יום הדין / ליעד שהם

991148

"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018

מודעות פרסומת

צבע החלב / נל ליישון

milk_master

מרי, נערה כבת ארבע-עשרה, היא בת הזקונים במשפחתה המונה ארבע אחיות. השנה היא 1830, המשפחה מתגוררת בכפר אנגלי, מתפרנסת מהאדמה ומחיות המשק. אביהן, המאוכזב בשל לידת בנות בלבד, מסתפק בלית ברירה בכוח העבודה הנשי העומד לרשותו. בנוקשות ובאלימות הוא מעביד אותן מעלות החמה ועד שקיעתה, כופה את רצונו ואת שרירות לבו בכוח הזרוע. השכלה מסודרת אינה עומדת על הפרק, משום שאין טעם לבזבז את זמנן היקר על נושאים מיותרים. המקום קשה, האנשים קשים, האלימות היא כוח טבע.

מרי, שמעולם לא הרחיקה מחוץ לדלת אמות עולמה הצר, מורחקת יום אחד מביתה. אשתו של הכומר חלתה, הכומר נזקק לעובדת בית נוספת, ואביה מחליט שלא תזיק לו הכנסה נוספת. מרי ממירה את בגדי הבוץ בבגדים לבנים, מנסה להסתגל למיטה שכולה שלה, לראשונה בחייה, ולמטלות סיזיפיות שמטרתן אינה קיום בסיסי אלא מותרות. אשת הכומר מחבבת את חֶברתה, הכומר מלמד אותה קרוא וכתוב, בנם של בעלי הבית, טיפוס רודף נשים, אינו כופה את עצמו עליה, עובדת הבית הותיקה נותנת בה אמון. נדמה שפרק ב' בחייה פותח בפניה אפשרויות חדשות. אז למה, פחות משנה אחר-כך, היא יושבת וכותבת בכפייתיות, מכריחה את עצמה להעלות על הכתב כל פרט מקורות השנה האחרונה? למה תחושת החרדה? למה הדחיפות להספיק לכתוב? מה השתבש?

נל ליישון בראה דמות שנכנסת אל הלב ומתנחלת בו. בעולם סתגלני ולמוד עמל, מרי הולכת בתלם, עושה מה שאומרים לה, שקועה ביומיום, לא מסוגלת לדמיין מציאות אחרת. ברגע נדיר, שבו אחיותיה מדמיינות מה היו מבקשות לו היו יודעות שחלומן יתגשם, איש אינו שואל את מרי, וגם לו נשאלה לא היתה מסוגלת לענות: "ידעתי שיש לי חלומות אבל לא ידעתי איזה". נטולת כושר ביטוי, כזה הנובע מיחסי אנוש תקינים ומהשכלה, נשללת ממנה היכולת לבטא רגשות במלים ישירות. לא אהבה, לא כעס, לא תסכול – מרי אינה עוסקת בחיטוט בתודעתה. אבל מלותיה הפשוטות ומעשיה מביעים אותה בשלמות. ולכן הספר שופע תיאורי פעילויות יומיומיות, שהתסכול והיאוש מבצבצים מתוכן כמו מאליהן. והספר שופע גם דיאלוגים קצרים, שבהם מרי, שאינה מסוגלת לשקר גם אם יכריחו אותה, אומרת ישירות את מה שעל לבה באותו הרגע, בלי להצטעצע בכפל משמעויות ובכוונות נסתרות.

אכלת הרבה, אמרתי, כמו מה שהחזיר שלנו אוכל בבוקר.

הוא חייך. מרי, הוא אמר, תני לי לתת לך עצה קטנה, אל תשווי את המעביד שלך לחזיר.

הו, אמרתי. לא התכוונתי להיות חצופה. אנחנו אוהבים את החזיר שלנו.

על כריכת הספר נכתב כי מרי, שאינה מסוגלת, ואולי אינה רוצה, להשתנות, מאלצת את הסובבים אותה לראות את הדברים מנקודת מבטה. אני סבורה שראית הדברים בעיניה של מרי מוענקת לקוראים, אבל הדמויות האחרות בספר נותרות אדישות. למרות החדות והישירות של מרי, היא כל-כך בלתי נחשבת בעיניהם שהם אינם טורחים להרהר במשמעות דבריה. ולאדישות הזו יש חלק נכבד בכאב שבספר.

חייה של מרי מתנהלים ביקום נטול רחמים, אבל היא אינה מבזבזת משאבים נפשיים על הרוע. באופן אינסטינקטיבי היא מוצאת את היופי – רגע בשמש, חום גופה של הפרה שהיא חולבת. אין באלה כדי להקל על חייה, אבל מרי, שבעיניים אוביקטיביות היא אומללה, אינה מכירה אפשרויות אחרות.

