סיפורים מצוירים / נחום גוטמן

סיפורים מצוירים

"סיפורים מצוירים" הוא אוסף של שמונה סיפורים פרי עטו ומכחולו של נחום גוטמן. הסיפורים ראו אור לראשונה ב-1950 בהוצאת ספרית פועלים.

נושאיו של גוטמן מגוונים. "מספריים, גנראל ומכנסים ארוכים" מתאר את המכנסים הארוכים הראשונים שנתפרו לו, ואת תחושת הגובה הנוסף שחש בזכותם, בשילוב סיפור שמספר לו החייט. "תולה המודעות ששיחק לו המזל" הוא סיפורו של חיגר שהשיג עבודה זמנית בהדבקת מודעות, המבשרות לציבור על גזירת הגירוש של האוכלוסיה (בעיקר היהודית) מיפו ומתל אביב ב-1917, וגם תיאור של חברי ועד הישוב היוצאים להעביר את רוע הגזירה ושבים מאוכזבים. "עוד על מכנסיים ארוכים" הוא סיפור על טעות בזיהוי, כשגוטמן הצעיר נחשד כמשתמט מגיוס בזכות מכנסיו שביגרו אותו. "אהבה מצד אחד" יוצא מתל אביב לטבריה, שם נטפל חמור לאדם, וגורם צרות בהתנהגותו השלומיאלית. "שוד היהלומים" הוא פרק מתוך "הרפתקאות חמור שכולו תכלת". "מעשה בשוטר, בסלט ובזנב פרה" מכיל שני סיפורים על ידידו של הסופר, השני שבהם מתאר דבקות בחלומות והתעקשות להגשימם בדיוק כפי שנחלמו. "לא צלצלתי בפעמון" מתאר בהתפעמות את גלגוליהן של תולעי המשי, וכולל גם תיאור משובב לב של צינור מטולא. "לא הגודל העיקר" הוא סיפור קצר אודות יונקת דבש המגינה בשצף-קצף על ביציה מול קוף.

השם "סיפורים מצוירים" הולם עד מאוד את הספר. גוטמן, הכותב כמו משיח לפי תומו, מתייחס בטקסט לציוריו, וכולל טקסט בציורים. הציור הראשון למטה מלווה את הסיפור הראשון, וממחיש את אחת הפסקאות מתוכו: "ובשכונה "נוה שלום" חי בבית ורוד עם תריסי תכלת חייט אחד זקן. ראיתי אותו יושב ליד החלון ובידו מספריים. מספריים גדולים כשל חייט. לא כאלה שיש אצל אמא. עליתי במדרגות אפלות, נכנסתי לחדר קטן". בתום ובחן, משנגמר לו המקום לכתיבה תחת הציור, הוא כותב באלכסון לצדו. את הציור השני למטה הוא מסביר ב"עוד על מכנסיים ארוכים": "האדם הזה ישב ממולי. אחד החבושים. הגזמתי בגודל החלונות שבין זרועותיו. עיקמתי והארכתי את קוי הזרועות – כדי שיהא מקום בחלונות לכל מה שראיתי מבעדם. את המשקפיים הוספתי מדמיוני. ניחשתי לפי מבטו המאומץ כי הוא בעל משקפיים. ואמנם היו לו משקפיים בכיסו". כשהוא שב כעבור פיסקה או שתים להסביר את הציור, קצרה רוחו של אורי, חברו של הצייר, שאתו הוא מנהל שיחות גם בהיעדרו, והלה נוזף בו: "תחדל להיות מצלמה חמורית. זוז". אורי זה משמיע בסיפור הערות רבות, שאולי משקפות ביקורת ששמע גוטמן על יצירתו, או ביקורת שמתח על עצמו, ביניהן, "נחום, אתה מתרחק, אתה מחליק על רצפה רטובה", "נחום, חזור לענין!", "ושלא תסתתר מאחורי גבה של האמנות". למזלנו, לא שעה להן.

מקסים!

