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, יצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם".

ספר מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

ציור עטיפה, המציג את יוכי ברנדס כשרלוק הולמס בחצאית, וציור השערים הם פרי מכלולה של רות גוילי.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

מחשבות והמצאות / ג'ף בזוס

ב-1994 ג'ף בזוס, אז בן שלושים, זיהה שהשימוש ההולך ומתרחב באינטרנט פותח הזדמנויות עסקיות מרחיקות לכת. הוא נטש קריירה נאה בחברת ניהול השקעות, וייסד את אמזון, עסק מקוון למכירת ספרים. אמזון הפכה אימפריה, בזוס הרחיב את תחומי התעניינותו, והיום הוא מחזיק בין השאר גם את חברת החלל בלו אוריג'ין ואת העתון וושינגטון פוסט. לאחר שהפך לאיש השני בעושרו בעולם, הוא תורם באמצעות קרנות שהקים למטרות כמו חינוך וסביבה. הספר "מחשבות והמצאות" מורכב משני חלקים: הראשון מורכב ממכתביו השנתיים של בזוס לבעלי המניות של אמזון, והשני מכמה מנאומיו ומכמה ראיונות שהעניק.

הסופר והעיתונאי וולטר אייזקסון, שכתב מספר ביוגרפיות מצליחות, סבור כי בזוס הוא אישיות מהליגה של ליאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין, עדה לאבלייס וסטיב ג'ובס, בזכות הסקרנות הנלהבת, היצירתיות, הדמיון והחדשנות. במבוא לספר הוא מספר על חייו של בזוס, מאז היה ילד לאם בת-עשרה שבן-זוגה נטש אותה, ולאב שאימץ אותו באהבה בהיותו בן ארבע, דרך חופשות הקיץ המרתקות והמאתגרות עם סבו, שבמידה רבה עיצב אותו, ועד ליוזמותיו העיסקיות הנמשכות עד היום. אייזקסון מסכם את עיקרי תפיסת עולמו של בזוס, ולמען האמת אפשר לבחור אם לקרוא את הדברים שבזוס עצמו כתב או את המבוא. הם חופפים לגמרי, ובכתביו של בזוס יש מטבע הדברים חזרות רבות, בעיקר בזכות העקביות שלו. הערך המוסף שבקריאת הכתבים אחרי המבוא הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית מן ההתלהבות של בזוס ומן הרעננות שהשתמרה אצלו גם אחרי עשורים של פעילות.

אלה הם עקרונות התרבות הארגונית על פי בזוס: התמקדות אובססיבית בלקוחות במקום במתחרים, דחף המצאה חלוצי, נכונות להכשל, חשיבה לטווח הארוך, גאווה מקצועית במצוינות תפעולית. את התרבות הארגונית גיבש כבר במכתב הראשון, ובשנים הבאות נהג לצרף את המכתב הזה כנספח למכתבים השנתיים, מעיד שהוא עדיין מחזיק בה ללא פשרות ושהיא מניבה תוצאות. "אנחנו מאמינים בלב שלם שיש קשר הדוק בין האינטרסים ארוכי הטווח של בעלי המניות לבין אלה של הלקוחות שלנו", כתב לבעלי המניות, וגם "אני נלהב בנוגע לעסק הזה לא פחות מאי-פעם. יש לפנינו יותר חדשנות משיש מאחורינו". את מכתביו בשנים האחרונות חתם במלים "זה עדיין היום הראשון", כשכוונתו לדחף הבלתי פוסק להתחדש ולהמציא. "היום השני", לדבריו, הוא המקום בו אינו רוצה למצוא את החברה. זה המקום שבו חברה יכולה להתקיים במשך שנים כשהיא קופאת על השמרים ונישאת מכוח האינרציה על הישגי "היום הראשון", אבל סופה לגווע. לאחת הקרנות שהקים נתן את השם Bezon Day 1 Fund.

ואלה הם הטיפים של בזוס לניהול חיים מספקים ומלאי משמעות: עשו שימוש במתנות שהחיים נתנו לכם; בחרו במה שמלהיב אתכם; העדיפו מקוריות על פני שגרתיות; חיי שירות והרפתקאות על פני חיי שגרה; הכירו בטעויות; הפגינו נחישות וטוב לב; קבלו החלטות בשיטת "מזעור חרטות", כלומר חישבו כיצד תרגישו לגבי החלטה מסוימת כשתהיו בני שמונים ונסו להמנע מלגרום לעצמכם חרטה עתידית.