את אף פעם לא רואה את הצד הרע של העולם? הוא שאל.

יהיה לי מספיק זמן לחשוב על זה שאני ימות, אמרתי.

ובתוך העולם הקר והקשה הזה יש גם רגעי חסד. הקשר היפה שבין מרי לסב הנכה, השוכב עזוב במחסן, ורק ביקוריה מאירים את יומו. הספר הראשון שהיא מקבלת, שהוא כולו שלה. ואפילו רגע של חמלה בלתי צפויה מצד אחת הדמויות הנוקשות. כי נל ליישון חומלת על דמויותיה הלכודות בקשיי החיים, ובזה לנרפים ולמתנשאים בעיני עצמם, וגיבורתה מוגבלת כושר הביטוי מביעה זאת בפשטות מושלמת.

שפת הדיבור של מרי קלוקלת, ורותם עטר העניקה לה עילגות ישראלית משכנעת, שתחילה הטרידה אותי כמו חריקת ציפורן על לוח. אבל מרי כבשה את לבי תוך עמוד או שניים, העילגות התמזגה בדמותה, ונותר רק הרצון ליטול את ידה באהבה וברחמים.

"צבע החלב" הוא סיפור קטן, לכאורה, אך עוצמתו עוצרת נשימה וחודרת אל הלב. מומלץ מאוד.

The Color of Milk – Nell Leyshon

תשע נשמות

2018 (2012)

תרגום מאנגלית: רותם עטר

הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d793d791d7a8d799d79d_d7a9d790d799d791d793d7a0d795_d791d790d7a92

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

החברה של גברת מגרה / ז'ורז' סימנון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d797d791d7a8d794_d7a9d79c_d792d791d7a8d7aa_d79ed792d7a8d7942

אשתו של הפקד מגרה עשתה לעצמה מנהג להגיע אל מרפאת השיניים רבע שעה לפני המועד שנקבע לה, כדי לשבת על הספסל מול המרפאה בחברת אשה צעירה ובנה הפעוט. האשה אינה מוכרת לה, אפילו את שמה אינה יודעת, אך פגישותיהן הקצרות נעימות לה. יום אחד מבקשת ממנה הצעירה להשגיח על בנה לרגע, ונעלמת. גברת מגרה מחמיצה את התור אצל הרופא, אבל נשארת על משמרתה, חוששת לעזוב פן תשוב האם ותתמלא דאגה. אחרי למעלה משעתים חוזרת האשה במונית, קוראת לילד אליה, ובלי מילת הסבר נוסעת מן המקום.

פקד מגרה עסוק באותה שעה בחקירה סבוכה של רצח ללא גופה. מכתב בעילום שם הודיע שבתנורו של כורך ספרים סולידי נשרפה גופת אדם, אך כל שמוצאים השוטרים הן שתי שיניים.

מה תעלינה החקירות בשני המקרים? למה נכרכו יחדיו? כדי להמנע מקַלְקְלָנִים (החלופה העברית הנאה לספוילרים) לא אפרט.

ז'ורז' סימנון כתב שבעים ושניים ספרים בכיכובו של מגרה, והשלושה שקראתי (הקודמים היו "ססיל מתה" ו"ראשו של אדם") גורמים לי לחוש כאילו יצאו מפס יצור. הכתיבה נעימה, בין השאר בזכות תרגומה מלא החן של רמה איילון, מגרה מתחבב בקלות, הספר שופע חוש הומור מעודן, אבל העלילה בינונית, סימנון לא מתאמץ לשתף את הקוראים בנסיונות לפצח את התעלומה, והפתרון שהוא מציע אינו משכנע בהיותו היחיד ההגיוני. הספר קריא, מסתיים בטרם יחל להעיק, מהנה לעתים, אבל מתפוגג לאחר סיומו.

לעומת ספרי מגרה, הרומנים של סימנון, ביניהם "מדרגות הברזל" ו"השען מאוורטון", אף הם בהוצאת עם עובד, מומלצים.

L’amie de Madame Maigret – Georges Simenon

עם עובד

2018 (1950)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז

העוזבים / ליסה קו

העוזבים

"העוזבים", ספר ביכורים מרשים, עוסק במספר נושאים, השלובים זה בזה, וליבתם, בעיני, היא סיפורם של המיעוטים בארצות-הברית בכלל ושל המהגרים הבלתי חוקיים בפרט.

