הבת של הספרדייה / קרינה סיינז בורגו

"הבת של הספרדיה" מתרחש בונצואלה, וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו, המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית, והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה". "בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם, ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה, שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד-פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופיה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי, אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב, קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים, שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה, "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית-ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם, שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, היתה מוכרת ברבים כ"הבת של הספרדיה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

La Hija de la Española – Karina Sainz Borgo

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין

בשורות טובות / שירז אפיק

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

עובדתיות / הנס רוסלינג, אולה רוסלינג, אנה רוסלינג רונלונד

כותרת משנה: תנו לעובדות לדבר! עשר סיבות מדוע אנחנו טועים לגבי העולם ומדוע המצב טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

הנס רוסלינג, מומחה ברפואה ציבורית ובסטטיסטיקה, חבר אל בנו אולה ואל כלתו אנה כדי להציג תמונה של העולם המבוססת על עובדות ועל נתונים. רוסלינג, שנפטר כשנה לפני שהספר ראה אור, הרבה להרצות בנושא זה, וקרן גאפמיינדר, שהקים יחד עם אולה ואנה, מספקת כלים אינטראקטיביים שנועדו לרכז יחדיו נתונים משפע מקורות ולסייע בהבנת תהליכים ומגמות.

העולם מפציץ אותנו בשפע מידע, ופילטרים פנימיים מאפשרים לנו לסנן אותו כדי להמנע מהצפת חושים ולשרוד את היומיום. יחד עם זאת, כך טוענים הכותבים, מידע שמדבר אל האינסטינקטים הדרמטיים עובר את הפילטרים. לפעמים האינסטינקטים הללו הם רבי תועלת, אבל רוב הזמן הם גורמים לעיוות באופן בו אנו תופסים את העולם, וכתוצאה מכך מקבעים דעות קדומות, בולמים שינוי, ומונעים קבלת החלטות מושכלת. כפי שלמדנו לרסן את התאווה, ששורשיה אבולוציונים, לסוכר ולשומן, כך עלינו ללמוד לשלוט בצריכת הדרמה.

כדי להדגים עד כמה תפיסתנו את העולם שגויה, מוצגות בפתחו מספר שאלות, כמו כמה בנות זוכות להשכלה יסודית, כמה ילדים זוכים להתחסן, וכיוצא באלה. רובם הגדול של הנשאלים, ללא קשר לידע ולמומחיות, נכשל כליל בכל השאלות למעט זו שעוסקת בהתחממות הגלובלית, נושא שנהנה מיחסי ציבור מעולים. למעשה, כפי שרוסלינג מזכיר שוב ושוב, לו הציג את השאלות לשימפנזים, היה מקבל תשובות בהתפלגות צפויה של 33% (יש שלוש תשובות אפשריות לכל שאלה). בני אדם משיגים תוצאות שהן הרבה מתחת לזה, וכל זה בגלל אותם אינסטינקטים, הגורמים לנשאלים לבחור שוב ושוב בתשובה המייצגת את האפשרות הגרועה מכולן. הדרך להתגבר על ההטיה הזו היא עובדתיות, להתבונן בעובדות ולדבוק בהן.

הנה עשרת המזיקים שיש לתת עליהם את הדעת. אינסטינקט הפער גורם לראית עולם מקוטבת בשל הפיתוי לחלק דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה. כך אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", עניים ועשירים, צפון ודרום, בשעה שהנתונים מורים על רצף, לא על קיטוב. אינסטינקט השליליות הוא הנטיה לשים לב לרע יותר מאשר לטוב, שתוצאותיה הן התפיסה ש"המצב נעשה גרוע יותר" ואובדן תקווה. אינסטינקט הקו הישר מניח שמגמות תימשכנה כפי שהן בהתעלם ממשתנים עתידיים רבים. שמו של אינסטינקט הפחד מעיד עליו, והתקשורת הזמינה מעצימה אותו. "הדימוי של עולם מסוכן מעולם לא שודר באופן אפקטיבי יותר מאשר עכשו, בשעה שהעולם הרבה פחות אלים והרבה יותר בטוח", אומר רוסלינג (שאגב, אינו מאשים את התקשורת בדבר – גם עיתונאים לוקים באותן הטיות כמו בני אדם אחרים, ותפקידם להתחרות על תשומת הלב של לקוחותיהם הצמאים לדרמה). אינסטינקט הגודל גורם להוצאת דברים מפרופורציה. אינסטינקט ההכללה מארגן את העולם בקטגוריות, למרות שבמקרים רבים מתקיימת בתוכם שונות ומתקיימת ביניהן הקבלה. אינסטינקט הגורל הוא הרעיון שתכונות מולדות קובעות את גורלם של בני האדם, מדינות, דתות ותרבויות, ושאין אפשרות לשינוי. אינסטינקט הפרספקטיבה היחידה הוא התפיסה שלכל בעיה יש סיבה אחת שצריך להתנגד לה ופתרון אחד שצריך לתמוך בו. התוצאה היא לעתים בחירה בפתרון הבלתי מתאים. אינסטינקט ההאשמה נובע מן הרצון להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שאם לא כן העולם היה נראה לא צפוי, מבלבל ומפחיד. והאחרון, שבעיני רוסלינג הוא החמור מכולם, הוא אינסטינקט החירום המכניס ללחץ, מגביר אינסטינקטים אחרים ומקשה את השליטה עליהם, חוסם מחשיבה אנליטית ומעודד פעולות דרסטיות בלי מחשבה.

