האשמים / באנדי

haashemin_master

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

האשמים מפה

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין

מודעות פרסומת

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ג'ים הילד / טוני ארלי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d799d79d_d794d799d79cd7932

ג'ים גלאס התייתם מאביו עוד בטרם נולד. לבו של ג'ים האב, בן עשרים ושלוש במותו, חדל לפעול בעודו עובד בשדה. ג'ים הילד גדל בחווה עם אמו סיסי ועם שלושת אחיה, הדוד זינו והדודים התאומים קורן ואל. המשפחה מתגוררת בצפון קרולינה בעיירה אליסוויל הקטנה והמנותקת מעיירות אחרות בסביבה, כולל זו שבראש ההר הסמוך, שבה מתגורר סבו, אותו לא פגש מעולם. השנה היא 1934, השפל בארצות הברית בעיצומו, חיסון למחלת הפוליו המאיימת יימצא רק בעוד עשרים שנה, ואופקיו של הילד מצומצמים לד' אמות החווה והעיירה.

הספר נפתח ביום הולדתו העשירי של ג'ים ומסתיים שנה אחר כך. בעבור הילד, זוהי שנה של התרחבות הפרספקטיבה. הוא יזכה לראשונה לעבוד עם דודיו בשדה התירס. אמו תרשה לו להתלוות לדודו לנסיעה הרחק מחוץ לגבולות העיירה, ובפעם הראשונה בחייו יראה את האוקינוס. במהלך השנה תחובר העיירה לרשת החשמל, בתי הספר הקטנים הנפרדים יאוחדו לבית ספר אזורי, וביום הולדתו האחד-עשר, החותם את הספר, יראה לראשונה את סבו, ויתבונן במקום בו גדל מראשו של ההר.

"הוא התקשה להאמין איזה מקום קטן אליסוויל ממלאת בעולם. הוא קלט שאילו היתה נעלמת בהיעדרו, העולם לא היה משתנה שינוי ניכר. בעיני רוחו הוא ניסה לשרטט מעגל סביב אליסוויל כפי שעשה סבא רבא מקברייד שלו, אבל גילה שהדבר לא משפר את הרגשתו. הוא קלט שכל דבר שהוא יעשה בתוך המעגל הזה לא ישנה הרבה למישהו שנמצא מחוצה לו".

"ג'ים הילד" הוא סיפור קטן-גדול, שכוחו נובע מן הדמויות שובות הלב המאכלסות אותו ומהאהבה השורה עליו. הדודים, שטותניקים וכבדי ראש, מספקים לילד היתום בטחון ותמיכה, משתעשעים אתו ומחנכים אותו. כשהם שואלים את ג'ים אם חשקה נפשו באב, הוא מהרהר ועונה, "כבר יש לי שלושה אבאים". סיסי האם מקיפה אותו באהבה. ג'ים עצמו הוא ילד אנושי מאוד, קצת חנון אבל גם חובב ספורט, מנהיג טבעי שמעמדו מועמד בסימן שאלה עם פתיחת בית הספר החדש, חבר נאמן רוב הזמן, אנוכי לפעמים.

למרות היתמות והניתוק והקשיים, "ג'ים הילד" אינו סיפור על סבל. בצדק נכתב על כריכת הספר שהמשפחה מאושרת בדרכה. טוני ארלי כתב סיפור התבגרות בהיר, אמין וחכם, לפעמים מצחיק, לפעמים מאיים, וברא בין דפי הספר יקום מובחן ומחמם לב. ג'ים הוא גיבורו של ספר המשך שלא תורגם. אשמח לקרוא גם אותו.

מקסים.

Jim the Boy – Tony Earley

עם עובד

2018 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

טימות'י / ורלין קלינקנבורג

d7a2d798d799d7a4d794_-_d798d799d79ed795d7aad7992

כותרת משנה: רשימותיו של זוחל מדוכדך

גילברט וייט, כומר אנגלי בן המאה השמונה-עשרה, ידוע היום בזכות ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן", שראה אור לראשונה ב-1789, ושב והודפס לאורך השנים עד ימינו (מהדורה אחרונה עד כה ראתה אור ב-2007). וייט צפה בצמחים, בציפורים ובבעלי חיים אחרים, ונחשב לאחד האקולוגים הראשונים שהביע את רעיון הכבוד לטבע. אחד מבעלי החיים בהם צפה היה צב בשם טימות'י, שנלכד באפריקה וניתן לדודתו. טימות'י, שבדיעבד התברר שהיה ממין נקבה, היא הדוברת ב"רשימותיו של זוחל מדוכדך", ובהיפוך תפקידים היא הצופה בבני האדם.

הרעיון נחמד – הבה נצפה באנושות מעיניו של יצור תמים, ונכנס לעורו של צב שנלקח ממקומו והפך אוביקט לחקירה. הביצוע, לעומת זאת, לקוי.