תפיסת עתיד כדור הארץ של בזוס מעניינת: בשונה מן הגישה המקובלת, הסבורה שהאנושות תצטרך למצוא תחליף לכדור הארץ שלא יוכל לכלכל אותה, בזוס מעדיף לשמור עליו כמרכז האנושות. מושבות החלל תיבננה בטווח נסיעה קצרה – הירח הוא אופציה סבירה – ותעשיות כבדות ומזהמות תפעלנה בהן. כדור הארץ עצמו ייוותר מוגן במרכז, מקום יפה לחיות בו.

כאמור למעלה, יש הרבה חזרות בספר, ולכן פה ושם קראתי בדילוגים. למרות זאת (ולמרות התרגום חסר המעוף של שמו המקורי של הספר – Invent & Wander), אני ממליצה על קריאתו, בזכות ההתלהבות המדבקת וההזדמנות להתוודע אל האיש שמאחורי היוזמות הגדולות.

Invent & Wander – Jeff Bezos

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

כַּתָּבֵנוּ / מנחם (מוקי) הדר

מוקי הדר היה כתב חדשות בערוץ הראשון במשך כארבעים שנים. אחרי שיצא לגמלאות החל לכתוב טור אישי במגזין "אבן שהם". מבחר מתוך מאה הטורים שכתב במהלך העשור האחרון נכלל בספר זה.

הספר נחלק לחמישה חלקים: "סיפורים מהקופסא" סובב סביב עולם הטלויזיה, יצירת הכתבות ושידורן. "פוליטיקה קטנה-גדולה" עוסק, כפי ששמו מעיד, בפוליטיקה הישראלית. "איזהו גיבור" הוא בעיקרו חוויות מן השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, כולל תיאורי קרבות בהם השתתף הכותב. "100% ישראלי" עוסק, כמובן, בישראליות, ו"רחוק מהבית" מספר על דברים שארעו לו במקומות רחוקים מכאן.

הדר הוא כותב רהוט, באמתחתו שפע של חוויות מעניינות מנקודות תצפית מגוונות, שלחלקן לקח מעורר מחשבה, והוא מיטיב לספר אותן ולשטוח את עמדותיו. מצאתי ענין בביקורת שלו על אופיו של השידור הציבורי ב"סיפורים מהקופסא", והזדהיתי עם כמה מאמירותיו בנושא: "השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך", "היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו", "הגבולות נפרצו מזמן — הטלוויזיה תשדר הכול. השאלה היא מה ישפיע יותר על תודעתו של הצופה: העולם המזויף שבתוכניות הריאליטי הפופולריות, או החשיפה הישירה למציאות האכזרית ללא פילטרים, כך שהצופה עצמו יהפוך לשופט הבלעדי". הסיפורים הצבאיים ב"איזהו גיבור" מרתקים בעיני, וכלולים בהם קרבות כמו צליחת התעלה במלחמת יום כיפורים, וגבעת התחמושת ושחרור הכותל במלחמת ששת הימים. נהניתי גם מהפכים הקטנים ומן ההומור שבשני החלקים האחרונים.

ההסתייגות שלי מן הספר נובעת מהשתלטות הפוליטיקה על רובו. ללא קשר לעמדותיו של הדר, יפה היה עושה אילו הגביל את עיסוקו בפוליטיקה לפרק הרלוונטי, לטורים הרלוונטים. אבל זו צצה ועולה כמעט בכל טור, קשורה לנושא או לא, ולטעמי "מלכלכת" סיפורים שיכלו להיות מלבבים ללא דופי. אולי בקריאת כל טור בנפרד ההשתלטות הזו לא היתה בולטת כל-כך, ולכן הַמלָצתי היא לא לקרוא את הספר ברצף, אלא בהפסקות, כפי שנכתבו ונקראו על ידי קוראי "אבן שהם".

אזכיר לסיום את אחד הטורים שנגעו ללבי, "שעות, דקות, שניות". הטור מספר על אגדה אורבנית שנרקמה סביב הצלתה של אשה יהודיה בידי השען בנווי סונץ, שהחביא אותה בתוך שעון העיר, ממש מעל לראשיהם של הגרמנים שהשתכנו במבנה. האגדה אמנם אינה נצמדת לעובדות, אבל שמחתי להתוודע אל חסיד אומות העולם סטפן מאזור.

את האיור הנעים לעין שעל הכריכה ציירה טטיאנה בלוקוננקו.