רוסלינג מאמין, על סמך הנתונים וניתוחם, שהעולם נמצא במקום טוב בהרבה מכפי שהיה במהלך ההיסטוריה, ושמגמת השיפור נמשכת. למרות ההפתעה החוזרת ונשנית שלו מתוצאות השאלונים, דוגמת זה שהוצג בתחילת הספר, הוא מבין כי גם כשמנסים לנקוט בגישת העובדתיות עדיין גורמים רגשיים מונעים את היכולת להודות כי הדברים הרבה יותר טובים מכפי שאנו מאמינים. זכרון מעוות של העבר, דיווחים סלקטיביים של התקשורת והפעילים, התחושה שכל עוד הדברים רעים זה יהיה חסר רגישות להגיד שהם משתפרים – כל אלה הם מכשולים בפני אימוץ העובדות. אבל לומר שדברים משתפרים אין פירושו להתעלם מהבעיות שנותרו. "אני לא אופטימיסט. זה נשמע כאילו אני נאיבי. אני "אפשרותיסט" רציני מאוד. זאת מילה שהמצאתי. פירושה, מישהו שגם לא מקווה בלי סיבה, וגם לא מפחד בלי סיבה, מישהו שכל הזמן מתנגד לתפיסת עולם דרמטית מדי. כ"אפשרותיסט" אני רואה את כל ההתקדמות הזאת ומרגיש שכנוע עמוק ותקווה שיש אפשרות להתקדמות. זה לא אומר שאני אופטימי. זה אומר שיש לי מושג ברור והגיוני על מצב העניינים. זה אומר תפיסת עולם קונסטרוקטיבית ומועילה".

חמש הסכנות הגלובליות המדאיגות את רוסלינג הן מגפה כלל עולמית, התמוטטות פיננסית, מלחמת עולם, שינוי אקלים ועוני קיצוני. מועמדת שישית: סכנה לא ידועה שעלולה לצוץ. למרות שהעובדות מצביעות על שיפור מתמיד, ברור שהעולם הוא עדיין מקום קשה לרבים מתושביו, ורוסלינג אינו מתעלם מכך. הוא רק קורא לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות מבוססות נתונים. "אני לא אומר לכם לא לדאוג. אני אומר לכם לדאוג לדברים הנכונים […] תשלטו באינסטינקט החירום שלכם. תשלטו בכל האינסטינקטים הדרסטיים. תהיו לחוצים פחות בגלל הבעיות המדומינות של עולם דרמטי מוגזם, וערים יותר לבעיות ממשיות ולדרך לפתור אותן".

רוסלינג הוא כותב מוכשר, שולט בחומר, ומגבה אותו בדוגמאות מחייו שלו, הפרטיים והמקצועיים, שמקרבות את הכותב אל הקוראים. הוא אינו מסתפק בתיאור האינסטינקטים המכשילים, אלא מציע כלים להתגברות עליהם. מכיוון שהנושא בוער בו – הוא הקדיש את שנותיו האחרונות להעלאתו על הכתב – יש בספר משהו מיסיונרי והרבה חזרות, אבל יש בו גם שפע הגיון ומידע, והקריאה להסתמך על עובדות ועל נתונים, ולא על אינסטינקטים ועל תחושות בטן, מן הראוי שתקבל במה שוב ושוב.

קראתי את הספר בעותק דיגיטלי, ומשום כך החמצתי את יופיים של התרשימים הנכללים בו. האתר של גאפמיינדר (בתרגום חופשי, מוּדעוּת לפער) מספק תחליף רב תועלת בדמות מידע רב ומגוון המוצג בכלים אינטראקטיבים.

מומלץ מאוד.

Factfulness – Hans Roslong, Ola Rosling, Anna Rosling Rönnlund

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

ויקטוריאנים על הנילוס / בעז שושן

כותרת משנה: נוסעים ונוסעות בריטיים במצרים במאה ה־19

"ויקטוריאנים על הנילוס" (ששמו מעלה בעיני רוחי את "מוות על הנילוס" מאת אגתה כריסטי) סוקר את יחסם של הבריטים האימפריאליסטים בני התקופה אל האוריינטליזם בכלל ואל מצרים בפרט. בעז שושן מתבונן בנושא דרך הספרות שנכתבה על ידי הנוסעים הויקטוריאנים למצרים, בדגש על ההיבט המגדרי, שמצביע הן על המשותף והן על השונה בכתיבתם של גברים ושל נשים.

הענין האירופאי במצרים נבע ממניעים משולבים, החל מנסיונות למצוא בה הוכחות לסיפורים התנ"כיים, דרך היקסמות מסיפורי אלף לילה ולילה ורצון למצוא להם מקבילות, וכלה בגורמים מסחריים ופוליטיים. כבר במאה ה-18 נכתבו ספרים על ידי נוסעים ונוסעות בריטיים, ומספרם הלך וגדל. חמישית מהם נכתבו על ידי נשים. למעט חריגים, רובם לא ראו את המציאות כפי שהיתה, ותיארו מצרים מדומינת, לא אותנטית. נקודת המבט שלהם היתה אדנותית, קולוניאליסטית, שבויה בקסם העבר ועיוורת כלפי ההווה. הנה כמה מן הנקודות המעניינות שהועלו בספר בהקשר זה.