חלקו הראשון של הספר סובב סביב חייו של דֶמינג, בנה של מהגרת מסין, שנולד בארצות-הברית. בהיותו בן שנה שלחה אותו אמו, שסבלה ממצוקה כלכלית ומחששות באשר לכישוריה האימהיים, לגור עם סבו בכפר הולדתה בסין. חמש שנים אחר-כך, עם מותו של הסב, הוחזר לניו-יורק. הילד ואמו חלקו דירה קטנה עם בן זוגה של האם ועם אחותו ובנה, ולמרות הנתק הממושך פיתחו קשר קרוב. פּיילין, או בשמה האמריקאי פולי, אמו של דמינג, חלמה על חיים טובים יותר, וכשדמינג היה כבן אחת-עשרה החלה בהכנות מעשיות לעבור לפלורידה, ונעלמה. זמן קצר אחר-כך עזב בן זוגה את הדירה, ואחותו, שנותרה אפוטרופסית יחידה, ויתרה על כל זכות שיכולה היתה להיות לה לגביו. סיפורו של דמינג גוּאוֹ, שהפך לדניאל וילקינסון, הוא סיפורם של ילדי אומנה ושל בני מיעוטים. הוא נמסר לידי קיי ופיטר, בני זוג לבנים אקדמאים חשוכי ילדים, תחילה במעמד של ילד אומנה, ולאחר מכן כבן מאומץ. השניים, אנשים טובים מלאי כוונות טובות, חשו אי-בטחון ביכולותיהם ההוריות, אי-בטחון שחלחל אל דמינג, שבשנות חייו המעטות נעקר כבר פעמיים ממקומו. רדוף חרדת נטישה פיתח צורך עז לרצות את סביבתו כדי לא להנטש שוב. העובדה שהיה ילד אסיאתי יחיד בסביבה לבנה הקשתה על חייו עוד יותר. מפלט כלשהו מצא באהבתו למוזיקה.

* המבקשים להמנע מרמזים לספוילרים, מוזמנים לדלג אל ההמלצות בפיסקה האחרונה *

המשכו של הספר מציג את סיפורה של האם פיילין, צעירה סינית, יתומה מאם, שגדלה בכפר סיני קטן, ללא השכלה וללא צפי לעתיד מזהיר, אך עם חלומות על אפשרויות אחרות, ועם אמביציה להגשימם. כדי להגיע לארצות-הברית, שקסמה לצעירי כפרה, שקעה בחוב כבד אותו תיאלץ להחזיר טיפין-טיפין בעבודה קשה במשך שנים, והסתננה לניו-יורק באמצעות רשת של מבריחים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כך גילתה עד מהרה, מציעה אפשרויות מוגבלות מאוד לתושביה הבלתי-מתועדים, כפי שמכונים כעת הבלתי-חוקיים. ארצות-הברית, מעצמה בעלת זכויות רבות, אינה מפגינה חמלה כלפי חלכאיה ונדכאיה, הגזענות מושרשת בה, והיא מפעילה יד קשה כלפי חריגיה. יעידו על כך היפנים-אמריקאים, שנכלאו במחנות בתנאים קשים בתקופת מלחמת העולם השניה, כפי שתואר בספר "הקיסר היה אלוהי". יעידו על כך המוסלמים-אמריקאים, החשודים המיידיים בכל עבירה, כפי שתואר בספר "זייתון". יעידו השחורים מפי נציגם הזועם טא-נהסי קואטס, ויעידו המהגרים הבלתי חוקיים הנכלאים לתקופות ארוכות ללא משפט, כמתואר כאן.

ליסה קו קראה ב-2009 מאמר אודות מעצרה של מהגרת בלתי חוקית. בהשראת מקרה זה, ואולי גם בהשראת חייה שלה כילדה ממוצא אסיאתי בסביבה לבנה, כתבה את "העוזבים", ספר ביכורים חף מבוסריות. הספר מצטיין בכתיבה חכמה, פורט על מנעד של רגשות מבלי ללחוץ בכוח, חומק לחלוטין ממלכודת הקלישאות, ומתפתח בכיוונים בלתי שבלונים. עולמה של הסופרת אינו נחלק לטובים נגד רעים – לבנים מול שאינם לבנים, הורים ביולוגים מול הורים שאינם ביולוגים – אלא מורכב מבני-אדם, על מעלותיהם וחסרונותיהם, על כוונותיהם הטובות ושגיאותיהם. תיאוריה את הכפילות שחשים דמינג-דניאל ופיילין-פולי, את תחושת ההחמצה והתהיה על אפשרויות שנחסמו מעת שבחרו, או נאלצו לבחור, באחת הזהויות, ממחישים באמינות רבה הן את חווית ההגירה והן את התלישות שחווים ילדים שהופרדו מהוריהם. חן יאקה-שומרון, שעיצבה את כריכת הספר, הוסיפה המחשה ויזואלית מדויקת לתחושת טשטוש הזהות. ליסה קו יצרה דמויות אמינות בסיפור מפותל אך ריאליסטי, והפנתה זרקור בוהק אל חייהם של האנשים שמאחורי הכותרות ומאחורי התוויות. מומלץ מאוד.