ליקוי אחד נובע מן הבחירה הסגנונית – חלקי משפטים קטועים, שימוש מופרז בנקודות, וגלישה למה שמצטייר כרשימות מלאי, כדוגמת הקטע הבא שנבחר באקראי: עובר את חצר האורווה. מגפים מלוכלכים. קפלט קצר שיער מנטף. ברדס של בד אטים משיי. נושא קומץ של שורשי נרקיסונים, תרופה לצמרמורת. דרקון אדום מגן בית הכומר, גזיר של צמח זקן כמעט כמוני. חצאים של ביצת תמירון שבורה בכיס. מטבע רומי עתיק. סידור תפילה. הסגנון יפה לתיאור תמונה פה ושם. כשהוא משתרר על ספר שלם הוא פשוט מעיק. הליקוי השני הוא במסריו הנדושים של הספר. מדי פעם מבליחה אמירה מעוררת ענין ומחשבה, אבל רוב הזמן שולטת בספר הבנאליות: בני אדם סבורים שהם אדוני הבריאה, זה לא בסדר ליטול בעל חיים מסביבתו הטבעית, האנושות חסרת מנוח, מבקשת שינויים, זקוקה לחברה, הטבע נפלא במצבו הטבעי. עורר בי גיחוך קל הויכוח שהסופר בן ימינו מנהל, באמצעות טימות'י, עם קביעות של איש המאה השמונה-עשרה שהפכו מיושנות ממילא.

בשל שני ליקויים אלה אני לא מוצאת סיבה להמליץ על הספר. יחד עם זאת, יש לציין שטימות'י היא דמות מתחבבת ומעוררת אמפתיה. כשהיא מתארת את טקס השקילה השנתי, שבו היא מורמת מן האדמה ומונחת על גבה – "מעשה רע דיו הוא הרמתי. אבל הוא גם הופך אותי כאילו ההיפוך אינו אלא הרמת היד השמאלית אל צד ימין. יש רק תנוחה אחת לצב יבשה. ארבע הרגלים ישר על האדמה" – אי אפשר שלא להזכר בכל הפעמים שבהן הרמנו בהיסח דעת צב, ולהתחרט עליהן. לא די בזה כדי להעניק ערך משמעותי לספר.

Timothy – Verlyn Klinkenborg

עם עובד

2018 (2006)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

פנלופאה / מרגרט אטווד

1756

כותרת משנה: המיתוס של פנלופה ואודיסאוס

אודיסאה, יצירתו של הומרוס מן המאה השמינית לפנה"ס, מתארת את מסעו של אודיסאוס מטרויה המנוצחת אל איתקה ארצו. היצירה מספרת גם את קורותיה של פנלופה, אשתו של אודיסאוס, במהלך שנות היעדרו. לאחר שהלנה היפה נטשה את בעלה מנלאוס, ועברה לטרויה עם פאריס, נחלצו חבריו של הבעל הנבגד לנקום את נקמתו ולהשיב אליו את אשתו. פנלופה נותרה בביתה למשך עשרים שנה, עשר שנות המלחמה ועשר שנות המסע חזרה. איש לא ידע בוודאות היכן אודיסאוס ואם ישוב, ומחזרים החלו ללטוש עיניהם אל האשה ואל רכושה, התישבו בארמונה, וכילו את הונו של בעלה. מכיוון שלא היה בכוחה להרחיק אותם, אך גם לא עלה בדעתה להיענות להם, הכריזה שתבחר באחד מהם כבעל כשתסיים את אריגת התכריכים לאביו של אודיסאוס. בימים היתה טווה, ובלילות פרמה את מלאכת יומה כדי למשוך זמן. במלאכה ובתרמית הסתייעה בשתים-עשרה משרתות נאמנות. נאמנותן לא עמדה להן כשאודיסאוס בשובו האשים אותן בקיום קשרים עם המחזרים, שלמעשה אנסו אותן מכוח מעמדם. טלמכוס, בנם של אודיסאוס ושל פנלופה, הצטווה על ידי אביו להרוג אותן, והוא בחר לתלות את הנשים, צורת המתה שנחשבה להשפלה. המשרתות נשכחו, אך פנלופה הפכה לסמל הנאמנות.

פנלופה מקבלת בעזרת מרגרט אטווד הזדמנות לספר את הסיפור כפי שהיא חוותה אותו, להסיר את רעלת הצניעות ולחשוף את האשה שמאחורי המיתוס. במתכונת של טרגדיה יוונית, ניתן למשרתות תפקיד המקהלה, אותו הן מנצלות כדי לשקף את מעמדן כרכוש אדוניהן, וכדי להעצים את המסרים שבדבריה של גבירתן. שלוש-עשרה הנשים שוהות כעת בעולם הבא היווני, בו ממשיכים גיבורי הטרגדיה לחיות ללא גוף אך עם אותה נשמה. נקודת המבט הזו מאפשרת לאטווד לתבל את הסיפור באבחנות כלפי העולם של היום, מבעד למבטה עתיק היומין של פנלופה.

בראשית הדברים מתקוממת פנלופה כנגד התדמית המיוחסת לה: "חיכיתי וחיכיתי, למרות הפיתוי, למרות הצורך הכפייתי כמעט לנהוג אחרת. ומה יצא לי מזה בסוף, ברגע שהתפרסמה הגרסה הרשמית? נהפכתי לאגדה חינוכית, למקל שהשתמשו בו כדי לחבוט בנשים אחרות: למה אתן לא יכולות להיות מתחשבות וישרות ולסבול הכל, כמו פנלופה? […] אל תהיו כמוני, אני רוצה לצרוח באוזנים שלכן – כן, כן, שלכן!". סבלנותה המפורסמת של פנלופה היתה כורח הישרדותי בעולם הפטריארכלי בו חיתה. נישואיה לאודיסאוס הוסדרו עבורה מבלי לשאול את פיה. זמן לא ארוך אחרי חתונתם קם בעלה והסתלק להרפתקאותיו. במהלך שנות נדודיו הגיעו שמועות על בגידותיו, כשהן עטויות הילת סיפורי גבורה, אך היה ברור שאם היא תבגוד בו, הרי מכוחו של מוסר כפול  השמועות על כך תהיינה בגדר גזר-דין מוות. כל מעשה שלה נבחן ונשפט, והיא שיחקה את המשחק: בכתה והתמוטטה, כמצופה מאשה, העמידה פני מוחמאת מן החיזורים, נזהרה בכבוד הוריו של אודיסאוס למרות יחסם כלפיה. אפילו כשזיהתה את בעלה בשובו מוסווה כקבצן, נאלצה לחשב חישובים כדי לא לחשוף אותו מוקדם מדי, פן ייעלב שתחפושתו לא עלתה בידו. מכיוון שלא היה בידה הכוח שניתן לגברים כדי להתעמת עם קשיים, אימצה כדרך פעולה את עצת אמה הניאדה, נימפת המים: "אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו. כמו המים".