הכותבים האדירו את ההיסטוריה הקדומה, והתיחסו באופן שולי וביקורתי למצרים של ההווה, ובכך קיבעו את התפיסה של ציויליזציה מפוארת שהגיעה לשפל בשל הכיבוש המוסלמי.

כותבים רבים, כשכבר התיחסו למצרים של זמנם, היו תמימי דעים באשר לתכונות המגונות של המצרים, והסכימו כי "דינם לחיות תמיד תחת רגלו של כובש". "לו רק ניתן היה לשכוח, או להאמין, שהאנשים כאן היו פעם אף הם בני אנוש, איזו ארץ זו היתה יכולה להיות", נכתב באחד הספרים. ביטויים כמו "קופים" ושאר דימויים מעולם החי, שהיו שכיחים בכתובים עד כדי אי נוחות, תרמו לדה-הומניזציה של בני הארץ.

סיפורי אלף לילה ולילה, שתרגומיהם כבשו את לב הציבור הבריטי, יצרו לציבור המצרי תדמית ארוטית, אקזוטית ומסוכנת. עד כמה השפיעה היצירה על האופן בו תפסו הבריטים את המצרים תעיד העובדה שאדוארד ויליאם ליין, האוריינטליסט האנגלי החשוב ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-19, כתב בהקדמה לספרו, המדעי לכאורה, שאם היה בנמצא תרגום טוב מלווה בהערות לאלף לילה ולילה, היה מוותר על כתיבת ספרו זה… בנושא קרוב, ההרמונות משכו אף הם תשומת לב רבה, וניחושים והשערות סביבם קיבעו סטראוטיפים של תושבי מצרים ושל תושבי מדינות אחרות שמוסד זה התקיים בהם. בנושא זה, אגב, בא לידי ביטוי פער נרחב בין כתיבתם של הגברים לזו של הנשים. הגברים לא הורשו להכנס להרמון, וכתבו עליו מהרהורי ליבם ומדמיונם. נשים בריטיות הוזמנו להתארח, ויכלו לתאר את שראו עיניהן. יחד עם זאת, אלה ואלה פירשו את המוסד על פי תפיסת עולמם.

נדמה שאפשר לסכם ולומר כי יותר משספרי הנוסעים סיפרו על המצרים, הם סיפרו על כותביהם הבריטים.

הספר מתמקד בספרות, אך אחד מפרקיו עוסק גם בציורים ובצילומים שנוצרו במצרים, וטוען כי גם בהם באה לידי ביטוי הראיה הסלקטיבית. לדייויד רוברטס מוקדש, כמובן, חלק נכבד מפרק זה. פרק נוסף מתמקד בספר "קליאופטרה" מאת הנרי ריידר הגרד, מי שכתב את "מכרות המלך שלמה".

הפרק האחרון מוקדש לנושא הכתיבה המגדרית, ששזור בספר לכל אורכו. בהכללה ניתן לומר כי הגברים כתבו כנוסעים יודעי כל, כתיבתם היתה עובדתית, ותחומי הענין שלהם גלשו מעבר למראה עיניים גרידא. עבור רוב הנשים המסע למצרים היה בגדר פריצת מגבלות מגדריות, הזדמנות לחירות, ויכולת לא מובנת מאליה באותם ימים ליטול חלק בשיח על בסיס שוויוני. שוב בהכללה, נשים הודו בקלות במה שאינן יודעות ואינו מעניין אותן, התמקדו במה שראו עיניהן מבלי לחפש הסבר, וכתיבתן היתה רגשית והססנית יותר. "לו היית שם [בעמק המלכים] רוכב אתנו, היית יודע עד כמה אני מודעת לכך שכל מה שאני כותבת הוא רופף ונקבי", כתבה אחת מהן. בין הכותבות המעניינות שפרק זה מתייחס אליהן כדאי להזכיר את לוסי דאף גורדון ואת אמליה אדוארדס, שתיים שדווקא אינן מוגבלות למשבצת הכתיבה המגדרית.

לספר נוסף נספח מועיל, הכולל פרטים ביוגרפיים על הכותבים והכותבות המוזכרים בו.

"ויקטוריאנים על הנילוס" הוא ספר מקיף, גדוש פרטים מרתקים, שרק דוגמיות מייצגות ממנו ניתן לכלול בסקירה. גם אם פה ושם "התווכחתי" עם הסופר, נהניתי והועשרתי בידע, ואני ממליצה על קריאתו.

רסלינג

2021

מייד אין אמריקה לטינה / סנטיאגו גמבואה, טרינו מלדונדו

"מייד אין אמריקה לטינה" הוא צירוף של שני סיפורים: "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מאת סנטיאגו גמבואה הקולומביאני, בתרגומה של סוניה ברשילון, ו"כמו לשחות בקרח" מאת טרינו מלדונדו המכסיקני, בתרגומו של יוסי טל. מדובר בשני סיפורים שונים בנושאיהם ובאופיים – הראשון קליל יחסית ומשעשע ברובו, השני עוסק בנושא כבד-ראש יותר – אך הם צורפו יחדיו, כך אני מניחה, בשל שני קוים משותפים. האחד הוא יחסי גברים-נשים, שבהם הנשים הן הדומיננטיות. השני הוא המפגש הבין-תרבותי, שנוכח בסיפור הראשון ובא לידי ביטוי בעיקר בסיפור השני.