The Leavers – Lisa Ko

תמיר // סנדיק

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

יהודה איש-קריות / יגאל מוסינזון

יהודה איש-קריות

שם מלא: יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש

הברית החדשה מבוססת על ארבעה אוונגליונים, ספרי בשורה, אשר על פי המסורת הנוצרית נכתבו על ידי אנשים שהכירו אישית את ישו – שניים מתלמידיו, מתי ויוחנן, ושניים מתלמידי-תלמידיו, מרקוס ולוקאס. בנוסף לאלה ידועים כחמישים ספרי בשורה אחרים אשר נדחו על ידי הכנסיה. עם אלה האחרונים נמנית הבשורה של יהודה, לפיה יהודה איש קריות הסגיר את ישו לידי הרומאים על פי בקשתו המפורשת. היסטוריונים, שעמדותיהם אינן נשענות על אמונה, סבורים ברובם כי אדם בשם ישו אכן הפיץ בשורה רוחנית באותה תקופה, אך סיפורי המסורת הכרוכים בשמו נוצרו שנים אחרי מותו.

על פי הברית החדשה יהודה בגד בישו בעבור בצע כסף. כשהבין שבגידתו תביא למותו של ישו, התחרט, החזיר את הכסף והתאבד. יגאל מוסינזון מציע כאן תסריט אחר. אני בספק אם ביקש לטהר את יהודה, ונראה לי שעיקרו של הספר מצוי בדברים שנושאת דמות אחרת, פילוסוף חמקמק בשם אנדיגונס. אתייחס לדברים בהמשך. על פי "הבשורה על פי מוסינזון" יהודה מסר את ישו לידי הרומאים על פי הוראתו של בר-אבא, אותו מורד שאת שחרורו מן הכלא העדיף ההמון על פני שחרורו של ישו (על פי מתי, ההמון נטל בכך את האחריות למותו של ישו לא רק על עצמו אלא גם על צאצאיו, ומכאן נובעת אשמתם של היהודים לדורותיהם. רק ב-1962 ביטל הותיקן את תפיסת האחריות הקולקטיבית הזו). בר-אבא וישו, כך על פי הספר, שיתפו פעולה בתכנון המרד נגד הרומאים, בר-אבא מצד הכוח וישו מצד הרוח. הסגרתו של ישו נעשתה בהסכמתו, אולי ביוזמתו, כדי לזעזע את העם ולהלהיבו למרוד. יהודה, שהיה עד לגסיסתו של ישו על הצלב, נמלט מכנען וחי בגלות בשם בדוי, אולם כותבי קורותיו של ישו בדו סיפור על התאבדותו. בעת התרחשות עלילת הספר, עשר שנים אחרי הצליבה, מגיעים פטרוס ופאולוס למקום מושבו של יהודה, הקרוי כעת אנטיפר האדומי, ומאיימים על שגרת חייו ועל סודו.

הדמות המרכזית בעלילה היא זו של אנדיגונס, דברן בלתי נלאה, פילוסוף ואמן, שנושא בחשאי תפקיד בכיר בממשל, ומושך בחוטים של הדמויות האחרות. בפיו של אנדיגונס שם הסופר דברי ביקורת על הסיפור הנוצרי, שבמקורו עסק באדם טהור כוונות, ובהמשכו בנה סביבו מערכת אמונות פגאניות. אנדיגונס תוהה, בין השאר, כיצד אפשר לטעון שישו הוא נצר לבית דוד כבנו של יוסף הנגר, ובו בזמן לנשל את יוסף מאבהותו בטענה שישו הוא בנו של אלוהים. הוא מאמין לגרסה הראשונה של הסיפור, לפיה ישו אמר שבא להביא חרב ולא שלום, ודוחה את הגרסה המאוחרת, לפיה הורה להושיט את הלחי השניה. למעשה, כופר אנדיגונס בדתות כולן, וסבור שהן נובעות אך ורק מן הפחד מפני המוות. בציניות אדישה מחליט אנדיגונס ליצור קדוש משלו, קדוש אנושי שלא חולל נסים, בוחר למטרה זו באנטיפר-יהודה, וגורר את חייו אל תוך מערבולת שתטביע אותו.