תרמיל

1967

סיפורים מצוירים1

 

 

 

 

 

 

 

סיפורים מצוירים2

מודעות פרסומת

העולם עוד יכיר את פני / אלפרד הייז

העולם עוד יכיר את פני

"העולם עוד יכיר את פני" מתרחש בחוגי הקולנוע ההוליוודי, וכפי ששמו מעיד עליו התשוקה לפרסום ולהכרה משחקת בו תפקיד מרכזי. כמו ב"מאוהב" (שהוא, לטעמי, הטוב מבין השניים), גם כאן בחר אלפרד הייז לא להעניק שמות לגיבוריו, כמו מבקש לא לצמצם את הסיפור לדמויות מובחנות, אלא להחיל אותו על כל אדם שייקלע לאותה חברה.

המספר, תושב ניו-יורק, הוא תסריטאי המגיע לחוף המערבי למשך ארבעה חודשים כדי לעבוד באולפנים. הוא נשוי כבר חמש-עשרה שנים, אב לילדה, שגרת הנישואין אינה נעימה לו, והאפשרות להיות לבדו הפכה לצורך חיוני, כפי שהוא מעיד על עצמו: "לבד: זו היתה התשוקה הפעילה היחידה שנותרה בי כעת, הדיבוק האמיתי היחיד". במסיבה משעממת הוא רואה מן המרפסת אשה צעירה נכנסת לאוקינוס, ומועדת אל תוך המים, ספק בטעות, ספק מתוך כוונה לטבוע. בלי להסס הוא קופץ למים ומחלץ אותה. כשהיא מתקשרת אחרי מספר ימים להודות לו, מתחיל להרקם ביניהם רומן.

הבחורה, שחקנית בשאיפה, מתגלה כפרנואידית, שמחלתה נובעת כולה מן התשוקה העזה להתגלות. אישיותה תלויה לגמרי בהערכתם של אחרים, והאומללות הנובעת מכך בלתי נמנעת. מבחן בד בלתי מוצלח מפיל אותה לקרשים, גברים מנצלים את להיטותה, היא לא מצליחה לשמור על עקרונותיה, כמו לא להקשר לגבר נשוי. המספר שרוצה, כאמור, להיות לבדו, כלל אינו מעונין ברומן, ונסחף אליו מרגע לרגע מכוחה של אדישות נרפית, ואולי גם מכוחה של תחושת החובה, שנוצרה ברגע בו נשא את הנערה מן המים.

סיפור הרומן עצמו, יש להודות, הילך עלי שעמום, אולי משום שהמספר עצמו משועמם ממנו. מכל מקום, הרומן אינו נושא הספר, למרות שהמספר דן בו לפרטיו, יום אחר יום. החברה ההוליוודית על זיופיה והתחשבנויותיה היא המונחת כאן תחת זכוכית מגדלת. ממש כמו ב"מאוהב", גם כאן, דפדוף לאחור, לאחר שהקריאה הסתיימה וניתן לצלול מתחת לסיפור המסגרת ללא הדחף לברר מה קרה בהמשך, חושפת שפע רעיונות הראויים לתשומת לב, ומעידים על עומק מבטו של הסופר.

סיומו של הסיפור מבריק, בלתי צפוי מבחינתי, ומקנה לשמו של הספר מימד נוסף וגורף.

My Face for the World to See – Alfred Hayes

תשע נשמות

2019 (1958)

תרגום מאנגלית: דפנה רוזנבליט

חזיון התעתועים של דוקטור אוקס / ז'ול ורן

doctor_oxs_master

בלב לבה של השפלה הפלמית שוכנת העיר הקטנה והמנומנמת קיקֶנדון. כבר מאות שנים היא מתנהלת בניחותא, בקצב איטי המתבטא בכל אורחות חייה. המוטו של הנהגת העיר הוא לא להחליט, גם בעניינים דחופים. הבריות מתנהגות במתינות, אין פרץ ואין צווחה. אופרה מוצגת בתיאטרון המקומי במשך מספר ערבים, מערכה לערב, בשל קצב השירה והנגינה האיטי עד מאוד. אירוסין יכולים להמשך עשור. ז'ול ורן מתאר את ראש העיר בביטוי הלטיני ne quid nimis – שום דבר לא יותר מדי – ותיאור זה יפה לעיר כולה.