את "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" מספר אניבל אסטרהאזי, צלם עיתונות, שמרבה לטוס מתוקף תפקידו. אסטרהאזי הוא קולומביאני ממוצא הונגרי, שאינו מוצא לעצמו מנוח כיושב-בית, והוא אוהב נמלי תעופה וטיסות למקומות רחוקים. "האושר נמצא תמיד בנסיעה הבאה. נכון יותר: באותה ארץ יפהפייה שמעולם לא ביקרנו בה", הוא אומר, ומנצל עד תום את ההזדמנויות שמאפשר לו מקצועו. בעקבות אחת הטיסות, שבמהלכה מטלטלת סופה את המטוס ומטילה אל חיקו את אחת הדיילות, נוצר קשר מיני בינו ובינה. אסטרהאזי חש להפתעתו שהוא מתאהב, אך מגלה, בהיפוך תפקידים נוגד סטראוטיפים, ש"אני, ומי יודע עוד כמה כמותי, רק ז'יטונים להחלפה”. ידו של מי תהיה על העליונה במלחמת גברים-נשים, נוסעים-אנשי צוות? סנטיאגו גמבואה כתב סיפור דינמי, משובץ בארועי התקופה – שנות ה-90 של המאה הקודמת – שבו מספר אמין ומעניין ועלילה מהנה.

"כמו לשחות בקרח" עוסק גם הוא במתח בין-מיני, וגם כאן תפקידי הגברים והנשים חורגים מן הסטראוטיפ. אך עיקרו של הסיפור הוא המפגש רצוף חוסר ההבנה בין אירופה לדרום-אמריקה. מכסיקו שרויה במשבר עמוק, וכך גם המספר. הוא איבד את עבודתו כמורה, ויחסיו עם בת זוגו עומדים בפני סיום. חבר, הנמנה עם הגָבָּצֵ'רוֹס, כלומר כאלה שניזונים מה"גָבָּצ'וֹס", הזרים הלבנים, ובעיקר הזרות הלבנות, מזמין אותו לבלות בחברת שתי תיירות שבדיות. התיירות רואות בעיר אואחקה את הקסם הלטיני, המספר חושב לעצמו, "קסם. באואחקה אנחנו קוראים לזה עוני". הן סולדות מעירן שלהן, שטוקהולם, ומתארות את החיים בה כשחִיה בקרח, אבל קרח, בעיני המספר הוא טוהר, ההפך מן הכאוס שבו ארצו שרויה. טרינו מלדונדו מציג יפה דמות של אינדיבידואל, שמתוך העמדה המנותקת משהו של המתבודד מתבונן בארצו, כפי שתושביה חווים אותה וכפי שהיא נראית לזרים.

שני הסיפורים זכו לתרגום עברי מוצלח, והספר מומלץ בהחלט.

Santiago Gamboa – Tragedia del hombre que amaba en los aeropuertos

Tryno Maldonado – Como nadar en el hielo

תשע נשמות

2015 (2012, 2014)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל

רדיו בנימין / ולטר בנימין

הפילוסוף ולטר בנימין, שהוקסם מן הטכנולוגיה של שנות ה-20 ומהשפעתה על התרבות, העלה לשידור בין השנים 1927 ו-1933 כשמונים תכניות רדיו. התכניות כללו מחזות, הרצאות, ביקורות ספרים, וגם שידורים מיוחדים לילדים ולבני נוער. עשרים ותשעה מן התמלילים שרדו, ופורסמו כספר ב-2014. הוצאת תשע נשמות בחרה לתרגם שישה מתוכם (למה לא את כולם?). כל השישה לקוחים מן התכנית לנוער.

בנימין נקט בשישה השידורים האלה לשון פשוטה למדי, כמספר סיפורים, מן הסתם מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר. יחד עם זאת, הסגנון אינו מתיילד, והמסרים שהוא מבקש ממאזיניו למצוא בתוך הסיפורים משמעותיים, ואינם נגועים בהשטחה ובפשטנות. משום שהוא מתאר אירועים היסטוריים מגוונים, שפרטיהם אינם בהכרח מוכרים גם לקורא המבוגר, ומכיוון שנקודת המבט שלו מעניינת, הספר אינו צריך להיות מצומצם לכלל הגדרה הנסמכת על קהל היעד הראשוני.

תחומי העניין של בנימין מגוונים. הקטעים הנכללים בספר עוסקים ברעידת האדמה בליסבון בנובמבר 1755, במשפטי המכשפות באירופה, במִרמה בבולי דואר, בנפילת הבסטיליה, בכנופיות השודדים בגרמניה במאה ה-16, ובחורבן הרקולנאום ופומפיי. בין הדברים המשמעותיים שהוא אומר, אציין שלושה.

בהקשר של משפטי המכשפות: "שגגה והבל כשלעצמם הם גרועים דיים. אבל הם נעשים מסוכנים כשמבקשים להכניס בהם סדר ועקביות. כך קרה לאמונה במכשפות, וכך הסבה עקשנותם של המלומדים נזק גדול הרבה יותר משהסבה האמונה הטפלה. על מדעני הטבע ועל הפילוסופים כבר דיברנו. עתה נדבר על הגרועים ביותר: המשפטנים". וגם "המאבק נגד משפטי המכשפות היה אחד ממאבקי השחרור הגדולים ביותר של האנושות".