מוסינזון סיבך את העלילה כשלא הסתפק בדמות הכפולה של אנטיפר ויהודה, אלא הוסיף אליה את קין, בן-דמותו של אנטיפר, עבד משוחרר שנעלם, ועל פי השמועה אנטיפר הוא שרצח אותו. או שמא קין הוא שרצח את אנטיפר, וכעת הוא מתחזה לו? מבולבלים? גם אנטיפר, יהא אשר יהא, אינו נראה בטוח בזהותו, ודעתו מסתכסכת עליו כשמתברר לו שרודפיו מבקשים להורגו לא כנקמה על בגידתו, אלא כדי למנוע את הפרכת סיפור התאבדותו של הבוגד.

חלקו הראשון של הספר מרתק, גם עלילתית וגם הגותית. חלקו השני יורד מהפסים, ממש כמו אנטיפר המאבד את עשתונותיו. גם הישוב בו הוא מתגורר נשטף בלבול ואלימות, כשדם מתגלה בלחם, ונוצרי שביקש לאפות לחם לצורכי פולחן מואשם בתופעה המבשרת רעות. מוסינזון מטיל אל קלחת הסיפור הרותחת שתי זונות, מלווה בריבית, אשה כועסת, נערה תמה היולדת ילד מת לאב בלתי ידוע, חולים העולים לרגל לבקש רפואה פלאית, ועוד. חלק זה של הסיפור עמוס סימבוליות, שרק את חלקה זיהיתי.

אני תוהה למה בחר מוסינזון לכתוב ב-1962 על הימים הרחוקים של ראשית הנצרות ועל היווצרותה של הדוקטרינה הקתולית. למרות שלילתו של אנדיגונס את הדתות כולן, איני סבורה שכוונת הסופר היתה להרחיב את יריעת הדיון. מכל מקום, הספר, ששמו המלא הוא "יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש", מעניין, מרחיב אופקים, ובדרכו ההזויה-לעתים מפתיע ומיוחד.

עם עובד

1962

האשה העשרים / אינדו סאנדרסאן

20-50819b

בחודש מאי 1611 נישאו הקיסר ג'הנגיר ומהרוניסה, בתו של הוזיר. מהרוניסה, שאחרי נישואיה ניתן לה השם נור ג'הן, אור העולם, הפכה בכך לאשתו העשרים של הקיסר. בעידן בו נשותיו של הקיסר ופילגשיו חיו בכלוב של זהב בארמון ומעולם לא נראו בציבור, נור ג'הן רכשה לעצמה מעמד יחודי. האשה בת השלושים וארבע – גיל מופלג במקום בו פילגשים בנות שלושים חדלו להיות ראויות לשמש את הקיסר – שלטה בפועל באימפריה המוגולית עד למותו של בעלה ב-1627. הקיסר לא נשא נשים נוספות אחריה, וסיפור אהבתם משתמר עד היום בשירה ההודית.

סקרנותה של הסופרת אינדו סאנדרסאן דחפה אותה לחקור את קורותיה של נור ג'הן. היא הסתמכה על מקורות כתובים מן התקופה, כולל יומן שכתב הקיסר עצמו, וציטוטים ממקורות אלה מופיעים בראשו של כל פרק. את הפערים בתיעוד השלימה מדמיונה, תוך שהיא נצמדת לארועים ההיסטוריים. סאנדרסאן כתבה טרילוגיה אודות התקופה, ממנה תורגמו משום מה רק הספר הראשון והאחרון. "האשה העשרים" הוא הראשון בשלישיה, והוא מתרחש בין 1577, שנת לידתה של נור ג'הן, לשנת 1611, השנה בה נישאה לקיסר.

האימפריה המוגולית, כך מצאתי ברשת, נחשבת לתור הזהב האחרון של הודו. הסופרת מתארת את שלהי כהונתו של הקיסר אכבר, אביו של ג'הנגיר, ואת התככים בחצרו, כולל המרד שמרד בו בנו. גלגל ההיסטוריה חזר על עצמו שנים מספר אחר כך כשבנו של ג'הנגיר ניסה להתנקש בחייו כדי לזכות בכתר. ג'הנגיר עצמו היה מצד אחד שליט נאור: שתים-עשרה התקנות שהתקין מתאפיינות בצדק ובנדיבות חריגים לתקופתו. בין השאר קבע את זכויות הירושה (עד ימיו רכושם של נפטרים הועבר אל השליט), הקים בתי חולים ועוד. ביומנו סיפר שהורה להתקין שרשרת זהב ארוכה שנקשרה אל חומת ארמונו, כדי שכל מי שחש שנגרם לו עוול יוכל לצלצל בה, ובכך להסב אליו את תשומת לבו האישית של הקיסר. מצד שני ניחן ג'הנגיר באכזריות קשת-לב: כשבנו מרד בו, הורה להוציא להורג ביסורים את אלפי חייליו, והוליך את בנו ביניהם לחזות במותם. הסופרת מתארת גם את המצב הפוליטי בתקופת האימפריה, את היחסים עם פרס השכנה, ואת נסיונותיהם של המסיונרים הפורטוגלים להרחיק את הסוחרים האנגלים שהחלו לגלות את יתרונות המקום.