הפעילות הנמרצת היחידה בעיר מתנהלת במפעל שהקים דוקטור אוקס. האיש, זר במקום, הציע להביא לעיר תאורה חשמלית, ופעילותו אושרה משום שמומנה כולה על ידו. מסתבר שבמסווה של קידמה שתועיל לעיר, מבצעים הדוקטור ושולייתו ניסוי המשנה את אופיה. העיר המפוהקת והדוממת תהפוך ליורה רותחת של רגשות מתלהמים ושל עלבונות, וכמוצא לאלימות המבעבעת תמציא עילה למלחמה כנגד העיר השכנה. עלבון זניח, שיישלף מנבכי ההיסטוריה הרחוקה, יהווה סיבה לגיוס כללי, וקולו של ההגיון יטבע בהתלהבותו של העדר.

ז'ול ורן מבקש, כך נראה לי, לדבר על האופי האנושי. לאחד מפרקי הספר נתן את הכותרת "ובו מוכח פעם נוספת כי מגבוה אפשר לשלוט על כל הַבלוּיות האדם", והסיפור מתכנס לשאלה "האם הסיכום והמסקנה הם שהמוסר, אומץ הלב, הכשרון, שאר הרוח, הדמיון, כל אותן יכולות או סגולות, הן שאלה של חמצן ותו-לא?". מארק טוויין התווה מתווה דומה, עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר, ב"האיש שהשחית את העיירה", שבו תושבי המקום ישרי הדרך חשפו את אופיים האמיתי בהשפעת גורם חיצוני. אך בעוד ורן כפה על גיבוריו זרז כימי, שספק אם יכלו לעמוד נגדו, טוויין איפשר לגיבוריו בחירה בין טוב ורע לנוכח הפיתוי, ולכן סיפורו של האחרון משמעותי יותר. נותרנו, אם כך, עם סיפור חביב, כתוב יפה, שנון ומשעשע, שמוסר ההשכל שבו שולי.

בני ציפר כתב מבוא לספר, שלגביו אפשר ליישם את המשפט בו הוא עצמו מסיים את דבריו: "בפעם הבאה שאתם נתקלים ביצירה של ז'ול ורן בצירוף הקדמה מלומדת, דלגו על ההקדמה ולכו ישר אל ז'ול ורן. הוא כבר יסביר לכם כל מה שצריך". ציפר מבקש להחזיר לסופר את מקום הכבוד לו הוא ראוי בספרות העולם, מבלי ששכנע שמקום זה נלקח ממנו. למרבה האירוניה, ההערות הביבליוגרפיות בסיום קובעות כי כיום כל כתביו של ורן נחשבים לקלאסיקה עולמית מן המדרגה הראשונה…

בשורה התחתונה: נחמד.

Une Fantaisie du Docteur Ox – Jules Verne

אחוזת בית

2004 (1872)

תרגום מצרפתית: דורי מנור

האופרה "דוקטור אוקס" על פי הספר

נשים ללא גברים / שהרנוש פארסיפור

weman_print_master

"נשים ללא גברים" מספר על חייהן של חמש נשיות אירניות, שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם המוסכמות החברתיות הכובלות אותן.