אם מצבה של פנלופה היה עגום למרות רום מעמדה כבת אצולה וכאשתו של מלך איתקה, מצבן של המשרתות היה עגום עשרת מונים. מכיוון שנחשבו רכוש ולא בנות אנוש בעלות זכויות, ציפו מהן לשמש את אדוניהן ואת חבריהם של אדוניהם בכל, החל בעבודות הבית וכלה בשרותי מין. מול תמונות מחייה של פנלופה מעמידה מקהלת המשרתות תמונות מחייהן, כמו לדוגמא לידת טלמכוס ולידתן:

כי בלידתו חפצו, כי את לידתו חגגו, ולא כך היתה לידתנו.

נסיך הביאה אמו לעולם, בעוד שלל אמותינו

השריצו, המליטו, כמו כבשות, כמו סוסות,

חזירות, חתולות, הן הטילו ביצים עזובות.

מרגרט אטווד מספרת סיפור כבד ראש, שעושה צדק עם הנשים שבשולי עלילות הגבורה הגבריות, ומשגרת מסר ברור גם לימינו. אל תוך כובד הראש הזה היא מטפטפת הומור ואבחנות שנונות על הטבע האנושי, שלא השתנה באלפי השנים שחלפו. הלנה ואודיסאוס בוחרים שניהם לא להסתפק בעולם הבא, אלא להתגלגל בדמויות אדם, והתגשמויותיהם הרבות מצביעות על חזרתה של ההיסטוריה על עצמה. באמצעותה של הלנה הגאוותנית "נודע לי על קיומם של טלאים, שמשיות, מחוכים, נעלי עקב, ביקיני, התעמלות אירובית, פירסינג ושאיבת שומן. ואז היא ממשיכה ומפרטת כמה היא היתה שובבה ואיזו מהומה חוללה וכמה גברים הרסה. אימפריות חרבו בגללי, ככה היא אוהבת להגיד". ואודיסאוס שב ומתגלגל בגברים שטופי טסטוסטרון: "הוא היה מצביא צרפתי, הוא היה פולש מונגולי, הוא היה איל הון באמריקה, הוא היה צייד ראשים בבורניאו. הוא היה כוכב קולנוע, ממציא, איש פרסום. תמיד זה נגמר רע – בהתאבדות, בתאונה, במוות בקרב או ברצח".

למרות שהספר פמיניסטי, הוא אינו משתלח, אינו מבקש להפוך נשים לגברים – פנלופה מעדיפה להשאר יושבת בית בעולם הבא – והסופרת אינה מהססת ללגלג גם על הדמויות הנשיות. הלנה הריקנית אינה זוכה להערכתה, וגם פנלופה הרצינית אינה מתוארת כחפה מחולשות. כשפנלופה מתארת את תחפושתו של אודיסאוס, היא מקווה שהקמטים והקרחת הם לא אמיתיים אלא חלק מהתחפושת. כשהיא מספרת על העלאה באוב, היא מתלוננת באיסטניסיות על בקשתם של אנשים בימינו לדבר עם המון כלומניקים מתים. וכשהיא מאזינה לדברי היוהרה של הלנה, היא אינה מתאפקת מלנעוץ בה סיכה, "אני מבינה שהפרשנות של מלחמת טרויה השתנתה כיום. עכשו חושבים שאת היית סתם מיתוס". האנושיות של פנלופה, וגם של משרתותיה, אינה מפחיתה מן המסר, אלא להפך, מעצימה אותו, שכן אטווד אינה עוסקת בסמלים אלא בבני אדם.

מרגרט אטווד כתבה בכשרון ובתבונה, שרון פרמינגר תרגמה למופת, ו"פנלופאה" הוא יצירה מושלמת, מהנה מאוד לקריאה ומעוררת הרהורים.

The Penelopiad – Margaret Atwood

פן וידיעות ספרים

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

הדיירים / ברנרד מלמוד

הדיירים

בבנין מתפורר, המיועד להריסה, מנסה הארי לֶסֶר לסיים את ספרו השלישי. כל הדיירים האחרים בבנין הסכימו לקבל מבעל הבית ארבע-מאות דולר בתמורה לפינוי דירותיהם. הדירות שנעזבו נפרצו ונבזזו, ותשתיות הבנין הולכות וקורסות, אבל להארי לא אכפת. הוא מסרב לשנות את שגרת יומו, מחשש שלא יצליח להתמיד בכתיבה. תחנוניו של בעל הבית אינם נוגעים ללבו, גם סכום הפיצוי המאמיר בהדרגה אינו מפתה אותו. הוא דייר מוגן, ודבר לא יזיז אותו ממקומו לפני שיסיים את הכתיבה.