בן אחר של ג'הנגיר, שאה ג'האן, הוא זה שבנה את הטאג' מהאל כדי להנציח את אשתו, שהיתה אחייניתה של נור ג'הן.

"האשה העשרים", למרות שליבתו היא סיפור רומנטי – ילדה מתאהבת בנסיך וזוכה להנשא לו לאחר טלטלות בחיי שניהם – הוא ספר היסטורי מעניין. הוא אמנם אינו עושה לאימפריה המוגולית שירות בדומה לזה שעשה רוברט האריס לאימפריה הרומית, אך הוא גילה לי עולם שלם שלא הכרתי. הרומן הפרטי והמדיניות האימפריאלית משולבים בו יפה, וסגנונו קריא. חווית קריאה טובה.

The Twentieth Wife – Indu Sundaresan

מודן

2005 (2002)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

בית מאיה / אֵסָה דה קֶירוֹש

965422

כותרת משנה: אפיזודות מן החיים הרומנטיים

"בית מאיה", שראה אור בשנת 1888, מתרחש כעשר שנים קודם לכן, ומתאר את פורטוגל בימיו של הסופר באמצעות קורותיו של קרלוּש, האחרון לבית מאיה. בעודו ילד ברחה אמו עם מאהב איטלקי, ואביו שבור הלב שלח יד בנפשו. סבו אָפונסוּ, גבר בעל ערכים מוצקים, גידל את הילד. מאמציו להביא אל ביתו גם את אחותו של קרלוש הסתיימו במפח נפש, כשהתבשר שהילדה נפטרה בעודה רכה בשנים. קרלוש גדל באחוזה הכפרית של המשפחה, אך לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עברו השניים לביתם שבליסבון, משום שהנכד חובב המותרות העדיף את חיי העיר.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר על חברה נהנתנית, שטחית, שערכיה מתרופפים ומוסריותה מתפוגגת. פורטוגל עברה במאה התשע-עשרה מהפכים חברתיים ושלטוניים, והחלה לאבד את מאחזיה הקולוניאליים. בתקופה המתוארת בספר החזיקה רק בשטחים באפריקה, עדיין חלמה על הרחבת כוחה, אך עיקר תהילתה היה מאחוריה גם אם תושביה היו עיוורים לכך. בחירתו של הסופר להשמיט את דור האב מן הסאגה, מחדדת את הפער שבין הדורות, וממחישה את ההידרדרות. כשקרלוש וידידו ז'ואו דה אֵגה טוענים בפני אפונסו שעליו לכתוב ולשתף בידענותו ובנסיונו, הסב מצטנע ואומר שאת כל נסיונו ניתן לתמצת בשלושה משפטים: לפוליטיקאים – "פחות ליברליזם ויותר אופי", לאנשי הרוח – "פחות להג ויותר תוכן", ולאזרחים בכלל – "פחות קִדמה ויותר מוסר". בניגוד לתפיסת העולם המוצקה והברורה הזו, עמדותיהם של קרלוש ושל מרעיו נרפות, שוגות באשליות, ומסתכמות באמירות סתמיות שכאלו: העולם מטומטם, אף אחד אינו מסיים את מה שהוא מתחיל, החיים חסרי ערך אם אינך ליווינגסון או ביסמרק. קרלוש ניצב במידה רבה בין העבר היציב לעתיד הלוטה בערפל. מצד אחד הוא חניכו של סבו, ולכן למד רפואה, ופתח במרץ רב מרפאה ומעבדת מחקר. מצד שני הוא יצוק בתבנית דורו, ולכן המעבדה נזנחת לאנחות, נוכחותו במרפאה סמלית, והוא שוקע בבטלה ובפרשיות אהבהבים. אותה שיחה, שבה אפונסו תמצת את נסיונו, עסקה בעתון שקרלוש ואגה תכננו להוציא בעידודו של הסב. שיחה שנפתחה בעקרונות גלשה חיש קל אל מה שחשוב בעיני השניים – עיצוב דף השער וריהוט משרדי המערכת. באותו אופן אגבי ונרפה קרלוש כותב ספר רפואי, ואינו משלים אותו, ואגה כותב יצירות מופת בזו אחר זו – מתחיל אחת וזונח, עובר לשניה וזונח גם אותה.