על רקע ההפיכה הצבאית ב-1953, שהפילה את ראש הממשלה הנבחר והחזירה את השאה, הנשים מוטרדות מחיי היומיום של עצמן. פַאאֶזֶה, בתולה בת עשרים ושמונה, זוממת להשיג את אמיר, אחיה של חברתה, כבעל, ממררת את חייה של גיסתה, ומבקשת שהכל יכירו בכשרון הבישול שלה. חברתה מונס, מבוגרת ממנה ואף היא בתולה, נחשבת לטפשה. כשהיא "מבינה" מפאאזה, החכמה בעיני עצמה, שהבתולים אינם קרום, היא חשה גל של תרעומת על כל מה שהחמיצה כשנשמרה לא לקרוע אותו. עונשה על החירות שהיא נוטלת לעצמה לעזוב את הבית הוא רצח, שאחריו היא מתעוררת לחיים מודעים יותר. פָרוֹח-לֵקָא, נשואה למעלה משלושים שנה לגבר, שבסתר לבו אוהב אותה, אך מפגין כלפיה עליונות וקנטרנות מעליבה. את חייה היא מעבירה בהמתנה לצאתו של בעלה מהבית: "מדי יום היתה אשתו מחכה בסבלנות שיצא כדי שתוכל לקום לתחיה ולהתחיל לנוע […] היה לה הרגל של שלושים ושתים שנה לא לנוע. היא התרגלה לאי-תזוזה. אבל תמיד ליוותה אותה תחושת הבטן שברגע שגולצ'הרה יצא מהבית, ישובו אליה התנועה והשמחה". זָרין-כּוֹלָה, בת עשרים ושש, היא זונה, שמעולם לא ידעה חיים אחרים. עם קשייה היא מתמודדת בחיוך וברוח טובה, עד שיום אחד היא מצליחה לפרוץ בבכי מטהר, ולאחריו "בפניה לא נותר שום סימן שיעיד כי פעם היתה זונה. היא הפכה לאשה קטנה בת עשרים ושש עם לב רחב כמו הים". לאחר מותו האלים של בעלה, עוברת פָרוֹח-לֵקָא לגור בכפר, לשם מזדמנות גם שלוש הנשים האחרות לאחר שקמו ונטשו את החיים המוכרים להן. בגן הבית נמצאת מַהדוֹחְת, צעירה שנקרעה בין תשוקת הנדודים לעול המסורת, והפכה את עצמה לעץ, באקט של חוסר ברירה ושל מחאה, שהזכיר לי באופיו את מחאתה של "הצמחונית".

שמו של הספר מעלה על הדעת מקום של אחוות נשים, ללא נוכחותם הכפייתית של הגברים, שסבורים כמו אמיר כי "למה שאשה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאשה, והעולם שבחוץ שייך לגבר". ההפך הוא הנכון. הנשים אף פעם אינן לבדן. הדמות הדומיננטית בבית היא זו של הגנן, שאמנם מתגורר במבנה נפרד, אך הוא קובע את אורחותיו של המקום. חברת הנשים, שנהנו לזמן קצר מתחושת שחרור ושיתוף, מתפוררת בקלות בשל אופיין השונה.

באחרית דבר לספר מסביר המתרגם תומר בן אהרון את המסורות המיסטיות שעליהן נשען הסיפור, ובעיקר המסורת הסוּפית, הכוללת מסע דרך מספר תחנות עד להארה. הסברים מאירי עיניים אלה מספקים תשובה למספר תמיהות העולות מן הספר, ביניהן תפקידו של הגנן, ומעמדו של הבית המשותף כתחנה זמנית. המתרגם מתייחס גם לסגנון הריאליזם המאגי, המהווה אמצעי לדון בנושאים רגישים מבלי להסתבך עם הצנזורה (מסתבר שה"טריק" לא עזר לסופרת, שנשפטה למאסר בגלל הנושאים הלא צנועים של ספרה, אשר ראה אור בעידן האייתוללות).

שהרנוש פארסיפור ממשיכה להוביל את גיבורותיה בין תחנות מסע ההארה שלהן, ומעניקה לכל אחת מהן גורל שונה. אחת תיטהר ותהפוך לאור, שניה תתפקע, שלישית תהיה רעיה שניה וסודית לגבר נשוי, רביעית תהפוך למורה פשוטה, והחמישית "תזכה" להגשמת חלומות מיד שניה, כשבעלה ייבחר לתפקיד אותו ביקשה לעצמה. האמנם התחנות הסופיות שבחרה הסופרת הן ההארה המיוחלת? לא לגמרי ברורה עמדתה של הסופרת, ואולי אין זה משנה. הקורא בהכרח ידון בינו לבין עצמו איזו מהן היא בגדר הגשמה ואיזו בגדר כניעה, ודי בזה.