באחת הדירות בבנין מתיישב לכמה שעות מדי יום גבר זר, ומתקתק במרץ על מכונת כתיבה. וילי ספירמינט, צעיר בלתי מלומד, ללא נסיון בכתיבה, נאבק לכתוב ספר ראשון. הקשר בין השניים נוצר כשוילי מבקש מהארי לשמור אצלו את המכונה בשעות שאינו כותב.

הארי יהודי, וילי שחור. הארי סופר שאחד מספריו זכה להצלחה והוא מתקשה בכתיבת סיום לספר נוסף, וילי מתקשה בכתיבת סיפור ראשון. הארי גבר בודד, וילי חי עם צעירה לבנה. היחסים בין שני הגברים מערבים קנאת סופרים, אנטישמיות, דעות קדומות ותחרות ארוטית. הם יתעמתו כשוילי יבקש מהארי לחוות את דעתו הכנה על הדברים שהוא כותב, ויסרב לקבל ביקורת. הם ייקלעו לתגרה פיזית כשיתחרו על לבה של אותה אשה, ששניהם בעצם אינם מעונינים בה. והם יחוו שנאה ודחייה הדדיות כשיראו זה בזה את הסטראוטיפ ולא את האדם.

למעט רגעי אחווה בודדים בנסיונות משותפים לחמוק מבעל הבית, הארי ווילי שונים זה מזה בכל, בהבנת תפקידה של הספרות ואופיה, בגישתם למניעים לכתיבה, בתפיסתם את מבנה החברה ואת הדרכים לפתור את תחלואיה. בעוד הארי שואף לשֵם, לסוג של אלמוות, וילי מעונין בכסף, אותו הוא מכנה "כוח ירוק". את המרת המציאות לספרות, וכתוצאה מכך את סגנונה ואת רוחה של הספרות, הם רואים באופן שונה:

"אין בידך להפוך חוויות שחורות לספרות רק על ידי העלאתם על הנייר".

" […] אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים הצועקים שהם עדיין עבדים בארץ הזנונה הזאת, ויותר לא יהיו עבדים. איך אתה מסוגל להבין את זה, לֶסֶר, אם המוח שלך לבן?"

הכתיבה היא עיסוקם של גיבורי הספר, היא ממלאת את ימיהם, ומהווה נושא מרכזי בשיחותיהם. אבל הקונפליקט המרכזי הוא היחסים בין השחור ללבן וליהודי. הכתיבה של מלמוד בספר זה חושנית מאוד, ועושה שימוש רב ברֵיחות. הריח, שנדמה להארי כעולה מן הדפים של וילי, משמש את מלמוד גם כדי להמחיש כיצד קורא הארי היהודי הלבן את הטקסט של וילי השחור. תחילה הוא תוהה, "אולי בוקע הסירחון מן החיים הממוגלים, יצירי המלים שבכתב-היד, או מן הנפיחוֹת הנקמניות של נפשותיו?", אבל לאחר שהוא קורא את הסיפורים, ועומד על עומק הכאב ועל עוצמת הזעם, הריח מתחיל להתפוגג: חמישה סיפורים, חמש מיתות – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות מגלה את עומק זעמו העצור של וילי. אולי דמעותיו הן שחרכו את הנייר והבאישו את הגליונות? בקראו את הספר בפעם השניה לֶסֶר עוד מרחרח מדי פעם אך שוב אינו חש שום ריח.

האלימות שבכתובים גולשת אל המציאות. בעל הבית ישמיד את כתביו של וילי ואת רכושו, וילי הנבגד יכה את הארי וישלח ידו בכתביו וברכושו, הארי הנזעם ינפץ את רהיטיו של וילי. מלמוד אינו מבשר רגיעה או השלמה. להפך, כתביו של וילי ילכו ויקצינו ויבשרו פוגרום ליהודי ארצות הברית. המלים האחרונות שיחליפו השניים תהיינה, "יהודי מוצץ דם", "קוף אנטישמי".

אני תוהה אם בזמנו, בשנת 1971, הספר היה חדשני בטיפולו ביחסי שחורים ולבנים, בעיקר לבנים-יהודים. נכון להיום יש בו משהו מיושן, מעט פשטני, אולי בשל ההשוואה ליצירות הרבות שעסקו באותו נושא בשנים שחלפו מאז. מכל מקום, למרות שהספר אינו מתעלה לרמתו של "העוזר", ולמרות התרגום הירוד, הנושא הטעון והדמויות המורכבות באים כאן לידי ביטוי ספרותי מרשים למדי.

הספר עובד לסרט בשנת 2005.

The Tenants – Bernard Malamud

עם עובד

1973 (1971)

תרגום מאנגלית: ברוך מורן

עשר אגורות / לאוניד פקרובסקי

d7a2d7a9d7a8_d790d792d795d7a8d795d7aa2

מכיוון שהתלהבתי מקובץ הסיפורים הראשון של ליאוניד פקרובסקי, "מטאטא וסיפורים אחרים", שמחתי עם צאתו לאור של הקובץ החדש, "עשר אגורות". בספר עשרים סיפורים, שכמו קודמיהם מפגינים עושר תרבותי, ידע נרחב, דמיון ער, ויכולת לפרק את המציאות לרכיביה ולהתבונן בהם מן הזוית היחודית של הכותב.