אחרי שהוא מסביר את השנאה היוקדת לבסטיליה, לא משום שנכלאו שם מתנגדי משטר, אלא משום שייצגה את הפער הבלתי נסבל בין בעלי הזכויות להמון והיתה כלי שרת בידי שררת השלטון ולא כלי בשירות הצדק, הוא מוסיף כי, "אפילו אכזריות ונוקשות אפשר לסבול אם האנשים מרגישים שיש בבסיסן רעיון כלשהו, שהנוקשות היא לא רק הצד השני של נוחותם של בעלי השררה. נפילת הבסטיליה היא לא רק רק נקודת מפנה בתולדות צרפת, אלא בתולדות המשפט".

בפרק שחידש לי ביותר אודות כנופיות השודדים בגרמניה, בנימין דן – בחמלה ובהבנה – בגורמים לתופעה, וגם במיגורה, וטוען כי "לחוסר האנושיות שבמשפט הפלילי הישן היה חלק גדול ביצירתה של תופעת השודדים, ממש כמו שלאנושיות שבמשפט הפלילי החדש היה חלק בהיעלמה".

בכל הקטעים בספר ניכרת אמונה בקידמה, בצדק, במערכת המשפט, וביכולתה של האנושות להתגבר על דעות קדומות ועל אמונות טפלות. אירונית הגורל האכזרית היא שסופו הטרגי של ולטר בנימין בא לו בעידן ששכח את כל אלה. ב-1933 היגר מגרמניה לצרפת בעקבות עלית הנאצים, וב-1940 נאלץ לברוח מצרפת. בדרכו לארצות-הברית, שם הצליחו ידידיו לארגן לו משרת מחקר, הצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול בין צרפת לספרד בהדרכתה של ליזה פיטקו. כשהספרדים איימו לגרש את חברי הקבוצה חזרה לצרפת, בחר בנימין לשים קץ לחייו.

"רדיו בנימין" הוא ספר מעשיר, מתאבן מעורר סקרנות לקריאת כתביו האחרים. הראל קין תרגם יפה, והספר מומלץ.

Radio Benjamin – Walter Benjamin

תשע נשמות

2016 (1930 – 1931)

תרגום מגרמנית: הראל קין

חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלית הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק. הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022

שווים / ניל בר

כותרת משנה: סיפורה של ספרטה

שמה של ספרטה, העיר הפלופונסית ששיחקה תפקיד מפתח בקורותיה של יוון העתיקה, מוכר כיום בעיקר בזכות המונחים שהשתרשו בשפות השונות בהקשר למשטר החברתי שהונהג בה. מכיוון שאחד מעקרונות החוקה אסר על העלאת החוקים על הכתב, ומכיוון שלא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מרובות הקשורות במקום, ספרטה היא במידה רבה תעלומה. חוסר ההסכמה המחקרי הוא, כדברי ניל בר, אינסופי, והמבקש לפרוש את הסיפור המלא נאלץ לצרף יחדיו מקורות ותתי-מקורות ופרשנויות. לאלה יש להוסיף את ההקשרים המיתולוגיים ששום פרק בהיסטוריה של יוון העתיקה אינו שלם בלעדיהם.

ליקורגוס, המחוקק האגדי שחוקיו הפכו את ספרטה לכוח כמעט בלתי מנוצח, ביקש להבריא את עירו מן החוליים המוסריים שפשטו בה. הוא הפליג ברחבי העולם המוכר, למד מנסיונם של אחרים, ובשובו הנחיל לספרטה את החוקה החדשה. כיום הוא מוכר בעיקר בשל שיטת החינוך שהנהיג – אָגוֹגֶה, הובלה – שכל ספרטני היה מחויב לה מיום היוולדו, ושתוצרתה היתה חיילים בלתי מנוצחים שכינו זה את זה הוֹמוֹיוֹי, כלומר שווים (או דומים, מקבילים) בשל המאמץ המשותף לשיתוף, לאחווה ולמעשים טובים. אבל השיטה הזו לא פעלה בחלל ריק, ונילוו לה רפורמה במבנה השלטוני, ביטול הראוותנות וחתירה ל אָרִיסְטֵיָה ,מצוינות. לא מלך אחד בלבד במהלך ההיסטוריה הספרטנית הועמד לדין בפני מועצת האפורים – מפקחים שהתחלפו מדי שנה – ונידון לקלון בשל אי עמידה בסטנדרטים הספרטניים. החוקה חלה על כולם. מונח הלקוניות שאול אף הוא מספרטה: הראוותנות נאסרה לא רק במה שקשור לרכוש, אלא גם במה שקשור לדיבור, והתמציתיות הלקונית קרויה עד היום על שם דיבורם של הספרטנים, שמקום מושבם היה בלקוניה, חבל ארץ בדרום חצי האי הפלופונסי. יש להזכיר עוד כי, בניגוד למקומות אחרים ביוון, גם הנשים בספרטה נהנו מחינוך, ויכלו להשמיע את דעתן בפומבי. לצד החיוב שבשיטה המנטרלת תאוות בצע ואנוכיות, יש לזכור כי לספרטנים לא היתה הרבה ברירה אם רצו להמשיך לקיים את המצב שבו כמיעוט החזיקו מספר גדול של הלוטים, עמים משועבדים ששירתו אותם. לכן כל גבר ספרטני הוכשר לעסוק בחיילוּת, ונאסר עליו לעסוק בכל מלאכה אחרת. את כל השאר ביצעו ההלוטים. כך יצרה חוקת ליקורגוס מצב אירוני, בו הספרטנים נאלצו להיות חיילים כדי לשמר את משטר העבדות שלהם, שבתורו אפשר להם להיות חיילים.