הוצאה עצמית

2022

לנקות את יפו / שירז אפיק

אוֹרי, בן ארבע-עשרה, הוא נער בודד. בביתו ביפו הוא מתגורר עם הוריו, שאינם מסוגלים לנהל שיחה שגרתית מבלי לגלוש למריבה, ושניהם גם יחד – כל אחד על פי אופיו – אינם ממש רואים אותו. בבית הספר הוא שקוף למרבית התלמידים, וקורבנו המבועת של הבריון הכיתתי, שהתרומות של אביו למוסד גורמות לו לפרוק עול מבלי לחשוש מהשלכות. כשגולן, בעל חברת נקיון ומתאבק חובב, מקדיש לו תשומת לב, אוֹרי מרגיש שמצא אח גדול, אב חילופי. גולן מעניק לו בטחון, מלמד אותו לעמוד מול הבריון, נותן לו תחושה שהוא יקר ללבו. במהרה יגלה אוֹרי שכל הטוב הזה בא עם תג מחיר כבד.

זהו ספרה הראשון של שירז אפיק, וכמו בספרים שבאו אחריו גם כאן היא מציגה דמות אמינה שמגששת את דרכה, מתמודדת עם קשיים, ומכוונת ביסודו של דבר לטוב. יש לאוֹרי הורים שדואגים לכל צרכיו הפיזיים, אבל אביו מרבה להעדר ואינו מעורב בחייו, ואמו, שאוהבת אותו, שקועה למדי בנרקיסיזם. כשהאב עוזב בעקבות חיכוכים בלתי פוסקים עם אשתו ובשל רומן עם מזכירתו, הוא אינו טורח להפרד מבנו, ומנסה לפצות על כך באופן מגושם מאוחר יותר. האם מצדה שוקעת באפתיה, ואוֹרי נותר, בגיל ארבע-עשרה הרגיש, לגדל את עצמו (באסוציאציה חופשית נזכרתי בבועז, שהיה גם הוא "אבקוע", צאצא המטפל בעצמו). נחמה הוא מוצא במוזיקה, ורגשותיו מגיעים לפורקן בשעות ארוכות של נגינה בפסנתר.

בבית-הספר המצב אינו טוב יותר. למרות שאוֹרי אולי אינו איש רעים להתרועע מטבעו, המעמד החברתי הפגיע שלו חונק אותו. כשמוסיפים לכך את המיגרנות שמהן הוא סובל, את אובססית הנקיון שירש מאמו, את האיסטניסיות שלו, את טעמו המוזיקלי יוצא הדופן – קלאסי ומטאל בכפיפה אחת – את משיכתו אל בן כתתו חאלד, וגם סוד אחד מעברו שהוא חרד פן יתגלה, לא ייפלא שהוא מניח לגולן לכבוש בקלות יתרה את לבו, למרות שהוא מודע היטב לחסרונותיו ולפגמיו.

אוֹרי לומד בבית ספר אינטגרטיבי, ששם לו למטרה לשלב יחדיו תלמידים יהודים וערבים ולטפח את כשרונותיהם. יש מי שאינו רואה בעין יפה את קיומו של המוסד, ובכלל את רעיון הדו-קיום. מבלי לחטוא בקלקלנים אספר רק שהתסכול ההולך וגובר של אוֹרי ככל שחייו הולכים ומסתבכים, יהפוך אותו לטרף קל לגיוס למטרות שאינן מטרותיו.

"לנקות את יפו" מקוטלג כספר נוער, אבל זהו קיטלוג מצמצם ובלתי מספק. אמנם העלילה מתוארת כולה מנקודת מבטו של אוֹרי, והדמויות האחרות, כולל המבוגרים, מפורשות אך ורק כפי שהוא חווה אותן, אבל דווקא משום כך יש בו חשיבות בעיקר לקורא המבוגר, להורה. ההורות הלקויה שאוֹרי חווה מובילה אותו לתחושה שהוא עזוב, ותחושה זו בתורה מובילה אותו למקומות רעים, למרות שביסודו הוא אדם חיובי, המבחין בין טוב לרע. שירז אפיק, שהחמלה שלה כלפיו ברורה, גורמת לקורא להמנע מלשפוט אותו גם כשהוא מצליח להצדיק בפני עצמו החלטות שיובילו לאסון, כי באמת מגיע לו לחדול להיות, "הכי מעאפן", "הילד כאפות הכי אומלל בכל האינטגרטיבי", "להוט לרַצות כמו כלבלב", כפי שהוא חש את עצמו.

מרגש, נוגע ללב, ראוי לתשומת לב, ומומלץ, כמובן.

האיור היפה על הכריכה הוא פרי מכחולה של הדר ראובן.

ראיון עם הסופרת

מטר

2014

הפיל נעלם / הרוקי מורקמי

"הפיל נעלם" הוא קובץ המכיל שבעה-עשר סיפורים מאת הרוקי מורקמי, שנכתבו בין השנים 1980 ו-1991. אחד מהם, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי" הפך מאוחר יותר לפרק הראשון בספרו "קורות הציפור המיכנית". הסיפורים בתרגומם של רינה וגדעון ברוך ראו אור בעברית ב-1999 בהוצאת עם עובד, ושלוש-עשרה שנים אחר-כך באותו תרגום במהדורה זו. 