בעוד הסב מייצג את העבר ואת המוסר, אגה הוא בן ההווה, הפוחח קל הדעת וחד העין, זה שאינו מהסס להצביע על אבסורדים ועל עיוותים, גם אם הוא עצמו לוקה בהם. חברותו של אגה עם קרלוש והשפעתו של סבו הם שני היסודות היציבים בחייו של קרלוש. לא זה ולא זה יכולים לעצור את היסחפות בית מאיה אל כליונו. כשקרלוש מגיב לעצה שנותן לו אגה במלים "לחכות ולתת לדברים לקרות מעצמם. רעיון אדיר!", וכשאגה אומר לחבר אחר, "כך תזכה בדבר המיוחל ביותר במאה התשע-עשרה – בהיעדר אחריות על מעשיך!", נראה כי אוזלת היד מושרשת.

אֵסָה דה קֶירוֹש מספר לאט ובדקדקנות על היומיום של קרלוש ועל חייהם של בני תקופתו. החברה הגבוהה של ליסבון עסוקה בקטנות, תולה עיניים מעריצות בפריז ובלונדון, ומתפרקת אט-אט ממורשתה. הדמויות המתוארות בספר אינן נטולות מודעות לסביבתן. הן משוחחות לעתים על פוליטיקה, על מערכת החינוך, על מגמות בספרות, אך נושאים אלה טובעים בצרות אופקים, בקלות דעת, ובחוסר נכונות למאמץ. כך, לדוגמא, נשמעת שיחה על החינוך בבתי הספר: "אחת הגבירות בשחור ייחלה שיוחלט להקל בלימודים. הילדים המסכנים ממש כורעים תחת עול עצום של מקצועות לימוד ושל עניינים שעליהם ללמוד בעל פה. בנה, ז'ואו הקטן, כה חיוור ורפה עד שלפעמים ניעור בה הרצון להשאירו בור ועם הארץ. הגבירה האחרת […] התלוננה בעיקר על הבוחנים. תובענותם והקשיים שהם מערימים הם בבחינת שערוריה, וכל זה רק כדי להכשיל את הילדים… את הילד שלה שאלו שאלות מטופשות ובזויות ביותר, למשל, לשם מה נועד הסבון וכיצד הסבון מנקה?… […] דומה שאין שום הגיון בכך שמענים ילדים בלימוד בוטניקה, אסטרונומיה, פיזיקה… לשם מה? אלה דברים חסרי תועלת בחברה. את הסכסוך האנגלי-פורטוגלי באשר למושבות באפריקה פוטרים באמירה, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה…". ומשורר הנאבק בניהיליזם בספרות מגלה כי "ככל שהרבה לגנות איזה ספר כבלתי-מוסרי, נמכרה היצירה יותר ויותר כחומר קריאה מרתק מאין-כמוהו!"

הסופר מוביל את גיבורו אל טרגדיה, ומכוון חיצי ביקורת אל החברה, אבל לא נעדרים מן הספר הומור דק ושנינה מושחזת, גם אם אלה משוחים בשמן ומוסווים באלגנטיות. סיומו של הספר מביא את לגלגנותו של הסופר לשיאה. שני החברים מגיעים למסקנה כי העיקר הוא לא לרצות מאומה, וכי אין תועלת בשום מאמץ, כי הכל ממילא מסתיים בהבל ובעפר, ובעודם מדברים הם מקוננים על ששכחו להזמין לארוחת הערב תבשיל נקניק עם אפונה, והם פותחים בריצה כדי לתפוס מרכבה שתביא אותם בזמן אל אותה ארוחה.

"בית מאיה", שהוא צילום של תקופתו, משקף את התפיסות החברתיות של זמנו. לכן דמויותיו חוטאות בהתבטאויות אנטישמיות כלפי היהודים, גם אם מהווים חלק ממרקם החברה הגבוהה בעיר. נמצא כאן גם התבטאויות גזעניות כלפי הילידים במושבות, והתנשאות תרבותית כלפיהם ("לואנדה צריכה תיאטרון נאות כדי לתרבת את תושביה"). מעמדן של הנשים בעיני הגברים, ואולי גם בעיני עצמן, בא לידי ביטוי באמירות שונות כגון "חובת האשה בראש וראשונה להיות יפה, חובתה השניה במעלה היא להיות טפשה… [..] מקום האשה אכן ליד העריסה ולא בספריה […] האשה אינה זקוקה אלא לשני כישורים: לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב".

הספר נסגר במקום בו החל, בבית שבליסבון. הבית, שסימל את תחילתה של דרך חדשה עבור קרלוש עם סיום לימודיו, עומד עתה סגור ועזוב. הסב מת, וקרלוש קבע את מגוריו בפריז.