ניל בר מתאר בספר את קורותיה של ספרטה לאורך מאות שנים, החל מן המיתולוגיה הכרוכה בייסודה, וכלה בירידתה מגדולתה כתוצאה משילוב מספר גורמים, ביניהם כוחות טבע, שינויים פוליטיים ביוון כולה, ונטישת החוקה של ליקורגוס. ספרטה, שישבה בעמק מוגן באופן טבעי על ידי רכסי הרים, ואפילו לא טרחה לבנות סביבה חומה, נקטה במשך שנים רבות מדיניות של בדלנות, עד שהצטרפה אל כוחות יווניים אחרים במלחמה מול הפרסים בהנהגת דרייווש ואחשוורוש אחריו. בספר מתוארים הקרבות העיקריים בהם היו הספרטנים מעורבים, בדרך כלל בהצטיינות יתרה, שנבעה משיטת החינוך שתבעה ניצחון או מוות בשדה הקרב – קרב תרמופילאי, קרב סלמיס וקרב פלטיה. האחדות מול האויב החיצוני לא מנעה יריבויות פנימיות, בעיקר בין ספרטה לאתונה, והקמת אינספור בריתות שנבעו ממלחמות בין ערי יוון או גרמו להן. תולדות האנושות, כמה עצוב, הן בזבוז חסר תוחלת של חיים וזמן ומשאבים במאבקים בלתי נחוצים ברובם על הגמוניה ועל כבוד.

לא אפרט כאן, כמובן, את הארועים המתוארים בפרוטרוט בספר. אציין רק שנהניתי מאוד לקרוא אותם, להרחיב את הידע, לעקוב אחרי ההטעיות ומעשי הריגול שנילוו לארועים, ולהכיר את הדמויות ההיסטוריות כאנשים בשר ודם. אישים כמו אלקיביאדס – מחליף הצדדים הסדרתי – ופאוסניאס – מלך ספרטני שבעט בחוקי ליקורגוס ונענש – הם בין הדמויות מלאות החיים המתוארות בספר. מבלי לוותר על דיוק היסטורי ועל עומק פרשני, ניל בר קיבל כמה החלטות שנועדו לקרב את ההיסטוריה אל הקורא הבלתי מקצועי. אחת מהן היא שימוש בשמות דמויות כפי שהן מוכרות לישראלים ולא בשמן הרשמי. לכן, לדוגמא, מככב בספר אחשוורוש, השם שנתנו היהודים לקסרקסס, חשיארש הראשון, למרות שהזיהוי בינו ובין אחשוורוש מן המגילה אינו ודאי. החלטה נוספת היא ההימנעות ממראי מקומות. גם אם לפעמים השתוקקתי לדעת את מקורם של ציטוטים, בעיקר אלה העוסקים בחיי היומיום של הנפשות הפועלות, היכולת לקרוא ברצף בלי הערות שוליים או הפניות למקורות היתה נעימה.

הערת אגב: ברשימת הקריאה המומלצת בסוף הספר נכלל "אנאבאסיס" מאת כסנופון, ואני מצטרפת להמלצה עליו.

ועוד אחת: ניל בר נמנה עם מייסדי דף הפייסבוק "היסטוריה גדולה, בקטנה". שווה עיון.

"שווים" הוא ספר מרחיב דעת, מהנה וראוי מאוד לקריאה.

זרש

2021

אומנות הזיוף / ג'ניפר קרוזי

אנשים חושבים שאם הם מתחפשים הם הופכים למישהו אחר, אבל מה שקורה זה שהם הופכים למי שהם נועדו להיות. בלי המסכות, הם […] עושים את הדבר הנכון ומקריבים למען אחרים. עם המסכות הם […] פשוט מי שהם, בלי רגשי אשמה. הם יכולים לעשות הכול. ככה זה כשמשנים צורה.

מטילדה גודנייט היא ציירת המתפרנסת מחיקוי יצירות מופת. על קיר של לקוחה אחת היא מציירת בקנה מידה גדול ציור של ואן-גוך, בחדר האמבטיה של לקוח אחר היא מעתיקה ציור של מונה. מטילדה, שעומדת יפה על האבחנה בין זיוף לחיקוי, היא גם זייפנית, בת לשושלת ארוכה של זייפני אמנות. בזהותה המומצאת כסקרלט ציירה, בלחצו של אביה, שישה ציורים, עד שקרסה תחת האומללות שגרמו לה ההתחזות וההסתתרות, מרחה את הציור האחרון והסתלקה. אבל, ברוח הציטוט שבפיסקה הפותחת, מטילדה גילתה שהסקרלטים היו "איך שאני מציירת באמת", וכשבחרה לחדול להיות סקרלט לא יכלה לצייר כלל. כמטילדה, דמותה נטולת המסכות, היא מציירת ציורי קיר בלית ברירה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