סיפוריו של פקרובסקי מציגים שלל נושאים. הנה מבחר מהם: בסיפורים "הצרצר" ו"מיאטה", רכישת מכונית חדשה היא עילה להקדיש מסה לצרצר ולפתח תובנות לגבי אופיים של תושבי האיים היפניים. "יידיש" משלב סיפור פיקנטי על מהגר בלתי חוקי מאריתריאה, עם דברי הגות לגבי השפות רוסית, עברית ויידיש. טכנאים גרמנים, שהוזמנו לארץ בפסח, ונאלצו להכין לעצמם כריך עשוי מצה, מעלים אצל הכותב בסיפור "מצה" את זכרון סבו שניצל פעמיים מידי הגרמנים. פושקין, גאון השירה הרוסי, שאחד מאבותיו היה אפריקאי שהוענק לצאר במתנה, מגיע לארץ כמהגר בסיפור "שוּרה פלשמורה", ומשה רבנו זוכה אף הוא להכנס לארץ ב"איך לכתוב סיפור". הסיפור "עשר אגורות", אחד הארוכים בקובץ, משלב ארוע קפקאי במקצת, עם מחשבות על ערכו של הקטן במטבעות, על חיסולו של העתון המודפס, ועל תופעת "ישראל היום", במשולב עם הגותם של קיקרו, סנקה וקפקא. בני ציפר, שכתב אחרית דבר לספר, אפיין את הסיפורים ב"דיאלוג סוקרטי, התדיינות פנימית עם עצמך, שהתמונות החיצוניות הן רק השתקפויות שלה", ואני סבורה שאפיון זה אכן לוכד את תמצית כתיבתו של פקרובסקי.

בשונה מן הקובץ הראשון, שבו הפער בין עיסוקו היומיומי של הכותב לרוחו הממריאה היה נוכח ובולט, בקובץ החדש הפער נוכח בפחות אירוניה וביתר השלמה, כך נראה לי. פקרובסקי, בסיפורים החדשים, פחות עוסק בעיסוקו כשומר בלובי, ויותר משתמש בו כנקודת מוצא ורקע לארועים שהוא בוחר לשקף ביצירותיו. למשבר שעבר עם עזיבת מולדתו והחלפתה במולדת חדשה, כמעט ואינו מתייחס, ומאפשר רק הצצות חטופות אל שעבר עליו. בסיפור "המחברת" הוא כותב כך, בעודו יושב על ענף עץ בגן-עדן ומתבונן בעברו: "עכשו […] אפילו בעיני רוחי אני לא מסוגל לראות מחדש אותו כאב שאחז אז בנפשי, כאב שכמעט גרם לי לעזוב את העולם. חשתי אז בחילה וסחרחורת מהמציאות של ההגירה לישראל. ואלמלא הייתי שופך את הכאב הזה אל עמודי מחברת בית הספר, הורודה והדקה, הייתי עוזב את העולם זמן רב לפני שהייתי לצדיק".

נהניתי לקרוא את מרבית הסיפורים, אך יש להודות שחלקם אינם עומדים ברמתם של סיפורי הקובץ הראשון. מכיוון שהמיוחדות שלהם נותרה בעינה, התקשיתי לשים את האצבע על ההבדל בין שני הקבצים. שוב בא בני ציפר לעזרי, כשכתב באחרית דבר את הדברים הבאים: "כל מעשה הכתיבה של פקרובסקי בנוי על כך שהוא אינו עושה את מעשיו הספרותיים בכוונה אלא סתם כותב לעצמו הגיגים לפי תומו, מפנטז לו פנטסיות תהילה ומשוחח עם עצמו בשעות הפנאי שלו, או בשעת הבטלה מעבודה. על כך עומד הבנין הסיפורי כולו: על האי-כוונה לכתוב ספרות". דברים אלה מדויקים בהתייחס לקובץ הראשון. בקובץ הנוכחי, לעומת זאת, אי אפשר כבר לדבר על אי-כוונה. הכוונה ברורה ומובעת במפורש. אולי זהו מקור ההבדל – ההשתדלות שנוטלת מכמה מן הסיפורים את השלמות הנובעת מהסתפקות של הכתיבה בעצמה. כך או כך, יצירתו של פקרובסקי מיוחדת ומעשירה, ובהחלט ראויה לתשומת לב.

את העטיפה היפה, המשקפת את השילוב בין האמנות, שהיא תחום התמחותו של הסופר, והיומיום הפשוט שבשם הספר, עיצב דוד בן הרא"ש.

ספרית פועלים

2018

תרגום מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג

אוגוסטוס / ג'ון ויליאמס

augostus_g

"אוגוסטוס" מסופר כולו באמצעות מכתבים, קטעי יומן ומסמכים, רובם ככולם פרי דמיונו של ויליאמס, שהגדיר את הספר כ"אמת בדיונית", אך תוך הסתמכות על עובדות היסטוריות. התקופה המתוארת בספר נפתחת בשנת 44 לפני הספירה, עם רצח יוליוס קיסר, ומסתיימת בשנת 14 לספירה, עם מותו של גאיוס אוקטביוס, הלא הוא אוגוסטוס – הנשגב – בנו המאומץ של יוליוס קיסר ויורשו. כמה מן המכתבים נכתבו לכאורה בזמן אמת, אחרים באיחור של שנים על פי בקשתו של רושם דברי הימים, וכולם יחדיו יוצרים רצף כרונולוגי, העוקב אחר שלטונו של אוגוסטוס.