רמי סערי כתב אחרית דבר מעניינת ומרחיבת דעת, ומומלץ לא להחמיץ אותה. רמי סערי אחראי גם על התרגום הנפלא יחד עם פרנסישקו דה קושטה רֶיש.

אודה, וקצת אבוש, שעד שליש הספר בערך לא עמדתי על יופיו ועל איכותו. אֵסָה דה קֶירוֹש מתאר לפרטי פרטים כל רהיט וכל פריט לבוש, כל שיחה משמימה וכל דיוקן פנים. העומק שבספר, הביקורת השזורה בו, ההתבוננות החודרת – אלה נחשפו לעיני לאטם, והספר הלך ועטה יפעה. אם בתחילה סברתי שיש בו משהו מייגע, בהמשכו לא רציתי שיסתיים.

מומלץ מאוד.

Os Maias / Eça de Queiróz

מחברות לספרות

2012 (1888)

תרגום מפורטוגלית: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה רֶיש

בית הקפה של נורה אפרון / ורד שנבל

980828

שלושה ישראלים מצולקים נפגשים בניו-יורק. ניסן, בעל בית הקפה שצולמו בו קטעים מסרטה של נורה אפרון, "יש לך הודעה", עזב את הארץ שלושים שנה קודם לכן, מתנתק לחלוטין מאם מפלצתית ששנאה אותו. ניסן הוא הומו בעל כישורי חִברות ירודים, כמֵה לידידות ולקִרבה אנושית. ליב מתגוררת בניו-יורק כבר ארבע שנים, עובדת בבית הקפה, וחולמת על עתיד כקולנוענית. ליב, על סף גיל ארבעים, עדיין שבורת לב בשל מותו של אהובה ומיוסרת בשל בגידתה בגבר לו עמדה להנשא. היא התייתמה פעמיים, מאמה שלה בהיותה בת שלוש, ומאמה החורגת אליה נקשרה, ובהגיעה לניו-יורק התנתקה מאביה. איילנד, יתום משני הוריו שנפטרו בהפרש של שבוע זה מזה, הגיע למנהטן זה עתה, שבור לב לאחר שננטש דקה לפני חתונתו, נטישה שגרמה לו לבזות את עצמו קבל עם ויו-טיוב.

נושאי הספר, כמשתמע מן התאור שלמעלה, הם אהבה, בגידה, נטישה, יתמות ומוות. הנושא הנוסף, והמרכזי שבהם, הוא הקשר בין שלושת האנשים הבודדים הללו, והאופן בו שינויים קטנים, או תזוזות קטנות, כפי שהסופרת מתארת אותם, בחיי אחד מהם משפיעים הדדית על חיי האחרים. הבדידות, שאליה התרגלו, ואולי אף בחרו לאמץ בשלב מסוים, תוחלף בקשר שייבנה בהדרגה, שני צעדים קדימה צעד אחורה. מכיוון שהסיפור מסופר שנים אחרי ההתרחשויות, הסופרת מאפשרת הצצה אל העתיד, בו מתגשמות תקוותיהם, ובכך תשומת הלב מופנית אל ה"איך", ולא אל "מה יקרה".

ורד שנבל היא סופרת סבלנית, בעלת חוש לפרטים ויכולת ליצור דמויות מוחשיות ותמונות חיות. יש בספר כמה רעיונות יפים, כמו המפגש הטעון בין ליב, שבגדה בבן-זוגה, לאיילנד, שנבגד על ידי בת-זוגו, מפגש שגורם להם לחוות את הצד השני. רעיון יפה נוסף הוא השילוב בין סיפורם הפרטי של ליב ואיילנד לסרט שאת מאחורי הקלעים שלו ליב מצלמת לערוץ היו-טיוב שלה. הסופרת אינה מציינת את שמו, אולי משום שצילומיו עדיין בעיצומם בעת התרחשות הארועים, אך שמו העברי, "אופטימיות היא שם המשחק", משקף יפה את רוח הספר, שהתקווה גוברת בו על העצב.

למרות הכתיבה היפה, איני יכולה להמליץ על הספר. הוא שבלוני מדי, אינו מחדש דבר, לקראת סיום משובצות בו סצנות שמקומן בסיטקום ניו-יורקי, ורוב הזמן לא היה לי אכפת בכלל מה יקרה לגיבוריו ואיך. לטעמי, אין די בכשרון לברוא חיים על הנייר. ספר צריך להעניק ערך מוסף כלשהו, זוית ראיה בלתי שגרתית, תובנה חדשה, משהו שיישאר איתי אחרי הקריאה. "בית הקפה של נורה אפרון" אינו כזה.

האיור הנאה מאוד על הכריכה, "סופה מושלמת", נוצר על ידי תומר חנוכה.

כנרת זמורה ביתן

2016