מסכות הן המוטיב המרכזי בספר. אחותה של מטילדה איב היא אם תמימה ו"מרובעת" וגם חיית מועדונים. אמן גוון, ששקעה בשגרה אפורה המורכבת מן העסקים המדשדשים של הגלריה המשפחתית ומפתירת תשבצים מורכבים, מסתירה זהות קודמת ושואפת לזהות אחרת. שלושת הגברים שעתידים להשתכן בחדרים שהמשפחה משכירה אפופים אף הם באי ודאות באשר לזהותם ולמניעיהם. אפילו נאדין, בתה של איב, שהיא בערך הדמות היחידה שאינה מסתירה סודות, מרבה לשנות את חיצוניותה בהתאם לנסיבות ומאמצת את השינוי כחלק בלתי נפרד מאישיותה. מחוץ לבית גודנייט רוחשת בקלחת קליאה, הרודפת אחרי כסף ומצטיירת כמכשפה של ממש, ולידה רונלד המאוהב בה ולא ברור את מי הוא משרת, למעט את תאוותו, ותומס שהוא ספק משרת ספק מרגל. וכל אלה יחד אורגים רשת סבוכה של הונאות ושל תחבולות, לצד נסיונות למצוא יעוד ושלווה ולברר עם עצמם אחת ולתמיד מי הם ומה עשוי לגרום להם אושר.

"אומנות הזיוף" מתואר על כריכתו כ"קומדיה רומנטית מלבבת", אבל התיאור הזה מקטין אותו, לדעתי. כן, יש בו סיפור אהבה בין גבר מסוקס ואשה שלא ציפתה לכך, כולל תיאורים אינטימיים (מהמשעשעים והאמינים שהזדמן לי לקרוא), ויש פיתולים טלנובליים בעלילה, כך ש"על הנייר" הוא מחליק בקלות לסוגה. אלא שג'ניפר קרוזי, בכתיבה סוחפת ושובבה, בהומור שופע, ובעיקר ביכולת לברוא דמויות הנכנסות אל הלב, העניקה לו נפח מעניין ומהנה סביב המסגרת הבנאלית של גבר-אשה-סיבוכים-סוף-טוב. היא משחקת הרבה עם ניגודים – אביה של מטילדה מול אביו של דייבי, מטילדה מול קליאה, ועוד – כדי לייצר חומר למחשבה. גוון, מטילדה, איב ונאדין הן נשים חזקות למדי, עצמאיות למדי, שהצליחו להחלץ מצלו השתלטני של אבי המשפחה, אך למרות שהן מנהלות את עצמן ובוחרות את דרכן בתוך המסגרת הכובלת של קשיי המציאות, הן פתוחות לקבלת עזרה, לשינוי ולאהבה. אולי בגלל שהן מורגלות בזהויות כפולות ובמסכות, הן אינן מקובעות בדוֹגמות ואינן שופטות אחרים על פי השמועות המתלוות אליהם, והן חוברות בלב פתוח אל מי שנחשד כנוכל, ואל מי שנחשד כגנב, ואפילו אל זה שיש מקום להאמין כי הוא רוצח שכיר. תפיסתן את העולם תמימה משהו, רואה בעיקר את הטוב, והסיפור כולו כתוב ברוחן. יש בספר כאב ותחושת יעוד שהתפספס ורגשות החמצה, אבל הוא חותר אל האופטימיות, ובסיומו מגיע להתרה בשילוב מבולגן, ומהנה לקריאה, של קולות מרבית דמויותיו.

פסקול של שירים ואזכורים רבים של סרטים מלווים את העלילה ומשתלבים בה היטב. לספר מצורף ברקוד להורדת רשימת השמעה של שלושים ושניים השירים, רובם משנות ה-60, המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות. “Wonderful Summer” הוא השיר האהוב ביותר על מטילדה. “I’m into something good” הוא אחד המועדפים עלי.

קומדיות רומנטיות, מלבבות או לא, הן לא בחירת הקריאה הטבעית שלי, ויתכן ש"אומנות הזיוף" לא ישאיר משקע ארוך טווח. מצד שני, כפי שמתברר לא אחת, הסוגה אינה המגדיר הבלעדי של יצירה כלשהי, ואיכות הכתיבה יכולה לחלץ כל סיפור שגרתי מן הסטראוטיפ. ג'ניפר קרוזי רקחה עלילה מקורית, נעה שביט תרגמה יפה, ואני נהניתי וממליצה.  

Faking it – Jeniffer Cruise

ספרים בעלמא

2021 (2002)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

12 המופלאים / דן קורן ויחיאל גוטמן

כותרת משנה: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו

שנים-עשר אישים, לא כולל הנוכחי, כיהנו עד כה בתפקיד המורכב של ראשות ממשלת ישראל. לכל אחד מהם רקע שונה, אידיאולוגיה משלו, אופי יחודי. כולם כאחד גילו כי דברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר, והתאימו את עצמם במידה כזו או אחרת למציאות הסבוכה, או שניסו להכפיף את המציאות לתפיסת עולמם. דן קורן ויחיאל גוטמן מסכמים בספר זה את פועלם של ראשי הממשלה, ומנסים לכמת את כהונתם לציון מסכם.