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך קריאתם ברצף יוצרת רושם מעורפל של מספר יחיד. ברובם של הסיפורים נמצאת דמות מרכזית של גבר בשנות השלושים לחייו, מנותק מאורח חיים "שגרתי", קצת מתקשה להתנתק מן החופש ומן הריחוף של מנטליות גיל העשרה, נצמד לפרטים (לעולם לא יאמר שמשהו ארע בשעה 6:00, אלא ידייק ויאמר ב-6:13), מושפע ממוזיקה, מתנער מזוגיות גם כשהוא מצוי במערכת זוגית מחייבת, מתבונן קשוב במראות שסביבו. מורקמי עצמו מסייע לתחושת הרצף כשהוא שותל פרטים חוזרים בכמה סיפורים. כך, לדוגמא, נובורו וטנבה הוא שמו של החתול בסיפור הראשון, "ציפור הקפיץ והנשים של יום שלישי", וגם של השומר בסיפור האחרון, "הפיל נעלם".

מרבית הסיפורים כתובים בסגנונו המוכר של מורקמי, שזורים אלמנטים פנטסטיים, שלא לומר הזויים. אני מניחה שמסתתרת בהם כוונה ומשמעות – בערך של הספר בויקיפדיה מצאתי הצעות פרשנות לשלושה מן הסיפורים – אבל, כמו שקרה לי במפגשים אחרים עם יצירותיו של הסופר, התייגעתי חלק ניכר מן הזמן. יחד עם זאת, סיפורים אחדים נשאו מאוד חן בעיני, בזכות סגנונם הסיפורי או בשל האופן בו העבירו מסר. "השתיקה" הוא אחד מן הסיפורים הללו, ובו באמצעות האזנה לסיפורו של גבר הנזכר בארוע מנערותו, מורקמי מצביע על היסחפותו העדרית של ההמון אחרי השמצות ללא בדיקה: "מה שבאמת מפחיד אותי זה באיזו קלות, באיזה חוסר ביקורת, אנשים מוכנים להאמין לזיבולים שטינופת כמו אאוקי מספק להם […] ובקבוצה הזאת אף אחד אפילו לא מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הם טועים […] הם המפלצות האמיתיות". נהניתי לקרוא על מערכת היחסים בין המספר לאחותו ב"ענין משפחתי", ולקבל הצצה אל אורחותיה של משפחה יפנית. "חלון" נגע ללבי בבדידות שהוא מתאר באמצעות סיפורו של אדם שעבד בעבר כ"חבר לעט", ובמסגרת תפקידו לימד כותבים אנונימיים כיצד לכתוב מכתבים שירתקו את הנמענים. אהבתי גם את "ספינה איטית לסין", שאולי מספר על היחסים בין יפן לסין דרך מפגשים פרטיים של המספר עם סינים במהלך חייו.

אוהדי מורקמי ייהנו מהספר, אחרים עשויים למצוא בו סיפורים לטעמם.

אסיים בציטוט מתוך "הדשא האחרון": הזכרון דומה לסִפרות; או שמא הספרות היא שדומה לזכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו.

The Elephant Vanishes – Haruki Murakami

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (1993)

תרגום מאנגלית: רינה וגדעון ברוך

רעש / דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין

כותרת משנה: הפגם בכושר השיפוט האנושי וכיצד ניתן להתגבר עליו

בשנת 1973 פרסם השופט האמריקאי מרווין פרנקל ספר בשם "המשפט הפלילי: חוק ללא סדר". בספר הצביע השופט על אי השוויון בפסיקה הפלילית, הנובע ברובו ממה שכהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ועמיתיו סיבוני וסאנסטיין מכנים "רעש". בשונה מ"הטייה" דוגמת תפיסת עולם ליברלית או שמרנית, רעש הוא מצבור של הפרעות רקע מזדמנות, המשפיעות באופן מהותי על החלטותיהם של שופטים: מידת הרעב או השובע של השופט, הנצחון או ההפסד של קבוצת הבייסבול שהוא אוהד, טיבן של ההחלטות שהתקבלו על ידיו במשפטים אחרים באותו יום, ועוד. התוצאה היא פערים בלתי נסבלים בעונשים שמוטלים על נאשמים בעבירות זהות, ואי-שוויון מובהק בפני החוק. לדעתו של פרנקל, לא ניתן לקבל מצב שבו גורלו של אדם מוכרע על פי "הגרלה", כלומר לא רק בפני מי הזדמן לו להשפט, אלא גם מתי ובאילו נסיבות. "שלטון החוק דורש גוף של כללים בלתי אישיים, החלים על כל מקרה ומקרה ומחייבים שופטים וכל אחד אחר", קבע פרנקל, וקרא לקבוע סולמות קשיחים של גזרי דין, ולצמצם את שיקול הדעת של השופטים כדי למנוע את ההשפעה הדרמטית של הרעש. בעקבות מאבקו נחקקו תקנות, שהשפעתן על צמצום אי השוויון היתה ניכרת.