הספר בנוי שלושה חלקים. בחלק הראשון מובאים מכתבים של אישים רבים, ביניהם חבריו של אוגוסטוס, אנשי חצרו, משוררים ובני משפחה, העוקבים אחרי שנות שלטונו הראשונות. חלק זה מסתיים בשנת 31 לפנה"ס לאחר קרב אקטיום, שבו הביס אוגוסטוס את מרקוס אנטוניוס, שם קץ למלחמת האזרחים, ובישר תקופה ארוכה של שלום. החלק השני כולל אף הוא מסמכים מאותם מקורות מגוונים, אך המסמך המרכזי הוא יומנה של בתו הבכורה יוליה, שנכתב באי פנדטריה, לשם הוגלתה בשנת 2 לספירה. בחלק השלישי ניתן לבסוף פתחון פה לאוגוסטוס עצמו, הכותב בעת מסעו הימי האחרון בשנת 14 לספירה מכתב לניקולאוס איש דמשק, ובו הוא תוהה על דרכו כשליט ועל מניעיו.

תאוות הכוח היא אחד הנושאים, אולי המרכזי שבהם, העוברים כחוט השני הספר. בדפים הראשונים מתוארים חיי היומיום של גאיוס אוקטביוס עם חבריו, חיים של לימודים ושל אימונים גופניים באוירת חברות נינוחה. אולם עם הגיע הבשורה של רציחתו של יוליוס קיסר, שאוקטביוס הצעיר הוא יורשו המיועד, כותב אחד החברים על השינוי המיידי ברוחו של היורש ובמערך הכוחות ביניהם: "כמה מוזר שכולנו נציית פתאם להחלטתו, כפי שלא עשינו מעולם. ולמה? בגלל כוח שאנחנו חשים בו עכשו ולא הכרנו קודם? בגלל הרגע המיוחד הזה? בגלל פגם כלשהו בנו?". הספר מסתיים באותו נושא, הפעם מפיו של אוגוסטוס שמודה בפני עצמו באותו מניע שהפך אותו למנהיג: "אני מתחיל להבין שאהבה מן הסוג הזה היא שהניעה אותי במשך השנים, אם כי עד עכשו חשתי צורך להסתיר את העובדה הזאת מעצמי ומאחרים גם יחד". יוליה, ביומנה, תורמת אף היא את נקודת המבט שלה, כאשה שלמרות יחוסה היא נטולת יכולת לרדוף בגלוי אחרי הכוח: "לפני רגע כתבתי על כוח ועל חדוות הכוח. עכשו אני מהרהרת בדרכים העקלקלות שבהן אשה צריכה לגלות את הכוח, להשתמש בו וליהנות ממנו. להבדיל מן הגבר, היא לא יכולה לקחת אותו בכוח הזרוע, בכוח שכלה או בלהט רוחה. היא גם לא יכולה להתפאר בו, כמו גבר, בגאווה גלויה, שהיא גמולו של הכוח ומזונו. אישיותה צריכה להכיל כמה זהויות שיסוו את עוצמתה ותהילתה".

הספר, כאמור, גדוש דמויות, כולן מעניינות, כל אחת מהן תורמת נקודת מבט על שליט רומי, בן האל, הנשגב, הפרינקפס (ראש הסנאט), הכהן העליון, אבי המולדת. אבל בעיני, הדמות מעניינת מכולן היא זו של יוליה, ששימשה, כמנהג התקופה, אמצעי לחיזוק מעמדו של אביה. בגיל ארבע-עשרה נישאה לבן-דודה מרקלוס, כדי לסמן את מעמדו כיורש המיועד. נישואים אלה נמשכו שנתיים עד מותו של מרקלוס. בגיל שמונה-עשרה נישאה למרקוס אגריפה, בן בריתו של אוגוסטוס ובן גילו. כדי לממש את הנישואים האלה נאלץ אגריפה להתגרש מאשתו, שהיתה בת-דודתה של יוליה וחברתה. בתוך תשע שנים ילדה חמישה ילדים. בעלה השלישי היה טיבריוס, אחיה החורג, ששנא אותה, משום שנאלץ להתגרש מאשה שאהב, ושהיה שנוא עליה. יוליה, למרות שנכנעה לתכתיבי אביה, פיתחה אישיות עצמאית. היא התעקשה להצטרף לאגריפה במסעותיו, ולא להשאר סגורה בארמון עם ילדיה. כששבה לרומי הרשתה לעצמה חיים חברתיים עצמאיים וחיים מיניים פרועים. אוגוסטוס, שחוקק שנים קודם חוקים נגד ניאוף, נאלץ להגלות אותה ולהוציא להורג את מאהביה. ישנה סברה שאחרון המאהבים, בנו של מרקוס אנטוניוס, היה מעורב בקשר נגד השלטון, והגלייתה של יוליה למעשה הצילה אותה מעונש מוות בגין קשירת קשר. ג'ון ויליאמס מעדיף בספר את הגרסה הזו, ובכלל ניכר שהוא מוצא צד זכות בכל מעשה של אוגוסטוס. במכתב שכותב השליט בחלקו השלישי של הספר, הוא מסביר את התנהלותו, ומצדיק כל צעד שלו ביעודו: "כמו רוב האנשים, בחרתי את חיי, בחרתי להסתגר בחלום מגובש למחצה על יעוד שאיש לא יוכל לחלוק איתי, ובכך זנחתי את האפשרות לחברוּת אנושית, שהיא יומיומית עד כדי כך שלעולם לא מדברים עליה ולכן כמעט לא מוקירים אותה". המחיר שנאלץ לשלם בעבור מימוש היעוד לא הסתכם בזניחת החברוּת, אלא גם בהקרבת משפחתו: "כשהייתי בשנתי הששים ואחת והגליתי את בתי מרומא, העניקו לי הסנאט והעם את התואר "אבי האומה". פשוט לגמרי: החלפתי בת אחת בבת אחרת, והבת המאומצת אישרה בתודה את החילופים האלה".