לצורך הערכה ומתן ציון מאמצים הכותבים מאמצים מודל שמשמש להערכת נשיאי ארצות הברית. המודל בוחן את כהונת המנהיגים משישה היבטים: יכולת לתקשר עם הציבור, יכולת ארגונית, מיומנות פוליטית, חזון, סגנון חשיבה ואופן עיבוד נתונים, אינטליגנציה רגשית. בציון הגבוה ביותר זוכה, בצדק ולא במפתיע, דוד בן-גוריון. במקום השלישי מציבים שני הכותבים את מנחם בגין. דעותיהם חלוקות לגבי המקום השני: האחד בוחר בלוי אשכול, וחברו באהוד אולמרט (אשכול ראוי הרבה יותר, לדעתי). את שני המקומות האחרונים תופסים אהוד ברק וגולדה מאיר.

למותר לציין שאין המדובר כאן במחקר אמפירי ובמדע מדויק. תוך כדי קריאה תהיתי ביני לבין עצמי אם בכלל ניתן לערוך השוואה בין אישים שפעלו בנסיבות שונות, ואם זה הוגן או מדויק לשפוט ללא ריחוק היסטורי. יותר מכל הפריעה לי התחושה שההערכות של הכותבים אינן תמיד אובייקטיביות, אלא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות (אבל כך גם, מן הסתם, ההתנגדויות שלי להערכות שלהם). את הויכוח ש"ניהלתי" איתם תכננתי להעלות לדיון בסקירה, אבל בסיומו של הספר התברר שאין כאן ויכוח כלל. הכותבים מתיחסים בפרק המסיים לנקודות הללו, ומודים בחולשות ההערכה הנובעות מהן.

למרות האמור לעיל, הספר מעניין מאוד וראוי לקריאה בראש פתוח. הכותבים סוקרים את הארועים המרכזיים בתקופת הכהונה של כל אחד מראשי הממשלה, מתייחסים לסגנונם האישי ולשיטות עבודתם, עומדים על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיהם במקומות שניתן להעריך אותה, ובסיכום כל פרק מנסים לתמצת את הערכתם תחת ששת מרכיבי המודל. דגש מיוחד מושם על היכולת לזהות הזדמנויות, בעיקר כאלה שעשויות לשנות את ההיסטוריה. כך, לדוגמא, גולדה מאיר זוכה לציון הנמוך ביותר לא רק בגלל מחדל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ההחמצות החוזרות ונשנות של הזדמנויות להשיג הסכמים עם מדינות האזור. מנחם בגין, לעומתה, זוכה לציון גבוה בין השאר בגלל הגמישות שאפשרה לו, למרות היותו איש "שתי גדות לירדן", לזהות את רצינות כוונותיה של מצרים ולאמץ את ההזדמנות להסכם. "אם הזכרון הקולקטיבי ייטיב אתו", מסכמים הכותבים, "הוא יזכור לו את חסד השלום עם מצרים ואת הסרת האיום הגרעיני העיראקי יותר מאשר את דיראון מלחמת לבנון ואת האינפלציה המטורפת".

המעניין ביותר בין פרקי הספר, לטעמי, הוא זה שעוסק בלוי אשכול ועושה אתו צדק. אשכול, ש"זכה" לאינספור בדיחות על חשבונו, ושגמגומו שלא בטובתו בנאום לפני מלחמת ששת הימים פגם קשות בתדמיתו, היה איש רב זכויות, ששינה את פני המדינה בפעילותו עוד לפני שעמד בראש הממשלה. הוא סומן כיורשו של בן-גוריון, כשזה פרש לראשונה, אבל בתבונתו ובהומור המוכר שלו סירב באומרו "עדיף שבן-גוריון יחזור ויציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". הוא נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון אחרי פרישתו השניה והסופית, וכדברי הכותבים, "באנושיותו ובחוכמת החיים הפשוטה שלו, יצר שנות חסד של נורמליות […] אשכול ידע לעשות – ועשה – הרבה יותר מאחרים. ובשביל לעשות צריך כוח. גם אם הוא כוח שקט ולא הפגנת שרירים מעל במות עטורות זרקורים". דברים דומים כתבו גם על יצחק שמיר – מנהיגות שקטה ונחרצת, התאפקות היא כוח – אבל אותו דנו לאחד המקומות הנמוכים בטבלה, בעיקר בגלל נוקשותו המדינית.

אזכיר עוד עניין אחד, המוזכר בספר כבדרך אגב, שמשך את תשומת לבי בגלל הניגוד החריף לימינו אלה, שבהם פוליטיקאים משחררים בקלות אמירות כבדות ראש לכאורה בנוסח "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות", בהתייחס לשגיאותיהם, ללא שום גיבוי מעשי וללא השלכות. בפרק העוסק ביצחק רבין (שממוקם במקום הרביעי בטבלת הציונים) מספרים הכותבים כי ראש הממשלה הכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל או שמספר הקורבנות יהיה גבוה – נטילת אחריות ללא תירוצים, כיאה וכיאות.

"12 המופלאים" הוא ספר מעניין, תמציתי וממוקד, סוקר את ההיסטוריה הישראלית מזוית ראיה יחודית, ומספק לקורא המעוניין בכך נקודת מוצא לדיון ולהערכות משלו. מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2021