פרשנות קיצונית לעמדתו של פרנקל עלולה להפוך את הנאשמים ל"מקרים", ולעקר יחס אישי, אך לא זו הכוונה. ההחלטות של השופטים צריכות להיות ערכיות, אך הן צריכות להשען על כללים שהם ניטרליים מעֶרכיות. הגיוון רצוי, השונוּת פחות.

"בכל מקום שיש בו שיפוטים אנושיים, צפוי להמצא רעש". הדברים נכונים לא רק בתחום קובע גורלות כמו המשפט, אלא בכל תחום בו נדרשת קבוצת אנשים להחליט החלטות בנושאים החוזרים על עצמם, וגם במקרים של החלטות שהן לכאורה חד-פעמיות המתקבלות על ידי אנשים יחידים. כותבי הספר מרבים בדוגמאות, ועומדים על מגוון הגורמים היוצרים רעש, שרוב הזמן איננו מודעים לו אך השפעתו משמעותית, גוררת שגיאות וגורמת נזקים. מנהלי ארגונים, שהתבקשו להעריך את רמת הרעש בארגונם (לדוגמא, מנהלי חברת ביטוח שאנשיהם קובעים פרמיות ופיצויים), טעו בסדר גודל של עשרות אחוזים כשניחשו מהם הפערים בין החלטותיהם של העובדים. מודעות לבעיה היא, כמובן, צעד ראשון לפתרונה.

הפתרון, אם לצמצם ספר מקיף ומפורט למשפט אחד, הוא היגיינת החלטות. יש לזכור כי מטרתו של השיפוט היא דיוק, לא ביטוי אישי; צריך לחשוב בצורה סטטיסטית ולהביט על המקרה מבחוץ; להבְנות שיפוטים על ידי חלוקה למשימות בלתי תלויות; להמנע מאינטואיציות בשלב מוקדם מדי; לאסוף שיפוטים בלתי תלויים וליצור אגרגציה שלהם. לספר מצורפים נספחים לישום בפועל.

הצורך לצמצם את הרעש נשמע הגיוני והכרחי, אך יש לו גם התנגדויות. עלויות הישום עלולות להיות גבוהות; צמצום הרעש עלול לגרום דווקא לשגיאות ולהטיות; יש בתהליך פגיעה בכבודו של אדם המבקש להשמע; בחירה בכללים מובנים על פני שיפוט אנושי מונעת התקדמות וחונקת יצירתיות, ועוד.

כקוראת יחידה, שאינה ארגון, מצאתי ענין מיוחד בידיעה ששונות בהחלטות אינה קיימת רק בתוך קבוצה, אלא גם אצל אדם יחיד, שכן אדם הוא לא תמיד אותו אדם, והוא פחות דומה לעצמו מכפי שנדמה לו. לכן יש ערך לדעה שניה, גם אם היא ניתנת על ידי אותו אדם לעצמו אחרי פרק זמן מסוים. או כמו שנהוג לומר, ובצדק: "תישנו על זה ותחשבו על זה שוב בבוקר".

מגרעתו העיקרית של הספר בעיני קורא כמוני היא הפרטנות המרובה ועודף החומר ה"טכני". עם זאת, המחברים עצמם "מתירים" למעוניינים בפרקטיקה, ופחות בתיאוריה, לדלג על שניים מן הפרקים, כך שהעומס אינו בהכרח מכשול, ו"רעש" הוא ספר מעניין ורב-תועלת.

ראיון עם דניאל כהנמן

Noise: A Flaw in Human Judgment – Daniel Kahneman, Olivier Sibony and Cass Sunstein

מטר וכנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

אנשים כמונו / נעה ידלין

אסנת ודרור, בשנות הארבעים לחייהם, מבקשים לשפר את איכות חייהם. בשל מגבלות תקציב, רתיעה ממגורים בסמיכות קרובה מדי לבני משפחה אחרים, ורצון להשאר במרכז, הם רוכשים בית מתפורר בשכונה דרום תל-אביבית, ומשפצים אותו בסיוע כספי של הוריהם. היסוסים וחששות מלווים אותם. השכונה מאוכלסת בתושבים קשי-יום ובעובדים זרים, לא בדיוק האנשים שהתרגלו לפגוש עד כה. "תעברי למקום כזה, תצטרכי להתבייש בחצי מהמחשבות שאת חושבת", אומר דרור לאסנת, אבל קוסמת להם האפשרות לגור בבית פרטי, בסביבה של גדרות נמוכות ושכנות קרובה. את בנותיהם, מכל מקום, הם מעדיפים להשאיר במסגרות החינוכיות הקודמות, אולי כדי לשמור עבורן על רצף ועל יציבות, אולי כדי להמנע מלנסות עליהן את מערכת החינוך המקומית.

לשמו של הספר "אנשים כמונו" אין כיסוי ממשי בעלילה. אסנת ודרור נותרים זרים וחשדניים, וחייהם הופכים לסרט אימה שנובע רובו ככולו מן התחושה שבינם ובין תושבי השכונה אין דבר משותף, כאילו הם דוברים שפות שונות, חיים לפי קודים שונים. אסנת סובלת גם מן הפער ההולך וגדל בינה ובין דרור, שפרש מעבודתו כדי לכתוב תוכנה שתגן על ילדים מפני פורנוגרפיה ברשת, ואולי, כך היא חושדת, אינו עושה דבר, רק נהנה מחופשה מתמשכת.

לא ברור מה מחזיק את בני הזוג בביתם החדש. השכן בבית הסמוך מסתכסך איתם בגלל מקום חניה, והם חושדים כי הוא שפתח את מכסה הביוב בחצרם כדי להציף את ביתם בתיקנים. אותו שכן מעורר בהם חרדות כשהוא מציע באופן קבוע ממתקים לבתם בת האחת-עשרה. הבית נפרץ והושחת, אולי משום שהוא "מנקר עיניים", כהגדרתה המופרזת של אחותה של אסנת, ותחושה של תבוסה פוקדת את אסנת כשהיא מסכימה להתקין אזעקה. הם יוצרים קשר עם זוג שמגדל כלבי תקיפה, וערים לעובדה שיתכן שהם משתתפים בקרבות בלתי חוקיים. זוג אחר, זה ששכנע אותם לעבור לשכונה, מצביע באיחור על כל מגרעותיה. הגברים בזוגות הללו נראים לאסנת שוביניסטים ושתלטנים, והיא חוששת שדרור ילמד מהם. לאורך כל העלילה השניים, הכמהים לקבלה ולידידות, גוררים רגליים, אינם עומדים של שלהם, ומקפלים בזו אחר זו כמעט את כל התנגדויותיהם. ההתנהלות הזו אינה הופכת אותם לבטוחים יותר, למאושרים יותר. בשלב כלשהו הם שוקלים לרכוש את הבית הסמוך כדי להמנע משכנים רעים, ונעה ידלין מסכמת: "אולי ככה הופכים אנשים לעופות דורסים: קונים את סביבותיהם מתוך פחד, מתוך מה שאין להם, לא מתוך מה שיש. ואז קונים עוד, בלית ברירה, ועוד ועוד, כי תמיד יש גדר ומישהו מעבר לה".

נוסף להתמודדות עם השכונה, אסנת מנסה להמצוא את מקומה בתוך היקום המסובך והרגיש של המשפחה המורחבת, לומדת על פינות חבויות בחייה של אחותה, חווה עם כולם את משבר החזרה בתשובה של אחייניתה בת השתים-עשרה, חרדה מדימוי הגוף של בתה המלאה, תוהה על חיים אלטרנטיביים שיכלו להיות לה, ואולי מתמודדת עם מיני משבר גיל הארבעים.

כמו בספרים אחרים של נעה ידלין שקראתי – "בעלת הבית" ו"הספר הלא נכון" – גם כאן היא משלבת שפע נושאים סביב ציר אחד, ופורשת תמונת חיים שלמה ומורכבת. בשונה משני הספרים האחרים, כאן חוטים רבים מדי נותרים תלושים, ובסיומו של הספר לא הרגשתי שאני באמת מכירה את אסנת. הטשטוש המכוון של הדמויות האחרות ברור לי, משום שכולן מתוארות כפי שהן נחוות על ידי אסנת, והיא עצמה מתקשה להכיר אותן. העובדה שאסנת נותרה לא מובנת היא בעיני נקודת חולשה בספר. יחד עם זאת, הספר מעלה שורה של נושאים מעניינים, והוא מותח וקריא מאוד. הערכתי את הבחירה לא לפצח את כל השאלות שמטרידות את בני הזוג, כי בסופו של דבר, למרות המתח ולמרות האימה, לא מדובר כאן בספר בלשי שאמור להחתם בפתרון, אלא בספר על מציאות שמרכיביה נותרים לעתים חתומים.