נהניתי לפגוש בספר מכרים מספרים אחרים, ביניהם קיקרו מן הטרילוגיה של רוברט האריס, וניקולאוס איש דמשק מ"מלך זהב ודם". לעומת זאת לא נהניתי מן הפעמים הרבות בהן כונה השליט "הקיסר אוגוסטוס" על ידי בני תקופתו, למרות שהשימוש בשם קיסר כתואר מלכותי החל רק כמאה שנה אחר-כך, ובימיו הוא היה שם בלבד.

היו לי ציפיות גבוהות מהספר. השילוב של ההיסטוריה הרומית עם כשרון הכתיבה של ג'ון ויליאמס הבטיח טובות. איכות הכתיבה של הסופר אכן באה כאן לידי ביטוי מלא, וההיסטוריה אכן מרתקת, אבל סיימתי את הספר בתחושה שלא הוסיף לי דבר. מבחינת העובדות אינו מחדש, ומבחינת מסקנותיו הוא שגרתי. למרות זאת, בשל היכולת לבנות סיפור בלי מסַפר, ובשל האופן בו הקטעים הנפרדים נקשרים יחדיו למסכת מעניינת, אני ממליצה עליו.

Augustus – John Williams

ידיעות ספרים

2013 (1972)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

השעה לילה / לודמילה פטרושבסקיה

981016

באחרית דבר מעניינת, תחת הכותרת "האגדות המפחידות של לודמילה פטרושבסקיה", כותבת אליס ביאלסקי על האפוקליפסה של השִגרה, ונראה לי שצירוף מלים חריג זה תופס במדויק את מהותו של הספר.

אנה אנדריאנובנה, המספרת בגוף ראשון, מתגוררת בדירה קטנה ברוסיה הסובייטית. אנה היא אם לבן, שישב בבית-סוהר מספר שנים, וכעת חי עם אשתו, מסובך בחובות ורוב הזמן שיכור. אנה היא גם אם לבת, שיולדת שלושה ילדים לשלושה גברים שונים. כל אלה באים והולכים יחד עם בני זוג מזדמנים ועם חברים, מצטופפים בדירה, מרוקנים את המקרר הדל, וסוחטים מאנה את חסכונותיה. אנה מטופלת גם באם סנילית ותוקפנית, ששוהה כבר שנים בבית חולים, ועם סגירתו הצפויה היא צריכה להחליט אם לקחת את אמה אליה, פה נוסף להאכיל ואדם תלותי נוסף לפרנס, ולקבל קצבת זִקנה עבורה, או להעביר אותה למוסד לחולי נפש, מהלך שישלול ממנה את הקצבה. עוני ומשפחות מתפקדות בקושי אינם תופעה יחודית לברית-המועצות, אך כאן מדובר בשיטת משטר, הדורסת את אזרחיה באמצעות מעורבות בכל פרט בחייהם, יוצרת מחנק ואי-ודאות, מפרקת משפחות, הורסת חברויות, משקעת את ההמונים במצוקה שאינה מאפשרת גילויי חמלה ובתחושת בדידות בתוך הצפיפות הכפויה, ויוצרת את אותה אוירה של שגרה אפוקליפטית שהוזכרה למעלה.

אנה אנדריאנובנה היא אשת-רוח, משוררת, שלמרות היותה בעלת מודעות עצמית, היא לכודה בתוך מעגל חוזר ומתפשט של עוינות נטולת רחמים. יחסיה המסוכסכים עם בתה משקפים אחד לאחד את יחסיה עם אמה, אך היא נוטרת טינה כלפי שתיהן, ובשל קשיי החיים, בשל המאבק היומיומי על פת לחם, אינה מסוגלת להודות בהיסטוריה החוזרת על עצמה ולשבור את רצף הסבל. רגעים של חסד, שאמורים להיות טבעיים, נראים בעיניה כפלא יוצא דופן, כמו הטיפול האוהב שהעניק חתנה לבנו התינוק. התינוק הזה, שמאוחר יותר ננטש על ידי הוריו, הוא עוגן של אהבה בחייה, והטיפול בו, שדורש ממנה תחמנות ועורמה כדי למַצות את כל האפשרויות להאכילו ולהלבישו, גם מעניק לה כוחות. אבל היא יודעת, וגם הקורא יודע, שהחיים שמצפים לילד כשיגדל לא יהיו שונים מחיי הוריו ומחיי סבתו ואם-סבתו, ויאוש קודר עולה מן הסיפור.

לודמילה פטרושבסקיה, שחוותה על בשרה את מוראות החיים בברית המועצות, כתבה ספר רב עוצמה, שאמנם עוסק בזוטות היומיומיות, אך משרטט את אוירת המקום והתקופה באופן חי ומצמרר, וממחיש כיצד המכבש השלטוני שוחק אנשים נורמטיבים, ויוצר חברה מסויטת נטולת רחמים.