"נשים ללא גברים" היא נובלה יוצאת דופן, נוקבת בדרכה, ובעלת מסר ביקורתי על העולם המוסלמי הכובל. ספר מיוחד ומומלץ ליותר מקריאה אחת.

زنان بدون مردان – شهرنوش پارسی پور

הכורסא ותשע נשמות

2019 (1990)

תרגום מפרסית: תומר בן אהרון

כלב לבן / רומן גארי

0770000153619

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

ארץ אחרת / ג'יימס בולדווין

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a5_d790d797d7a8d7aa2

הפרק הפותח את "ארץ אחרת" מתאר את גורלו של רופוס, נגן ג'ז שחור עור, שהדרדר מנגיעה בתהילה לחיי עוני מנוול. בנפילתו אל התהום ניהל מערכת יחסים מעוותת עם צעירה לבנה, שהיתה מעורערת עוד בטרם נפגשו, ואושפזה במוסד לחולי נפש לאחר שהפליא בה את מכותיו. ידידו ויוואלדו, לבן אף הוא (ההבחנה בין שחורים ללבנים היא בלב הספר), ניסה לעצור את האסון הצפוי להתרחש, אך כשל. חסר פרוטה, רעב, נטול כל תקווה לעתיד, השליך עצמו רופוס מגשר וושינגטון למימי ההדסון. גופתו נמצאה כעבור מספר ימים. זעמו הבלתי נשלט של רופוס, שמצא לעצמו מוצא בבחורה שהפכה לשק חבטות, מוסבר בחוויותיו כשחור, בתחושת ההשפלה המתמדת, בדחיה שחש כל חייו.

הפרק הבא נודד לפריז. אריק, בחור לבן, שהיה בעבר מאהבו של רופוס, קיבל, לאחר מספר שנים בגלות, הצעה לתפקיד במחזה בברודווי, והחליט לחזור הביתה. איב, בן זוגו הצרפתי, אמור להצטרף אליו בניו-יורק כעבור מספר שבועות.

שני הפרקים הללו מציגים את נושאיו המרכזיים של הספר – הזהות השחורה בארצות הברית והזהות המינית. הספר מתרכז בקבוצה מצומצמת של חברים ומכרים, שמותו של רופוס חרט בהם צלקת. כל אחד מהם בוחן את חייו שלו ונדחף לשנותם, מתקשה למקם את עצמו במציאות שסביבו, וחושש להתבונן בה בעיניים פקוחות, וכל אחד מהם מייצג יותר מאישיות פרטית. בשיחה בין אריק לויוואלדו השניים אומרים:

"אני חושב שצריך לבחון בכנות את החיים שאתה חי, אחרת אין שום סיכוי שתשיג את החיים שאתה רוצה." הוא עצר. "או חושב שאתה רוצה."

"או," אמר ויוואלדו כעבור רגע, "החיים שאתה חושב שאתה אמור לרצות."

ויוואלדו הוא סופר, שטרם פרסם דבר, והוא סובל ממחסום כתיבה. ויוואלדו הוא ליברל, מאמין בשוויון בין שחורים ללבנים, טוען שאינו רואה צבעי עור. מותו של חברו הפגיש בינו ובין איידה, אחותו של רופוס, והם מנהלים מערכת יחסים שכמיהה לקִרבה ופחד משמשים בה בערבוביה. קאס, עקרת בית ואם, הנשואה לריצ'רד, סופר שהתפשר על איכות לטובת מכירות, מנסה לחרוג ממסגרת חייה המצומצמת. בדומה לויוואלדו, גם קאס היא ליברלית, ובשיחה עם איידה היא מתחננת להערכה משום שהתנתקה מנוף ילדותה הגזעני. איידה, שהעריצה את אחיה, פיתחה בעקבות מותו קשיחות ונחישות. בתגובה לדבריה של קאס היא אומרת: "את לא יודעת, ואין לך שום דרך בעולם לגלות, איך זה להיות בחורה שחורה בעולם הזה, ואיך גברים לבנים, וגם גברים שחורים, מותק, מתיחסים אליך. אף פעם לא הגעת למסקנה שכל העולם הוא פשוט בית זונות אחד גדול ולכן הדרך היחידה שתוכלי להצליח היא להיות הזונה הכי גדולה, הכי מגניבה, הכי קשוחה שיש, וככה להכריח את העולם להחזיר לך את מה שמגיע לך". אריק, המאופס על עצמו יותר מכולם, מנהל, בעודו ממתין לאיב, רומן עם אשה. כולם, במידה זו או אחרת, אובדי דרך, חרדים ממציאות עולמם ומעתידו.

אך הסיפור אינו על אנשים פרטיים, שבמידה רבה משקפים את הביוגרפיה הפרטית של הסופר עצמו. יחסי שחורים-לבנים אינם מאבק בין יחידים, אלא מאבק על דמותה של ארצות הברית. איידה ישירת הדיבור אומרת לקאס גם את הדברים הבאים: "את בטח חושבת שאנחנו באיזה פארק מזוין. את לא יודעת שאנחנו באחד הג'ונגלים הכי גדולים בעולם." ובמבט לעתיד היא משמיעה נבואת זעם: "אנשים כמוכם לא יודעים שהחיים הם חרא, מותק. זה הדיבור הכי גדול עכשו. אתם אף פעם לא שילמתם את המחיר, והולך להיות לכם קשה, מותק, כשהעסק יתפורר. יש הרבה חובות ישנים לגבות, ואני יודעת טוב מאוד שאתם לא חסכתם אפילו פני אחד". הארץ האחרת שבשם הספר, על פי אחת הפרשנויות, היא ארצות הברית, שאינה ארצם של תושביה שחורי העור.

"ארץ אחרת" אינו קל לקריאה, לא רק בשל תוכנו המבטא את יסורי גיבוריו, אלא גם משום שהכתיבה של ג'יימס בולדווין ממחישה מצוין את המבוכה והתלישות של הדמויות, ומקשה בכך על מציאת נקודות חיבור איתן. כדאי להתמיד למרות הקשיים, כדי לספוג את הלכי הרוח, שלמרות ששיקפו את התקופה בה נכתב הספר (1948 עד 1962) הם רלוונטים גם היום.

ג'יימס בולדווין היה אקטיביסט חברתי שאחז בדעות שבין המתינות של מרטין לותר קינג הבן לקיצוניות של מלקולם איקס. בדומה לאריק שבספר, גם הוא עבר לגור בפריז, וניהל שם בגלוי חיים הומוסקסואלים. יצירתו ההגותית והספרותית, כמו "סיפורו של רחוב ביל", עסקה בשני הנושאים שבערו בו – שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים והזכות לאמץ זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית.

ספר ראוי לתשומת לב.

Another Country – James Baldwin

עם עובד

2019 (1962)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

סקופ / אוולין וו

696970

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

מסע דילוגים / חיים באר

מסע דילוגים

במהלך כחמישים שנה כתב חיים באר כאלף רשימות שפורסמו כטור עתונאי. מבחר מתוכם, בצירוף מספר רשימות חדשות שנכתבו לאחרונה, קובצו "מסע דילוגים"

על דש הספר מופיע סיפור קצר שמתאר שיחה בין הסופר ובין מוכר בחנות יד שניה, ומסתיים במשפט "אנשים מחפשים היום את מה שהם זרקו אתמול". משפט זה מתאר יפה היבט מהותי בקטעים שבקובץ ובכתיבתו של חיים באר כולה. יצירתו של באר מושרשת עמוק בהוויה הישראלית של היום, אך שואבת את עיקריה ואת אופיה ממסורות קדומות. הוא כותב ספרים שניצבים על המדף המודרני, כשהוא עצמו תר אחר ספרים ישנים ונדירים שקיומם מוכר ליודעי ח"ן בלבד. הקישור המתמיד בין מה שהיה למה שהווה שורה על הרשימות כולן.

הספר מחולק לשמונה שערים, כל אחד מהם מכיל רשימות שנושאיהן מסתופפים תחת כותרתו של השער. אוהבי ספרים, ביבליופילים וביבליומנים, ימצאו ענין ויחושו הזדהות בעיקר בשער השלישי, "האוניברסיטאות שלי", המתאר חנויות ספרים מיוחדות, טיפוסים מגוונים ומושכי לב של מוכרי ספרים, ולהיטות של מכורים לנייר המודפס. בשערים אחרים משתף באר את הקוראים בחוויות משולחן הכתיבה, בדרך בה הופכת מציאות לבדיה ספרותית, ביסורי היצירה. הוא מספר על בית אבותיו, על יחסו החם למסורת ועל יחסו הביקורתי להקצנה. את נושאי רשימותיו הוא "דג" מחוויותיו שלו, מסקרנותו, וממפגשיו עם אחרים. בדומה ליוסל בירשטיין, שכתב את "סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים" על בסיס תצפיותיו בנסיעות באוטובוס, גם חיים באר נוסע באוטובוס ובמונית כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והסיפורים כמו מגישים עצמם אליו.

הרשימות מגוונות באופין. לצד סיפור מרגש בעקבות הערה שנכתבה בפתחו של ספר בכתב רועד על ידי אשה שאיבדה את בנה, למוות או למרחק, הוא מספר סיפור מצחיק על רגישותו לגבי מימדי ישבנו. לצד סיפור המסתיים באמירה הגותית, כמו סיפורו של עיוור שקנה ספר שאינו יכול לקרוא תוך כבוד למי שהייתי פעם", הוא כותב קטע כמעט קישוני על זימון שקיבל למס הכנסה להציג ספרים, ובמקום להביא ספרי חשבונות כנדרש הביא בתמימות ספרים שכתב, וערך אותם זה לצד זה מול הפקידה שסברה שחומדים לה לצון.

בראיון ב"מקור ראשון" מצאתי כי בעיני באר הסיפור החשוב ביותר בספר הוא זה שבו יהודי, שלא שמר מצוות, עלה לשמים וסורב בכניסה לגן עדן. הוא הגיש ערעור אחר ערעור, והגיע עד לערכאה העליונה, וכשגם אלוהים דחה אותו, שאל אותו האיש כיצד יתכן שאצל היטלר הוא נחשב ליהודי ואצל אלוהים לא. נענה לו אלוהים ואמר "הלכה כהיטלר". באר מבקש לקרוא להידברות ולהבנה בין דתיים לחילוניים, כי כולנו בסירה אחת, גם אם זו נכפתה עלינו על ידי העולם.

השפה בה כותב באר, ברשימות שב"מסע דילוגים" ובספריו, מהודרת, מעט מיושנת במתכוון, נשענת על בקיאות מעמיקה במקורות היהדות. כשהוא מתעקש להעניק אותה לכל גיבוריו, כמו בספר "בחזרה מעמק רפאים", היא עשויה להיות לעתים מאולצת. אבל כשהוא כותב את עצמו, כמו ברשימות שלפנינו, היא טבעית ומענגת עד מאוד.

קראתי את הספר ברציפות משום שנהניתי מכל קטע בנפרד ורציתי עוד, אבל נראה לי שהדרך המהנה עוד יותר היא לקרוא בהפסקות, כל קטע לעצמו, לתת לו לחלחל ורק אז לעבור לבא אחריו.

את הכריכה הנעימה לעין עיצבה דורית שרפשטיין, ועיצובה קשור במישרין להגדרתן של הרשימות כ"וינייטות", מילה השאולה מן הגפן, כפי שמוסבר במבוא לספר.

ספר מרחיב דעת ומומלץ.