כנרת זמורה

2019

השועל בלול התרנגולות / אפרים קישון

העסקן הפוליטי אמיץ דולניקר לוקה בלבו בעת אחד מנאומיו האינסופיים, המשובצים קלישאות וריקים מתוכן ממשי. בלית ברירה הוא נכנע ללחץ לפרוש זמנית למנוחה במקום שקט, הרחק מן הקלחת העסקנית. הכפר עין כמונים, השוכן אי-שם בצפון, ומקיים קשר עם העולם החיצון באמצעות נהג של תנובה, הפוקד את המקום לעתים רחוקות, נבחר לשמש מפלט, למרות הפצרות זאב, עוזרו של דולניקר, המבקש לעצמו חופשה בשוויץ על חשבון מעסיקיו.

ניתן להרחיק את דולניקר מן המרכז, אך לנתק אותו מן הפוליטיקה בלתי אפשרי. הכפר המנומנם, המתנהל כמאליו ברוח טובה וללא סכסוכים, שוקע עד מהרה בהשראת האורח במערבולת של משחקי כבוד, הגוררת הכפשות ושנאה ויד איש באחיו. הכפר נחלק למחנות, מערכת החינוך המצומצמת מתפצלת לתתי קבוצות על פי "השקפת עולם", מסים מוטלים שרירותית, הטיפול בשדות הכמון מוזנח, השוחט מגייס לצדו את אלוהים וקורא לחזרה בתשובה, בעיקר כדי שיהיה לו מנין לתפילה, ונבחרי הציבור מטעם עצמם (או מטעמו של דולניקר) דואגים אך ורק לעצמם. מסתבר שקל מאוד לתמרן בני אדם להתנהלות אבסורדית, למריבות שמשתתפיהן אינן מבינים את מקורן ואת מטרתן, לביורוקרטיה ולשוחד. בתו של הסנדלר, אחד משושביני הריב והמדון, וזאב, שבו התאהבה, מאבחנים יפה את חולשותיהן של המריונטות ושל מפעילן: "אדון המהנדס לא בא לנוח. הוא בא לסכסך". "יתכן. זה מקצועו". "מקצוע? למה מרשים האנשים מקצוע כזה?" "אולי מפני שהם אוהבים להסתכסך".

אפרים קישון, בשנינות ובהומור אבסורדי, נועץ סיכות בעסקנים הפוליטיים, השבויים בססמאות ומנותקים מן המציאות, ומצייר חזיון קודר למדי של האופי האנושי הניתן לתימרון באמצעות פריטה על מגרעותיו. המתרחש בעין כמונים הוא מיקרו קוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, בתקופת מפא"י שבה נכתב (מהדורה ראשונה בשם "עין כמונים" ראתה אור ב-1955), וגם כיום (יתכן שהמציאות היתה מפתיעה אפילו את קישון הסרקסטי).

הכתיבה של קישון חביבה עלי מאוד, מצחיקה אותי, ומעוררת בי הערכה עמוקה כלפי יכולתו לפרק את המציאות לרכיביה, ולהאיר בתערובת של חיבה ושל ביקורת את הגיחוך שבה. אני נהנית לקרוא את ספריו המרירים, את הסיפורים המשפחתיים שלו, ואת הסאטירה החברתית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפיליטונים הרבים וגם בספר הזה.

מומלץ, כמובן.

עם עובד

1972

הרחק מטשקנט / נתן שחם

אחרי פטירתה של ליזי מאור, החליט בעלה יגאל לעבור לגור בדיור מוגן. את החלטתו תלה בכוונתו "לצמצם את מעגל פרטיותו ולהדק את חישוקיו". כמו כן ביקש לחיות את השנים שנותרו לו במקום שליזי לא הכירה, מקום שבו לא כל פינה ופינה יזכירו לו אותה, ויכפו עליו אבל תמידי. באורח פרדוקסלי דווקא שם, הרחק מן המקום בו חיו יחדיו שנים רבות, למד להכיר את אשתו. את מרבית חפציו נאלץ לחלק או להשאיר בדירה שעזב, אבל לדיור המוגן לקח אתו את ה"ארכיון" שלה, אוסף גדול ומבולגן של פתקאות ומכתבים וחשבונות ושרבוטי רעיונות לסיפורים. הוא קיווה למצוא בתוכו את הסיפורים שכנראה כתבה במשך השנים ומעולם לא חלקה עם בני משפחתה, ובמקומם מצא את סיפור חייה שגם אותו בחרה לא לחלוק, ומצא גם עד כמה טעה בהבנתה. לעולם לא ידע אילו רגשות הסתכסכו בה בימים ההם […] אכן לכל אורך הדרך טעה בה: היא לא היתה אשה תמימה ורכה שראשה בעננים ועניינים ארציים זרים לרוחה, אלא אדם מפוכח, הגיוני, היודע מתי שתיקה יקרה מפז ומתי היא יפה לחכמים.

"הרחק מטשקנט" משלב בעלילה אחת מספר נושאים, ביניהם החיים בדיור מוגן, זוגיות בגיל מבוגר, סודות בתוך המשפחה, עולם הספרות וחוכמת הכתיבה, התמודדות עם ילדות טראומתית. נתן שחם מטפל בכולם בתבונה ובכשרון, אך בעיני נושא אחד בולט מעל כולם, החיים כבן-זוג של ניצולה. מר מאור – כך מתייחס אליו הסופר – הוא יליד הארץ, ושורשיו הגלותיים, אם היו כאלה, התפוגגו הרחק בעבר. ליזי, לעומת זאת, חוותה ילדות קשה בתקופת השואה. אחיה נעלם, אביה נעצר ונעלם אף הוא, ואת אמה איבדה במהלך נסיעת בריחה ברכבת. הילדה מצאה עצמה נטושה בטשקנט, ובדרך לא דרך התגלגלה לעליה לארץ עם ילדי טהרן. מר מאור, ששירת תקופה מסוימת באמ"ן, ואת הקריירה האזרחית שלו עשה ביחידה הארצית למודיעין שטח בנציבות מס הכנסה, היה אמון על שתיקה ועל סודות, והוא כיבד את בחירתה של ליזי להצפין את עברה. "ליזי עשתה הכל כדי לחיות מחוץ להיסטוריה. היא מחתה מזכרונה את טשקנט והעבר מוזער והושלך לסל הפסולת", כך האמין. בתם סבורה כי אמה לא חלקה אתו את הכתיבה, שהיתה, כך מסתבר, משמעותית מאוד עבורה, דווקא משום שהפריז בשמירה מכוונת ומופרזת על פרטיותה. "אתה התיחסת לאמא כאילו היא כלי חרסינה שביר, שמצאת בגל של הריסות ועלה בידך להדביק את חלקיו זה לזה, ויש להזהר בו של ייסדק שוב", היא אומרת.

כשמר מאור מבקש למצוא את כתביה האבודים של ליזי, הוא מבקש לעצמו פתח אל העולם שהיה סגור בפניו, חלקית משום שהספרות, שהיתה כל כך משמעותית עבורה היתה זרה לו, וחלקית משום שבחר לא לנסות להשתתף בו בחייה כדי לכבד את הסגירוּת שלה. חקירתו האיטית והעיקשת תוביל אותו אל עברה, אל עברם של יוצאי העיירה פשבורסק, ואל גלגוליהם של ילדי טהרן. הוא יציץ אל עולם הכתיבה, הסדנאות, הקשרים בין סופרים מנוסים למבקשים ללמוד מהם. "קשה לשאת את הראש מעל למים הסוערים של המיליֶה הספרותי", כך ילמד ממכתביו של הסופר שבו בחרה ליזי כמורה רוחני. ויותר מכל, הוא ילמד עד כמה לא הכיר את האשה הקרובה אליו מכולם. "למה אתה חושב שאתה חייב לדעת הכל?", תוהה האשה שהפכה לבת זוגו בדיור המוגן. "ואולי הגיעה השעה שתבין כמה חשוב לפעמים לא לדעת […] ואת עצמך אתה יודע? אתה מכיר רק את האדם שרצית להיות. אינך מכיר את זה שלא עלה בידך להיות".

לפרק האחרון, שבו נקשרות יחדיו כמה מן התעלומות בפתרון אחד (שחלקית ניחשתי אותו במהלך הקריאה), בחר הסופר את הכותרת "סוף טוב". האמנם? תחושה של כאב ושל החמצה קשה עולה ממנו, עוולות שלא יתוקנו, מכאובים שלא יירפאו. האם מבחינתו של מר מאור, איש החקירות והפיצוחים, יש נחמה בידיעה?

נתן שחם הוא מהסופרים האהובים עלי במיוחד. הכתיבה שלו סבלנית, מדויקת, ממוקדת למרות השילוב של נושאים רבים יחדיו, ותמיד יש בה כדי לעורר מחשבה וענין. יש להודות שסיומו של הספר היה מעט חפוז בעיני, ודמותו של הבן הצעיר לא לגמרי "אפויה" לטעמי, אבל פרט לחולשות שוליות אלה, הספר העמוק הזה העניק לי חווית קריאה מיוחדת, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2007