Время ночь – Людмила Петрушевская

לוקוס

2016 (2014)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

לודמילה פטרושבסקיה בהופעה

שעיר, לעזאזל / אפרים קישון

שעיר, לעזאזל

פֶרֶנְץ הופמן, צעיר יהודי הונגרי כבן עשרים, התחבא במשך חמישה שבועות בבית נטוש בשטח ההפקר שבין הצבא הרוסי לצבא הגרמני, כשהוא ניזון ממיץ עגבניות. בחודשים שקדמו לאותם שבועות שהה בזהות בדויה בדירה בבודפשט, לאחר שנמלט ממחנה עבודה בו נכפה לבצע עבודות פרך תחת משטר אימים נאצי, כשחייו תלויים לו מנגד. ומה עושה בחור נרדף מזה-רעב במחבוא תחת אש? במחסהו החדש מצא כלי כתיבה, ואת תקופת ההמתנה המייסרת לסיום המלחמה העביר בכתיבת סאטירה על גזענות אבסורדית המופנית כלפי הקירחים. בשיחות המרכיבות את הספר "קישון – דו-שיח ביוגרפי" אמר פרנץ הופמן, הלא הוא אפרים קישון, לירון לונדון: "כתבתי זאת ביאוש ובחימה של תחושת קץ, כאילו היה זה המעשה האחרון שאעשה בחיי". אחרי שחרור הונגריה שלחה דודתו את הסיפור לתחרות בכתב עת, אך למרות זכייתו בפרס ראשון, הוא נגנז משום ששליט הונגריה באותם ימים של משטר קומוניסטי פרנואידי היה קירח… למעלה מחמישים שנה אחר-כך מסר הופמן-קישון את הסיפור לתרגום בידי איתמר יעוז-קסט, ועיבד אותו לספר. את המסר שב"שעיר, לעזאזל" ייעד לא ל"קירחים" רדופים כמוהו, אלא לנכדיהם של הרודפים.

"שעיר, לעזאזל" מספור בגוף ראשון מפיו של גדעון פינטא, צעיר עצל וחסר כישורים, שפוטר מעבודתו כמנהל חשבונות בתום חודש של נסיון כושל. באוזני חברו פפי תינה את צערו, והטיח גידופים בפוליצר, האיש שפיטר אותו, תוך שהוא לועג לקירחותו. פפי, תחת שמו העתונאי ארנסט שומקוטי, נתן פרסום לסיפור הפרטי הקטן תחת הכותרת "על חטאי הקרחות", ובכך התניע תהליכים ששני החברים לא יכלו לצפות מראש. לאחר שהטינה כלפי הקירחים הפכה לגלגל שלג, שבו העתונות הזינה את ההמון, וההמון הזין את העתונות, השניים יסדו מפלגה. מה שהתחיל כהתאגדות של שניים, הפך לתופעה לאומית, שנשענה על הערצתו העיוורת של העדר נעדר השיפוטיות, על גורמים אינטרסנטים, ועל פחדנותו של הרוב הדומם. הפוליטיקאים אימצו את עקרונות המפלגה החדשה כשאלה הפכו פופולרים. עורכי הדין היו מוכנים לייצג את הקירחים ואת בעלי השיער באותה מידה. הכנסיה רקחה תירוצים מפותלים כדי להסביר את תמיכתה. המשטרה לא מנעה את ההסתה – "השוטרים שניצבו על פרשיות-הדרכים התנהגו בהגינות ובמשמעת, ורק כשנשמעו קריאות אנטי-קרחתיות גסות מדי, גערו במפגינים, כי אין זה נאה לאנשים מבוגרים לצעוק ברחוב". הנוער, ששערותיו בראשו, נסחף בהתלהבות אחרי גינוני המפלגה, ואנשים נלהבים נקטו יוזמות פרטיות, כמו אותו מאמן ספורט שהפריד בין המתאמנים על פי שִפעת שערם. פינטא ופפי, שהתעשרו בקלות בזכות שוחד שקיבלו מיצרני פיאות ומבעלי עסקים אחרים, התחילו להאמין בשטות שהמציאו. פפי אמר, "חבוב, אני מתחיל להאמין שבעלי-הקרחת ראויים באמת ליחס של יד קשה". וכשפינטא ניסה להסביר לאהובתו את דבקותו ברעיון, הדגיש כי "מאבק זה הינו מאבק צודק, שאם לא כן לא היו רוב האזרחים מצטרפים אלינו". גם כשהמדינה הסתבכה במלחמה, ועמדה על סף תבוסה, להט המאבק בקירחים לא שכך, תקנות אבסורדיות הגבילו את צעדיהם, וחוקים מסובכים נחקקו כדי לקבוע מיהו קירח. נשמע מוכר, ולא במקרה.

קישון כתב בכשרון גדול, כרגיל. ארגז הכלים שלו כולל אבסורד וציניות, והספר נקרא בשעשוע ובאימה גם יחד. על כריכת הספר כתב: "ארובות הכבשנים לא היו עיקרו של הנאציזם. בטירופם הם אסרו בשעתם על יהודי בודפשט, פאר התרבות ההונגרית, להחזיק ציפור-קנרית בביתם, ואילו עירית דרזדן ציוותה על יהודיה למסור לתחנת המשטרה אפילו את המסרקות ומברשות-השיער שלהם… על הקנרית ועל המסרקות כתבתי מחדש את הרומן שלי". מומלץ, כמובן.

Hajvédők – Ephraim Kishon

הד ארצי

1998 (1945)

תרגום מהונגרית: איתמר יעוז-קסט