עם עובד

2019

ספר יונה / ג'ושוע מקס פלדמן

sefer_jona_master

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כוחו של הכלב / תומס סוואג'

kocho_master

בחווה בצפון-מערב ארצות הברית בעשור השלישי של המאה העשרים מתגוררים שני אחים, פיל בן ארבעים וג'ורג' הצעיר ממנו בשנתיים. את החווה ייסדו הוריהם, עירונים שהשתקעו בסְפר, ולאחר שפרשו מעבודתם ושבו לעיר, מנהלים אותה האחים. פיל, קשוח ומחוספס, אחראי על הניהול המקצועי, וג'ורג', הרך ממנו, הוא המנהל העסקי. שני האחים שונים זה מזה בכל: פיל דברן, ג'ורג' שתקן, פיל בעל לב קר, ג'ורג' טוב לב, פיל חש עליון על כל אדם, ג'ורג' מצטנע, פיל ברוך כשרונות, ג'ורג' מצטיין רק בתחום הצר של עיסוקו. למרות שהחווה משגשגת ומעשירה את בעליה, השניים מנהלים חיים סגפניים, חולקים חדר, כפי שעשו מאז ילדותם, מתלבשים בפשטות, מחזיקים מכונית ישנה ומקרטעת.

בעיירה הסמוכה מתגוררים רוז וג'וני, היא מנהלת פונדק, הוא רופא, יחד עם בנם פיטר. בני הזוג הם אנשים חייכנים, שוחרי יופי. ג'וני מספק שירות רפואי לכל דורש, בין אם בכוחו לשלם ובין אם הוא חסר פרוטה. רוז מטפחת את חדרי הפונדק, שמהווים את מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ומצטיינת במיוחד בסידורי פרחים מקוריים. בנם פיטר הוא נער מסוגר, מסור להוריו אך מתקיים בעולם משל עצמו. הוא סובל משִפתות קל והליכתו משונה במקצת, ואלה, יחד עם אופיו יוצא הדופן, ממיטים עליו עלבונות והטרדות, ביניהם הכינוי הפוגעני במיוחד "סיסי".

התנגשות שמתרחשת בין פיל לג'וני עתידה לשנות את מסלול חייהם של כל החמישה. עלבון שאין לו תקנה יגרום לתוצאות הרות אסון, ישלב את גורלותיהם, רוע וחולשות ייחשפו, אימה וחוסר אונים ישמשו בערבוביה, וההתרה בסופו של דבר תחשוף בפני הקורא סוד, ותשגר אותו לקרוא את הספר מחדש ולזהות את הרמזים המטרימים הפזורים בו.

בכל הקשור לעלילה, וגם לנושא העיקרי של הספר, כפי שמסתבר מסיומו, לא ניתן לומר דבר נוסף מבלי להכשל בקלקלנים. הסופרת אני פרו, שכתבה אחרית דבר מעניינת לספר, חושפת את העלילה כולה. כדאי לא להתפתות לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו.

על אופיו של הספר מכריז מראש המוטו מתוך תהילים כב, כא: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. פיל, שהצטייר בפרק הפותח כאיש ישר, בעל עקרונות, איש עמל מסור, הוא טיפוס מורכב ואפל, "הרבה יותר מאדם, או הרבה פחות", שמתוך מה שמצטייר כתחושת עליונות מפתח בוז כלפי כל אדם שאינו עומד בסטנדרטים שלו. מכיוון שפרט לגיבור מן העבר, שעל עלילותיו הוא מרבה לספר, איש, לדעתו, אינו מתקרב לרמתו, הבוז שלו גורף. אחד מכשרונותיו הרבים הוא היכולת לראות את פנים נפשו של הזולת ולזהות במדויק את החולשה הנסתרת שבאמצעותה הוא יכול לפגוע בו אנושות. כשהוא אינו מרוצה מן הדרך בה מתנהלים אחרים בביתו, אין לו צורך לומר דבר או לנקוט פעולות דרסטיות. די לו בפסיכולוגיה דקה ומערערת. אוירה של טרור נטול אלימות פיזית אך מקפיא דם שוררת לכל אורכו של הספר.

תומס סוואג' כתב ספר מחוספס, נוטה במידה רבה לסוגת ספרי המערב הישן, מעוגן עמוק בטבע הקשוח ובחיי החוואים. כוחו נובע מן הדרמה הפסיכולוגית, המתרחשת מתחת לפני השטח בנפשן של דמויות מאובחנות כהלכה. הישג מרשים ויחודי.

The Power of the Dog – Thomas Savage

כנרת זמורה ביתן

2019 (1967)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון