מושב הנהג / מיוריאל ספארק

126500000637b

ליסֶה, בת שלושים וארבע, חיה חיים מאורגנים מאוד. היא מתגוררת לבדה בדירת חדר מעוצבת ופונקציונלית, לפרנסתה היא עובדת כבר למעלה משש-עשרה שנים במשרד רואי חשבון. בתקופה בה נכתב הספר – 1970 – היא כבר אחרי גיל הנישואים, ונדמה כי השגרה המשמימה תהיה מנת חלקה עד סוף ימיה. אבל ליסֶה, למרות שגם חזותה מייצגת את אורח חייה – כשהיא אינה מדברת או אוכלת, שפתיה קפוצות לרוב כמו שורותיו הישרות של דוח מאזן – היא אשה מעורערת.

כשהספר נפתח, ליסה מחפשת בחנויות שמלה ומעיל לקראת חופשה מתוכננת. היא מתפרצת בזעם כשהמוכרת מציינת ששמלה, שנשאה חן בעיניה, עשויה מבד דוחה קמטים. בחנות אחרת היא בוחרת בגדים בשילוב צבעים מעורר גיחוך. מפעם לפעם היא פורצת בצחוק פרוע וממושך ללא סיבה. במשרד היא מפחידה את הממונה עליה, וגם את אלה שעליהם היא ממונה. בהמשך, כשתצא לדרך אל יעד דרומי כלשהו, ככל הנראה באיטליה, נוכחותה תשפיע באופן כזה או אחר על האנשים שתפגוש בדרכה, תעורר פחד או לגלוג. שקרים יוצאים מפיה בקלות שכזו, עד שמתבקש לתהות עד כמה היא מודעת לעצמה ועד כמה היא מאמינה בדברים שהיא משמיעה. במהלך המסע כולו תחפש ליסֶה אחר "החבר", הגבר שנועד בשבילה, הגבר שבשבילו יצאה לדרך.

הקורא יודע, משום שהסופרת מגלה לו, שסיפורה של ליסֶה יסתיים באסון, שסופה יתואר בעתונים וייחקר על ידי האינטרפול. למרות ידיעה זו, הספר נקרא במתח, כמו בלש נטול דמות הבלש, מתחקה אחר כל פרט ביום המתואר בו.

מיוריאל ספארק יצרה דמות בלתי מוגדרת במתכוון. ליסֶה מפחידה, אך מעוררת הבזקים של חמלה. נדמה לי, ויכול להיות שלא לזה כיוונה הסופרת, שבבסיס הסיפור מונחת בדידות נואשת. אמנם אי אפשר להאמין לאף מילה שליסֶה אומרת, אבל משהו נצבט בלב למשמע המשפט, "נראה לי שאני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה לחזור הביתה ולהרגיש שוב את הבדידות האיומה הזאת". האם אישיותה המופרעת היא הסיבה לבדידותה, או שהבדידות היא שעשתה אותה מי שהיא?

הסופרת מתארת את יומה של ליסֶה בפרטי פרטים, ומפליאה בניואנסים קטנים היוצרים אוירה ומספקים משמעות. כך, לדוגמא, תיאור שפתיה של ליסֶה, שחוזר בוריאציות שונות במהלך הסיפור, מעיד על הלך רוחה. בשתי פסקאות רצופות היא כותבת כך: "שפתיה ישרות כמו קו שיכול למחוק אותם כליל […] שפתיה פשוקות קמעא כאילו ניסו לקלוט ניחוח סודי", כשהמשפט הראשון מתאר את התנהגותה כלפי עמיתיה, והשני את ה"מצוד" אחרי שמלה ומעיל.

לצד סיפורה של ליסֶה, הסופרת עוסקת בכמה נושאים חברתיים. שעשע אותי, בהקשר זה, הנאום שנושאת אחת הנשים שליסֶה פוגשת באשר לשאיפתם של הגברים לשוויון זכויות עם הנשים (הדברים נאמרים על רקע התופעה החדשה לזמנה של שיער ארוך ותכשיטים לגברים): אני בסך הכל אומרת שאילו התכוון אלוהים שהם יהיו טובים כמונו, הוא לא היה עושה אותם שונים כל כך מאתנו".

סופו של הספר הפתיע אותי, למרות שכאמור הטרגדיה היתה ידועה מראש. לא ארחיב, כמובן, מחשש לקלקלנים.

את העטיפה ההולמת איירה שרית עברני ועיצבה ענבל ראובן. תומר בן אהרון תרגם בשטף. לפני שנים רבות קראתי את "ממנטו מורי" של מיוריאל ספארק, ואודה שנשכח ממני. כעת התעוררה סקרנותי לקרוא עוד מפרי עטה.

ספר שונה ומומלץ.

The Driver’s Seat – Muriel Spark

תשע נשמות והכורסא

2019 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מודעות פרסומת

אתי החיים משחק הרבה / דויד גרוסמן

אתי החיים משחק הרבה

שלוש נשים יוצאות למסע אל עברן. וֶרה בת התשעים, פרטיזנית לשעבר, עלתה לארץ עם בתה לאחר שאיבדה את בעלה, אהובה היחיד, ולאחר ששהתה במשך שלוש שנים בגולי אוטוק, מחנה מאסר ועבודת כפיה שבו נכלאו מתנגדיו של טיטו. נינה, בשנות השישים לחייה, בתה של ורה, נושאת כל השנים משא עמוק של טינה כלפי אמה, שמבחינתה נטשה אותה כשנכלאה,, ודנה אותה לילדות אומללה. גילי, על סף גיל ארבעים, בתה של נינה, אשת קולנוע, חוותה אף היא נטישה, כשאמה קמה והסתלקה מחייה. נינה, שהתנכרה כל חייה למשפחתה, היא שיזמה את המסע, הזדמנות אחרונה מבחינתה לחקור את העבר לפני שתשקע בדמדומי האלצהיימר הצפוי לה. מתלווה אליהן רפאל, שהוא בנה החורג של ורה, בעלה של נינה ואביה של גילי, במאי קולנוע ועובד סוציאלי. ארבעתם שמים פעמיהם אל יוגוסלביה, למסע שורשים שתחילתו במקום בו נולדה ורה ושיאו בגולי אוטוק.

הסיפור מסופר מפיה של גילי, נכדתה של ורה, הרואה בה בת דמותה, וטוענת כי "הירושה" דילגה על דור. גילי, שרוב הזמן מוחמאת מן ההשוואה, תתקומם נגדה ככל שהמסע יתמשך, ומשתתפיו יתחככו זה בזה כפי שלא עשו מעולם: "איך יכולתי להתפתות? איזו מטומטמת הייתי, איך הרשיתי לה לתכנת אותי ככה לגרסה שלה?" גילי, וכמוה רפאל, מתפקדים בעלילה תחת שני כובעים. כבני משפחה הם מעורבים על צוואר במתרחש, וכאנשי קולנוע, המנציחים את המסע, הם נדרשים להחלטות מקצועיות העומדות לעתים בסתירה לתחושות האמפתיה שלהם.

הקורא, באמצעות גילי, מודע לקיומו של סוד מייסר, שורה בחרה לשתף בו את גילי, אך להסתירו מנינה. תוכנו של הסוד יתברר רק לקראת סיום. בעיני, המתח המצטבר לקראת הגילוי הוא בגדר טריק ספרותי מיותר. טבעי יותר היה לשמוע מפיה של גילי, שהיא דברנית חסרת מעצורים, את כל מה שהיא יודעת, ולהשאיר באי ידיעה רק את השאלה אם ורה תחליט לספר הכל לנינה, וכיצד הגילוי ישפיע עליה.

ורה היא דמות מעוררת השתאות. כאשה צעירה עברה עינויים בלתי נתפסים, ובארץ שיקמה את חייה, הצטרפה למשפחתו של טוביה, אביו של רפאל, והפכה לחלק בלתי נפרד ממנה, מקובלת ואהובה. היא נמרצת, חדה, דבקה במה שחשוב בעיניה. נינה, לעומתה, היא אישיות אבודה, אינה מסוגלת להתמיד בדבר, נסחפת אחר תשוקותיה. היא יודעת שהיא לכודה בטראומת ילדותה, ובשל חולשתה זו – או אולי החולשה היא רק תירוץ – היא פוגעת בכל סובביה. ברגע של כנות כלפי עצמה היא תוהה מיוסרת: "תסבירו לי עכשו למה אני עוד תקועה שם, בגולי? למה אני לא יכולה לקבל את זה יותר פשוט? […] זרקו את האשה הזאת ורה נובאק לשלוש שנים בגולג, ועל הדרך גם דפקו לבת שלה את החיים, ביג דיל, מה קרה? מה קרה? היה, נגמר, ממשיכים. ראש למעלה!" חייה של בתה גילי, שלכאורה שונה ממנה בכל, מתנהלים אף הם בצל הנטישה והאיבה: "מי אני בכלל בלי לשנוא את נינה?"

לגברים בספר ניתן תפקיד מכיל ותומך. טוביה, שהתאלמן מאמו של רפאל, ידע לקבל את ורה כפי שהיא, על כל עקרונותיה ומטעניה. רפאל אינו מסוגל, ואינו רוצה, להשתחרר מנינה, בה התאהב כשהיו בני-עשרה, ובכל נדודיה וסחרוריה הוא הציר היציב, האדם שאליו תוכל לחזור ועליו תוכל לסמוך. מאיר, בן זוגה של גילי, הוא גבר שקט וסתגלן, ממתין לפסק דינה של גילי באשר ליחסיהם.

דוד גרוסמן ביסס את ספרו על קורות חייה של אווה פאניץ'-נהיר, אך נטל לעצמו את חירותו של הסופר לברוא פרטים עלילתיים מדמיונו. בפי גיבוריו הוא שם אמירות מעניינות רבות, ההופכות אותו ליותר מסיפור משפחתי-עלילתי, ויכולתו ללכוד על הכתב את דרכי ההתבטאות השונות שלהם מרשימה. גרוסמן הוא סופר מיומן ורב-כשרון, והספר שכתב מרגש. יחד עם זאת, כמעט עד מחציתו, לפני שהארבעה יוצאים למסעם, התקשיתי למצוא בו ענין. נינה הכעיסה אותי, גילי כמעט שעממה אותי, והיתה לי תחושה של אי-התקדמות. למרות שהספר מבוסס על דמויות אמיתיות, יש מן ההפרזה וההקצנה באפיונן, למעט כשהדברים אמורים בוֶרה, אותה אי אפשר שלא לאהוב, גם לאחר חשיפתו של הסוד, וכתוצאה מכך הדינמיקה ביניהן נדמתה לי לא לגמרי אמינה. למרות הסתיגויות אלה, הספר נוגע ללב, מחכים, ונותר בלב גם אחרי סיום קריאתו.

הספריה החדשה

2019

העולם של אתמול / סטפן צווייג

200px-haolam_shel_etmol_big

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

אירית שחורה / סטיבן טלטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d799d7a8d799d7aa_d7a9d797d795d7a8d7942

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

תעלומת הכתר / מתי פרידמן

959861

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר

סיסי / אליזבת בורנה

0770000147613

אליזבת, קיסרית אוסטריה, שכונתה בפי בני משפחתה סיסי, נולדה ב-24 בדצמבר 1837 בבוואריה. כשהיתה כבת שש-עשרה פגשה את הקיסר האוסטרי פרנץ-יוזף, לאחר שאמו סופיה ואמה של סיסי תכננו לשדך בינו ובין הלנה, אחותה הבכורה, והשניים התאהבו. הקיסר בן העשרים ושלוש, בדרך כלל בן צייתן לאמו, כפה הפעם את רצונו. סיסי, שגדלה באוירה חופשית, ילדת טבע, מצאה עצמה בחצר המלוכה שהתנהלה על פי תקנון נוקשה ומקודש, מנותקת ממשפחתה ומבנות לוייתה הבוואריות. בתוך שנתים ילדה שתי בנות, ושתיהן הורחקו ממנה על ידי חמותה הכל-יכולה, שביקשה לחנכן על פי תפיסת עולמה. שנתים אחר כך השלימה את תפקידה הקיסרי, כשילדה את יורש העצר רודולף. גם הבן נלקח לחסותה של סופיה. בהדרגה החלה סיסי לפרוק את עולו המכביד של התקנון, ובחרה באורח חיים עצמאי יחסית. היא החלה להיות מעורבת בעניני המדינה, וכשמעמדה בעיני עמי הקיסרות הפך משמעותי צברה כוח גם בחצר, והחזירה לרשותה את בנה ואת בתה השניה (הבכורה נפטרה בהיותה כבת שנתים). ככל הנראה בהשפעתה מיתן הקיסר את מדיניותו הנוקשה, ואף צירף את ההונגרים, שסיסי אהבה – והם השיבו לה אהבה – כחברים שווים בממשלתו (התמונה למטה, שצולמה על ידי אמיל רבנדינג, היא מיום הכתרתה ב-1867 כמלכת הונגריה). במרבית שנותיה כקיסרית שהתה סיסי חסרת המנוח מחוץ לוינה, בעיקר לאחר התאבדותו של בנה, והרבתה במסעות הרחק מן החצר החונקת בלווית בת הזקונים. ב-10 בספטמבר 1898 נרצחה בידי אנרכיסט איטלקי.

"סיסי" היה אחד מן הספרים שאהבתי במיוחד בנערותי. קראתי אותו שוב ושוב, ועד היום אני זוכרת משפטים שלמים ממנו בעל-פה. הוא הציע סיפור היסטורי כרוך בסיפור אהבה במינון נעים של ידע עם רומנטיקה. הוא הציג דמות מרתקת, שאופייה הנחוש, גם בגיל צעיר, הפך אותה מנערה שדוכאה לאשה עצמאית ורבת השפעה. הוא נשא מסר על כוחה של אהבה לחולל נפלאות, ולדמעות שגרם לי להזיל היתה השפעה מזככת. קראתי אותו הרבה לפני שהתחלתי לסלוד מן התפיסה שהקנתה (ועדיין מקנה, למרות הפחתת הסמכויות) מעמד נערץ אך ורק בשל לידה למשפחה מסוימת, ללא התיחסות לסגולות האישיות, ולפני שהתחלתי להגיב בציניות לצרות של עשירים.

שילוב של נסיבות החזיר אותי כעת אל הספר. אהבתי אותו היום כפי שאהבתי אותו לפני שנים. אין לזלזל במשקלה של הנוסטלגיה, אבל אני חושבת שגם אם מנטרלים את הגורם הזה, נותרים עם ספר שאמנם אינו מעמיק, אך מצליח להציג דמות שלמה וכובשת לב (מעין דיאנה, נסיכת הלבבות, של זמנה, בכל השינויים המתחייבים) על רקע היסטורי מעניין. התברר לי, עם זאת, שכנראה נעשיתי עירנית יותר עם השנים, כי הפעם שמתי לב לשגיאה שחמקה ממני בעבר: במקום אחד בספר מסופר שסיסי נולדה בחג המולד, ובמקום אחר היא אומרת שנולדה ב-19 בספטמבר. רשלנות מטרידה, אך הפרטים ההיסטוריים האחרים נראים על פניהם מדויקים.

על הספר שבידי נכתב שתורגם בידי הסופרת. בקטלוג הספריה הלאומית נטען שהמתרגם הוא צבי שולדינר. לא הצלחתי לפצח את הסתירה. חיפשתי מידע על הסופרת, וכל שגיליתי הוא שהיא צרפתיה שכתבה ספרים היסטוריים. גם בעלה ז'אן היה סופר שכתב ספרים דומים, ולפעמים שיתפו פעולה. על הסופרת אמנם לא למדתי הרבה, אבל במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי למצוא דף פייסבוק תוסס המוקדש לקיסרית. נראה שהיא עדיין מהלכת קסם על הבריות, למעלה ממאה וחמישים שנה אחרי מותה.

אני חושבת שהייתי מתייחסת אליו בחיוב גם אם הייתי קוראת אותו כעת לראשונה, אבל בשם הנוסטלגיה, ומשום שלא איבד מטעמו, הוא משתדרג כאן ל"מומלץ במיוחד".

Sissi; imperatrice d’Autriche – Elisabeth Burnat

עמיחי

1963 (1957)

תרגום מצרפתית: אליזבת בורנה / צבי שולדינר

סיסי תמונה

ספר הקבצנים / מנדלי מוכר ספרים

ספר הקבצנים

ביום צום י"ז בתמוז משוטט מנדלי מוכר ספרים בעגלתו בין העיירות היהודיות, ומוכר את מרכולתו. את עיסוקו הוא מתאר בניסוח מלבב בפִּסקה הפותחת את הספר:

כיוון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי-הבכייה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה-לשון ותפילה-זכה וכיוצא באלה שֶיָפִים לשפיכת דמעות.

הטון הציני-סאטירי הזה הוא סימן ההיכר של מנדלי במהלך הסיפור כולו. הוא מעביר תחת שבטו את האנשים המזדמנים בדרכו, מיעוטם נוצרים, רובם יהודים, וגם בשעה שהוא מבַכֶּה את שרואות עיניו, ההומור השנון מכסה על הקינה. רק סיפור אהבה ענוג, שמעורבים בו קבצנים נכים ומדוכאים, יפרק אותו מנשק ההומור.

בדרכו של מנדלי נקרה אלתר יקנה"ז, אף הוא סוחר נודד. השניים עושים כברת דרך יחדיו, ועוצרים לתפילה ובעקבותיה למנוחה, שאותה הם מנצלים להחלפת סיפורים. אלתר מתאר את חוויותיו מן היריד האחרון, שבו ניסה לשלוח ידו בשידוכים, אבל שכח לוודא את זהות המשודכים, וסופו שחיבר בין שני בחורים. מנדלי מספר על פישקא, בעל מום שעבד בבית המרחץ, ונישא במפתיע לקבצנית עיוורת, משום שחתנה התחרט ברגע האחרון, ובני העיר סירבו לוותר על הארוחה המתוכננת. השיחה מתרחבת אל מצבם של הקבצנים היהודים, ויש חוקרים הרואים בו אלגוריה למצבם של היהודים כולם. שני הסוחרים, שהצליחו איכשהו לאבד את סוסיהם, יוצאים לחפש אותם. מנדלי, שייתקל בקבוצת גויים, יאבד את אחת מפיאותיו. אלתר, שיאתר את הגנבים וייאבק בהם, ייתקל בדרכו באותו פישקא מסיפורו של מנדלי. פישקא כבד הלשון יגולל באוזניהם בהדרגה את סיפורו, החל מנישואיו הבלתי צפויים, דרך בגידת אשתו וההתעללות שהוא סופג מקבצנים אחרים, וכלה באהבתו לקבצנית גיבנת, הנתונה אף היא למרותם של מעניו. מנדלי הדברן יקטע שוב ושוב את סיפורו בהערות לענין ושלא לענין.

לכאורה הספר מתנהל בשתי עלילות שונות, זו של אלתר ומנדלי וזו של פישקא. דן מירון, במאמרו "החינוך הסנטימנטלי של מנדלי מוכר ספרים", המצורף לספר, מצביע, בין השאר, על שתי וערב קומי, חיבורי שחוק ודמע, המחבר בין השתים. ש"י אברמוביץ' עצמו קושר ביניהן בסיומו של הספר בחשיפתו של מידע המחבר בין אלתר ופישקא, ואולי מרמז בכך על כוונתו לראות בסיפורם של הקבצנים את סיפורו של הדור.

ש"י אברמוביץ', המוכר יותר בכינויו מנדלי מוכר ספרים, כתב את הספר לראשונה ביידיש ב-1869 תחת השם 'פֿישקע דער קרומער' ("פישקֶ'ה החיגר"). היצירה תורגמה לעברית על ידי שלום לוריא (התרגום נכלל בספר) ועל ידי ביאליק, וב-1907 כתב אותה הסופר עצמו מחדש. שמה של היצירה בעברית הורחב על ידיו מן הפרט פישקא אל כלל הקבצנים היהודים, והיקפה הורחב כמעט פי ארבע, כשמשקל שווה ניתן לחלקו של מנדלי, הביקורתי והלגלגן, ולחלקו של פישקא, קורבנה של החברה.

מאמרו של דן מירון מציג את האסכולות השונות ששימשו את החוקרים בבואם להבין את יצירתו זו של מנדלי. לעתים נראה לי עיסוקם מייגע, ואולי אף לא נחוץ, אך מצאתי במאמר נקודות רבות שהטילו אור על רבדים שחמקו ממני. יפה עשתה ההוצאה כשחיברה יחדיו את הנוסח המקורי המתורגם, את הנוסח העברי שקבע הסופר, ואת מאמרו המעמיק של מירון.

שפתו העברית של הסופר עמוסת מעקשים המקשים על הקורא, אך היצירה ראויה למאמץ הכרוך בקריאתה, וכדאי לשוב ולקרוא בה עם התובנות העולות מן המאמר הנלווה אליה.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

דביר

1988 (1907 – 1909)

חנות ספרים על גלגלים / ג'ני קולגן

993782

חרב קיצוצים יורדת על הספריה שבה עובדת נינה, אשה צעירה שחייה סובבים סביב ספרים. בעולם החדש, שסובב סביב מונחים כמו דיגיטציה וממשקים, ושבו ספרנים ותיקים נדחקים לטובת צעירים המוכנים להסתפק במשכורות נמוכות, לא נמצא מקום למי שרואה את יעודה בהתאמת ספר לכל קורא. נינה צנועה, ממעיטה בערך עצמה, בלתי אסרטיבית, אבל השינוי הבלתי מתוכנן בחייה מעניק לה אומץ לנסות להגשים חלום ישן: היא שוכרת רכב מסחרי, ופותחת בו חנות ספרים ניידת. לעיסוק החדש מתלווה שינוי מהותי בחייה, כשהיא עוברת מבירמינגהם הדחוסה והרועשת אל סקוטלנד הכפרית. ושני מהפכים אלה יובילו למהפך עמוק עוד יותר באורחות חייה ובקשריה החברתיים והאישיים.

"חנות ספרים על גלגלים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר חמוד. הוא כתוב בחן, שופע אהבת ספרים ואמונה בכוחם לשנות את חייהם של הקוראים. חובבי ספרים, החייבים לרכוש כל ספר שברצונם לקרוא, גם אם ביתם עמוס ספרים הממתינים שנים לתורם, יזדהו עם תיאור דירתה של נינה, הכורעת תחת עומס הערימות התופסות כל מקום ריק. גם הצורך שלה להחזיק בכל מקום ובכל מצב ספר מוכן לקריאה יזכה להזדהות גורפת. הלהיטות של הכפריים אחר הספרים, והנוסטלגיה המתעוררת למראה ספרי ילדות, מעוררים חיוך של הבנה. חינניות הכתיבה והביבליופיליה מכפרים במידה מסוימת על שפע הקלישאות בעלילה: העיר דוחה והכפר הוא גן עדן, הקידמה היא מילה גסה, הצעירים שטחיים והמוניים בהגדרה (אלא אם הם חיים בכפר), העירוניים מנוכרים והכפריים גומלי חסדים, ועוד מעין אלה. לא נעדר מקומו של סיפור אהבה, שכמו בכל רומן רומנטי לשמו הוא נתקל בקשיים, אבל שני גיבוריו מתגברים על אי-הבנות ועל אי-התאמות, ובסופו של דבר יחיו, כצפוי, באושר, ואולי גם בעושר, עד עצם היום הזה, כשמה של החנות (וגם שמו של הספר במקור, וחבל שלא נשמר גם בתרגום).

הסופרת הקדימה לספר מבוא להגני על מקומות מומלצים לקריאת ספרים. לשמחתי, הלהגנות הזו אינה מאפיינת את הספר כולו, הכתוב, כאמור, בחן, ונקרא בשטף. הספר נזכר לעתים בנשימה אחת עם "פרנסוס על גלגלים" (אני מניחה שהאחרון היווה גם השראה לשמו העברי), משום שכאן ושם אשה מוכרת ספרים מתוך חנות ניידת. ההשוואה הזו עושה עוול לפרנסוס, שנוסף לסיפור קריא ומענג מציע גם מסרים מעניינים. חנות הספרים של נינה, לעומתו, הוא ספר שטחי למדי.

בשל הכתיבה הנעימה, ובשל הספרים המככבים בו, אני נוטה להמליץ על הספר. בשל משקל הנוצה שלו אני נוטה להמנע מהמלצה. אסכם, אם כך, בהמלצה מסויגת ובסיווגו כספר לקריאה נטולת מאמץ.

The Little Shop of Happy Ever After – Jenny Colgan

הכורסא

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

file_0

אורי חנוך נולד בקובנה ב-1928. כשהיה כבן שלוש-עשרה התהפכו חייו. יחד עם הוריו, שרגא ופרידה, ועם אחותו הגדולה מרים ואחיו הצעיר דני, נאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לגטו שהוקם בעיר. ביולי 1944, אחרי האקציה הגדולה והאקציה הקטנה, ואחרי אקצית הילדים, חוסל הגטו, ושרידיו המעטים שולחו למחנות ריכוז בגרמניה. המשפחה, שבאורח פלא נותרה עד כה שלמה, הופרדה. האם והאחות הורדו מן הרכבת בשטוטהוף, שם מתו ימים ספורים אחרי השחרור. האב והבנים נלקחו לדכאו. זמן קצר אחר כך שולחו הילדים ששרדו את הגטו, ודני ביניהם, לאושוויץ. האב, שלא עמד בתלאות המחנה, שולח אף הוא לאושוויץ. אורי נותר לבדו, עֶבֶד במחנות קאופרינג. בימים האחרונים למלחמה הצליח להמלט מרכבת שפינתה את שרידי המחנות, והסתתר ביער עד שפגש בחיילי בעלות הברית. מספר חודשים אחרי השחרור נודע לו שגם דני, ששימש באושוויץ כ"סוס" שגרר עגלות עם בגדי הנרצחים, שרד. האחים נפגשו באיטליה (צלם מזדמן הנציח אותם – תמונה למטה), ועלו יחדיו לארץ בעליה לא לגלית. בארץ הצטרף אורי לקיבוץ ולפלמ"ח, לחם בקרבות על ירושלים, הפך לתעשין, הקים משפחה, והקדיש מזמנו וממרצו לזכר השואה ולדאגה לזכויות הניצולים. לפני מותו ב-2015 כתב יחד עם אשתו, העתונאית יהודית חנוך, את זכרונותיו.

חנוך כתב על פרק גטו קובנה בחייו בסגנון כמעט ענייני, מתומצת, מסופר יותר מנקודת מבטו של המבוגר המשקיף אחורה ופחות מנקודת מבטו של הילד. תמונות הגטו הושלמו בראשי בעזרת הספר שקראתי לאחרונה, "לחצות את הנהר" מאת שלום אילתי (חנוך סייע במימון תרגומו לגרמנית). סגנונו הופך רגשי יותר כשהוא מתאר את החודשים המסויטים בקאופרינג, אולי משום שלראשונה נותר לבדו, ללא המסגרת התומכת של המשפחה, נער צעיר מורעב, מעונה, נדון לעבודת פרך. מכל מקום, בין אם הכתיבה נובעת מנקודת מבטו של המבוגר המדווח ממרחק שנים, ובין אם היא חוזרת אל אוירת התקופה, הסיפור מרגש, ודמותו של אורי חנוך מרשימה.

גלגולי חייו של אורי חנוך, וגם של דני אחיו, מרתקים. אספר כאן רק על המקריות, על צירופי המקרים, ועל אנשים טובים שהזדמנו בדרכם, שחתכו גורלות ברגע לחיים או למוות. ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

השואה נותרה נוכחת בחייו של אורי חנוך עד יום מותו, ודווקא משום כך גלגוליו בהמשך חייו מרשימים, וכך גם כתיבתו המפוכחת רבת הלקחים. למרות נערותו הטראומטית ניהל חיים מלאים, יצרניים ומאושרים. הוא עסק רבות בהנצחה, היה חבר ועדת התביעות, יושב ראש עמותת ניצולי מחנות דכאו, לנדסברג וקאופרינג בישראל ועוד. בדומה לניצולי שואה רבים נמנע מלשתף את שלושת ילדיו במה שעבר עליו, והם נחשפו לסיפורו רק בבגרותם. אחיו דני, לעומתו, שיתף את שני ילדיו מקטנותם. לפני כעשר שנים יצא איתם לאושוויץ, ומסעם הונצח בסרט "פיצה באושוויץ", סרט שמספר לא רק את סיפורו האישי של דני, אלא גם את זה של בני הדור השני.

לספר מצורף מבוא מעניין מאת ד"ר בלה גוטרמן, אודות יהדות ליטא ואודות חורבנה.

יהי זכרו של אורי חנוך ברוך.

יד ושם

2018

סיפור של סיפרתי - תמונה

זרע-רע / מרגרט אטווד

994032

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון