עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

מודעות פרסומת

נעורים ללא אל / אדן פון הורבאט

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d7a2d795d7a8d799d79d_d79cd79cd790_d790d79c2

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

רצפה בת איה / אמנון סלע

986133

רצפה בת איה היא דמות תנ"כית מתקופתם של המלכים שאול ודוד. רצפה היתה פילגשו של שאול, וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מותו של שאול, אבנר בן נר, שר צבאו, לקח לו את רצפה לאשה, מעשה שיכול היה להעיד על שאיפתו לרשת את כס המלוכה. איש בושת, בנו של שאול ויורשו, נזף בו, וכתגובה פעל אבנר להמלכת דוד במקומו. בתקופה מאוחרת יותר, כששרר בארץ רעב ממושך, ודוד האמין שרק אם ירצה את הגבעונים על מעשי שאול כנגדם יחלוף הרעב, דרשו הגבעונים להסגיר לידיהם שבעה מצאצאי שאול. שניים מן הבנים שנמסרו לידי הגבעונים היו בניה של רצפה, וחמישה היו בניה של מיכל בת שאול. הבנים הוצאו להורג, הרעב חלף, ורצפה ישבה כל הקיץ ליד גופות בניה, והגנה עליהן מפני העופות ומפני החיות. מעשה זה שימש דוגמה ומופת לדוד עצמו, ובשלו אסף את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד, וקבר אותן בקברו של קיש, אביו של שאול.

הספר שלפנינו אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל ובינו ובין דוד. פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם, אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר.

הספר נפתח בכיבוש כנען על ידי בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון, ואני מניחה שנועד לתת רקע ליחסים בין בני ישראל לגבעונים, קשר שתחילתו ברמיה והמשכו בשפיכות דמים. לתחושתי, יותר משהפרק מספר על ארועים היסטוריים הוא מכוון לימינו בהתיחסותו לכיבוש ולפליטים. המשכו של הספר עוסק, כאמור, בתקופת מלכותו של שאול. הוא מתאר, לא בסדר כרונולוגי, את המלכתו על ידי שמואל, המצטייר כאן כזקן נרגן שמקנא במלך הצעיר ומתקשה לוותר על כוחו ("הוא לא הצליח לנער איבה ולחש רע שאמר לו מדוע הוא ולא אני"), את יחסיו עם דוד, שהכותב מייחס לו כל תכונה שלילית אפשרית ("הרועה הקטן מבית ישי, שהפך למשיח, נהג בעריצות, בפריצות ובאכזריות"), את דכאונותיו ומצבי רוחו, את פרשת בעלת האוב בעין דור, את יחסיו המוזרים עם יהונתן, ואת מותו. הספר מתאר, ברובו, תוהו ובוהו של מלחמות, מעשי רצח ואונס, תככנות, בגידות ועוולות. פרט לאחינעם, אשתו החוקית של שאול, לאחימעץ אביה ולרצפה, איש אינו יוצא נקי תחת שבטו של הכותב. זכותו, כמובן, לפרש את הכתובים כהבנתו, אבל נראה לי שבדרך זו הוא נמנע מלהעניק לדמויותיו עומק ורבגוניות.

כדאי מאוד לקרוא את הפרקים הרלוונטים במקור לפני קריאת הספר, כדי לא ללכת לאיבוד בשפע ההתיחסויות לארועים שלולא הקריאה המקדימה משמעותם חומקת מן הקורא הבלתי בקיא. הקריאה במקור נדרשת גם כדי לאפשר לקורא לגבש דעה משל עצמו על הארועים ועל הדמויות המתוארים בספר, ולא לקבל בהכרח את גישתו של הכותב. לדוגמא, בהערה כמעט אגבית נאמר שאלחנן הרג את גולית, אבל הניח לדוד להציג את ראשו הכרות ולזכות בתהילה. אפשר לחלוף על פני ההערה ולהחליט שמדובר ברכילות או בשמועה שמפיצים בני התקופה, אבל מכיוון שהכותב מפגין בקיאות בחומר, עצרתי את הקריאה, חיפשתי מידע מרחיב, ומצאתי פרשנויות שבשונה מהספר אינן נחפזות להשחיר את שמו של דוד (ואין בזה קביעת עמדה כלפי המלך, אלא בקשת איזון והימנעות מחד-מימדיות).

רובו של הספר כתוב בשפה כמו תנ"כית, בחירה טובה לדעתי ורוב הזמן מבוצעת בהצלחה. אבל בשונה מיוצרים אחרים שבחרו בסגנון עתיק, כמו גבריאלה אביגור-רותם ב"מלך זהב ודם" ורות לבנית בתרגומה ל"אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, אמנון סלע אינו מצליח להתמיד בסגנון זה, והגלישות הפתאומיות לשפה עדכנית פוגמות בחווית הקריאה. הפריעה לי גם תערובת הפרטים השוליים עם הפרטים המשמעותיים ללא אבחנה וללא הפסקה לנשימה. כך, לדוגמא, נמצא באותה פיסקה ארוכה את הרכב נעליהם של הלוחמים ואת האסטרטגיה הצבאית של שאול. התוצאה מבולגנת מדי לטעמי.

למרות ההסתיגויות נסחפתי אל ההזדמנות ללמוד מחדש על תקופה מעניינת, ומצאתי בספר נקודת מוצא טובה לקריאה מרחיבה במקור ובפרשנויות.

כרמל

2016

מי הרג את פאלומינו מולרו / מריו ורגס יוסה

0770000158064

שני שוטרים בעיירת דייגים פרואנית, סגן סילבה ופקודו ליטומה, מנסים לפענח פרשת רצח. פאלומינו מולרו, צעיר שהתגייס בהתנדבות לחיל-האויר, נמצא מת, וניכר שעונה קשות קודם מותו. מפקד הבסיס אוסר על השוטרים לחקור את חייליו, עדים פוטנציאלים אחוזי אימה ומסרבים לשחרר מידע, יצרים עזים רוחשים מאחורי הקלעים, ומה שנראה על פני השטח אינו בהכרח אמיתי.

כמו צמדי בלשים ספרותיים אחרים, גם הצמד סילבה-ליטומה מורכב מחוקר אחד אנליטי, תחבלן וקר-מזג, ומעוזרו המעריץ אותו. ליטומה, שמופיע גם בספרים אחרים של יוסה ("ליטומה בהרי האנדים", "הרומנטיקן"), הוא אדם פשוט, תמים, רגשני, לא מבריק אך מצפוני ומסור למשימותיו. סילבה, שנדמה כי כל מעייניו נתונים לאשה בה הוא מאוהב, מנהל את החקירה ביעילות, יודע מתי ללחוץ ומתי להרפות, ומשיג תוצאות.

לכאורה זהו סיפור בלשי פשוט, אך בידיו של יוסה הוא הופך לחוויה מהנה, לא בדיוק מה שמצופה מספר שנפתח בגופה מעונה ומסתיים בשני מקרי מוות. יוסה אינו מסתפק ברקיחת עלילה בלשית, אלא אורג אותה בתוך מירקם החיים הססגוני של סביבתו. מרבית הדמויות בעיירה הן של אנשים קשי-יום, מרובי ילדים ומעוטי הכנסה. העוני שורר בכל מקום, הבתים מתפוררים, וכך גם מוסדות הציבור. תחנת המשטרה היא ביתן על סף קריסה, והשוטרים נוסעים ממקום למקום בטרמפים. החברה שיוסה מתאר שסועת מעמדות, שופטת אנשים על פי מוצאם ועל פי גווני הגוונים של עורם. ויחד עם זאת לא נעדרת מן הספר שמחת חיים, והשלמה – בדרך-כלל ברוח טובה – עם פגעי החיים. כרגיל אצל יוסה, חוגגת בספר תאוות הבשרים, הפעם בעיקר באובססיה שסילבה מפתח כלפי משמניה של הפונדקאית, ולא נעדרים ההומור והמוסיקה והרומנטיקה. כל אלה יחד חוברים ליצירה תוססת.

על הכריכה נכתב כי הספר הוא מעין פרודיה על מותחנים, וכי עמדתו הפוליטית של יוסה ניכרת בו בבירור. לדעתי, אלו קביעות ללא בסיס. עמדתו החברתית של יוסה ברורה ועקבית, אבל הספר אינו פוליטי, ובעיני הוא אינו מלעיג על הסוגה אלא עושה בה שימוש מושכל.

מומלץ

¿Quién mató a Palomino Molero? – Mario Vargas Llosa

ספרית פועלים

1990 (1986)

תרגום מספרדית: עמנואל בארי

נפשות מתות / ניקולאי ו. גוגול

003100052924

פאבל איונוביץ' צ'יצ'יקוב – אדם "לא יפה-תואר, אך גם לא מכוער למראה, לא שמן מדי, לא רזה מדי; לא היה אפשר לומר עליו זקן, אך גם צעיר במיוחד לא היה" – מגיע לעיר המחוז N. הוא ממהר ליצור קשרים עם כל בעלי המעמד במקום, ובדרך-כלל מתחבב עליהם. בשיחות פרטיות הוא מציע לבעלי האחוזות לרכוש מהם את הצמיתים שהלכו לעולמם. בתקופה המתוארת, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, שילמו בעלי האחוזות מס על העובדים שברשותם. מספר העובדים לצורך הגביה נקבע על פי מִפקד האוכלוסין האחרון, ומכיוון שמִפקדים נערכו לעתים רחוקות שולם המס גם בגין עובדים שמתו. צ'יצ'יקוב מציע להם לערוך חוזה מכירה לפיו אותם עובדים, הנפשות המתות, נמכרו לו, ובכך לשחרר אותם מן התשלום. מה עומד מאחורי ההצעה המוזרה? איזה רווח יצמח ממנה לצ'יצ'יקוב? גוגול חושף את מניעיו רק בפרק המסיים את חלקו הראשון של הספר.

בדומה ל"רביזור", המחזה הנהדר פרי עטו של גוגול, גם "הנפשות המתות" הוא סאטירה נושכנית על החברה הרוסית בזמנו. החל בצ'יצ'יקוב הנוכל, שמצא פירצה ביורוקרטית שתאפשר לו להרוויח הון מבלי לנקוף אצבע, וכלה במושל, החל במשרתו פטרושקה, שאינו טורח להתרחץ, וכלה באדון אחוזה מהודר, כולם נגועים בשחיתות, בנוכלות, בהעמדת פנים, בחנופה כלפי סמכות ובהתנשאות כלפי הכפופים להם. ביורוקרטיה מסואבת ושוחד הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים, הנימוסים מכסים על ריקנות, וההפרזה עד כדי היסטריה היא דרך ההתנהלות המקובלת. איש אינו חסין מפני תאוות בצע, ורובם ככולם אחוזים באובססיה כלשהי. גוגול, כמספר יודע-כל, נמנע לכאורה משיפוטיות, אך כשהוא מכניס את עצמו לסיפור דבריו צבועים בלגלוג מוסווה בקושי. מבלי לקרוא פרשנויות ליצירה, התרשמתי שגוגול ביקש להציב מראה מול קוראיו. מנחם פרי, בנספח מורחב ומלומד, מציע קריאה אחרת.

כושר התיאור של גוגול מרהיב. כוחו גדול בתיאור פרטי הפרטים הקטנים המרכיבים יחד תמונה מדויקת של התחושה או הארוע או העמדה שהוא מבקש להציג. כוחו רב גם בתיאורי טבע, ואלה יפים הן לכשעצמם והן, ואולי בעיקר, כחלק ממארג הלכי הרוח של גיבוריו. הנה קטע מרשים, אחד מרבים, שמדגים את סגנונו, וגם את התרגום המהנה של רנה לויטין:

נניח, למשל, שקיים משרד, לא כאן, אלא באיזו מלכות מעבר להרי החושך, ובאותו משרד, נניח, קיים לו מנהל המשרד. אבקש להתבונן בו כשהוא יושב בין הכפופים לו – הרי מרוב אימה הגה לא תוציא מפיך! גאוה ואצילות ומה לא יבטאו פניו! קח לך מכחול, וצייר: פרומתאוס, ממש פרומתאוס! המבט כמו של נשר, ההליכה חלקה, מדודה. והנה אותו נשר עצמו, כשרק יצא מחדרו והתקרב אל משרדו של הממונה עליו, כבר הוא נחפז ומדדה כמין חוגלה עם הניירות מתחת לזרוע, ישמור האל! בחברה ובנשפיות, אם כולם בעלי דרגה נמוכה, פרומתאוס פשוט ישאר פרומתאוס, אבל אם יהיה שם מישהו שדרגתו גבוהה קצת מזו שלו, יעבור פרומתאוס מטמורפוזה כזו, שאפילו אובידיוס לא היה יודע להמציא: זבוב, פחות מזבוב, האיש מוחק את עצמו לגרגיר עפר! "לא, זה לא איוואן פטרוביץ'", אתה אומר כשאתה מסתכל בו. "איוואן פטרוביץ' גבוה יותר, ואילו זה נמוך, וגם רזה; ההוא מדבר בקול רם, בבאס, ולעולם אינו צוחק, בעוד שזה, השד יודע מה, מצפצף כמו ציפור ואינו מפסיק לצחוק". אתה ניגש קרוב יותר, ומה אתה רואה – זה באמת איוואן פטרוביץ'! "א-הה", אתה חושב לעצמך…

מכיוון שבעקבות קריאה הספר קראתי מעט גם על הסופר, אני לא יכולה להמנע מלמצוא אותו בתוך העלילה. גוגול לא נישא מעולם ולא הקים משפחה, ויש המייחסים לו נטיות הומוסקסואליות. צ'יצ'יקוב גם הוא רווק, מדבר הרבה על הרצון בהמשכיות המתממשת בהולדת ילדים, אך נמנע מכל קשר רומנטי. כשכבר קורה שהוא נמשך לנערה, בתו של המושל, אין לו מושג כיצד לנהוג, ובהמשך כשיעסוק בשידוכים לא ידאג לשדך את עצמו אלא את זולתו. בספר ניכרת עמדה מאוד ביקורתית, לשלילה, כלפי נשים. הן תככניות, רכלניות, נעלבות בקלות, נוקמות ונוטרות. גם לאנטישמיות המיוחסת לגוגול יש עקבות בספר, בעיקר באמצעות השימוש בכינוי הגנאי "יהודון", הנקשר בדרך-כלל לעניני כספים.

נהניתי מן האופן בו גוגול פונה אל הקורא ומתעמת אתו ועם ציפיותיו. בפרק החותם את החלק הראשון הוא כותב, בין השאר: "אתם חוששים מן המבט המעמיק חדור, חוששים להעמיק לראות משהו בעצמכם, אוהבים להחליק על-פני הכל בעיניים לא חושבות […] ומי מכם, המלא ענווה נוצרית, ינעץ בתוככי נפשו, לא בפומבי כי אם בשקט, ביחידות, ברגע שיח בודד עם עצמו, את השאלה המכאיבה: "האם אין גם בי-עצמי משהו מצ'יצ'יקוב?" לא, זה לא יקרה!".

על הכריכה נכתב "לראשונה בעברית עם החלק השני". זו הצהרה נלהבת מדי, בהתחשב בעובדה שגוגול שרף – פעמיים – את החלק השני שכתב ליצירה, ובספר שלפנינו נכללים רק כמה פרקים ששרדו, אף הם לא במלואם. כשלעצמי יכולתי להסתפק בחלק הראשון, מבלי לקרוא את שאריות הפרקים שהסופר עצמו לא היה שלם איתם.

"נפשות מתות" הוא ספר מהנה, מבריק, כתוב בכשרון ובמעוף, מתורגם בשטף, ומאוד מומלץ.

Мёртвые души – Никола́й Васи́льевич Го́голь

הספריה החדשה

2013 (1842)

תרגום מרוסית: רנה לויטין

להבעיר מדורה (פעמיים) / ג'ק לונדון

129800000352b

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, איפה, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע עם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה / ג'יילס מילטון

985926

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא אוסף של מאה קטעים קצרים המתארים מאורעות שארעו. שמו של הספר ותיאורו על הכריכה – "סיפורים קצרצרים שנשמטו מן ההיסטוריה" – מבשרים גילויים חדשים של ארועי שוליים שלא הכרנו עד כה, עם הגושפנקא המקצועית של ההיסטוריון ג'יילס מילטון. קריאה בספר מגלה שבשורה לחוד וביצוע לחוד.

הקטעים מקובצים בספר בקבוצות על-פי נושאים. המקבץ הראשון, הנקרא "לא ידעתי את זה על היטלר", מכיל שלושה קטעים: הראשון מספר על יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהעריצה את היטלר, ויתכן שנרקם ביניהם רומן – אפיזודה ידועה למדי. השני מספר על אחיינו של היטלר שחי בארצות הברית, אף הוא לא מחדש. השלישי עוסק בתיאודור מורל, רופאו של היטלר, שהלעיט אותו במגוון עצום של תרופות. בעיני הקטע השלישי אינו בגדר הערת שוליים, אבל יותר משאלת משקלו של הנושא במבחן ההיסטוריה הפריעה לי הקביעה החד-משמעית של מילטון ש"האיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם יותר מכל אדם אחר לשקיעתו". איאן קרשו, היסטוריון בר-סמכא בנושא, טען בספרו "היטלר – נמסיס" אחרת: "אין למורל ולתרופותיו חלק חשוב ואף לא שולי בהסברת אסונה של גרמניה בסתו 1944. אם הורעל היטלר בסטריכנין […] סומם באופיאטים […] או נעשה תלוי בקוקאין (אחוז אחד מן החומר שבטיפות העיניים שרשם לו דוקטור גיזינג נגד דלקת הלחמית) – כל אלה חסרי חשיבות. אין ודאות שהיטלר נטל אמפטמינים […] ואם נטל אותם אי אפשר להוכיח שנעשה תלוי בהם; ואף לא שהיתה להם השפעה על התנהגותו". הייתי מצפה ממילטון, כהיסטוריון, ליתר איזון.

הדברים אינם משתפרים בהמשך הספר. רבים מהמאורעות מוכרים היטב: גילוי גופתו של מאלורי על האוורסט והדיון בשאלה אם הצליח להעפיל לפסגה, היעלמותה של אגתה כריסטי, חטיפת בנו של לינדברג, הישרדותם של שחקני הרוגבי שמטוסם התרסק באנדים, עלילות מאטה הארי. סיפורים אחרים אינם יכולים להקרא הערות שוליים, ביניהם התאבדותו של היטלר ולכידתו של אייכמן. הקטעים נעים בין מעשי גבורה, כדוגמת היחלצותה של אירנה סנדלר להצלת ילדים מגטו ורשה, לארועים רכילותיים-שוליים שמקומם, לדעתי, אינו כאן, כדוגמת רצח על רקע רומנטי. כשקטע כלשהו עורר את סקרנותי, כמו שוד הבנק בהנהגתו של סטלין הצעיר או סיפורו של החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, חיפשתי מידע ברשת, והערך הרלוונטי בויקיפדיה היה בדרך-כלל מפורט יותר ומעמיק יותר.

למרות האמור לעיל, יש בספר פה ושם עובדות מעניינות: היזם הבריטי ששאף להקים מגדל גבוה יותר ממגדל אייפל, כי אסור שהישגי הצרפתים יאפילו על אלה של הבריטים, עבדים שהושלכו לים כי הביטוח שילם במקרה שעבדים הוקרבו כדי לחסוך במשאבים אבל לא במקרה שמתו במחלות, חייל אמריקאי ששבה בכוחות עצמו מאות יפנים, ועוד. קיבלתי הצצה אל אנשים ואל ארועים שלא הכרתי: הברון המטורף של מונגוליה, העבדים האירופאים בצפון אפריקה, הכדורים הפורחים המתפוצצים של היפנים, התעניינותו הפעילה של צ'רצ'יל בלוחמה כימית וביולוגית.

פעם נהניתי לקרוא ספרים שקיבצו עובדות מסקרנות, וסיפקו מידע על קצה המזלג. היום ההעדפה שלי אחרת לגמרי. לא די לי במידע כללי, ואני מבכרת עשרת מונים העמקה. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" לוקה לא רק בהסתפקות במה שמעל פני השטח, אלא גם בחוסר מיקוד, וביחוס משקל שווה לארועים פרוזאיים ולארועים הרי-גורל. הספר יוצא, כך נראה לי, מנקודת הנחה שהקורא לא התעניין מעודו בהיסטוריה, וכעת הוא מבקש לדעת מעט על הרבה, או שהוא מתפזר על מספר גדול של תופעות מתוך הנחה שכל אחד ימצא בספר מספר קטעים שיעוררו בו רצון ללמוד עוד. אולי ישא חן בעיני הקורא הצעיר והבלתי בקיא, אולי יהיה לטעמו של מי שמעדיף קריאה לסירוגין בספר, פרק קצרצר בכל פעם, על פני קריאה לקטנית ברשת. לדעתי, משום השטחיות, חוסר האיזון והפיזור, אפשר לוותר עליו, בוודאי בעידן בו המידע כולו זמין ברשת, לליקוט אקראי ולליקוט ממוקד.

ספר נוסף של ג'ילס מילטון, "אגוז המוסקט של נתנאל", תורגם בעבר. לא התרשמתי מן ההיבט הסיפורי שלו, אבל התיאורים המפורטים של המאבקים סביב התבלינים היקרים במאה השבע-עשרה מרתקים, ואני ממליצה עליו.

Fascinating Footnotes from History – Giles Milton

כתר

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא

בלילה מתחת לגשר האבן / ליאו פרוץ

בלילה מתחת לגשר האבן

כותרת משנה: רומן מפראג העתיקה

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא אוסף סיפורים שהכותב שמע לכאורה מפיו של מורהו הפרטי כשהיה נער. המורה, יעקב מייזל, היה מצאצאיו של מרדכי מייזל, יזם ופילנתרופ יהודי צ'כי, שחי בפראג במאה השש-עשרה. מרדכי מופיע בכמה מהסיפורים, כמי שבנה את עצמו במו-ידיו, מעוני מחפיר הגיע לעושר גדול, ובבגרותו תרם רבות למוסדות הקהילה היהודית, וסייע כספית לקיסר רודולף השני. על הפער בין המציאות לנופך האגדי של הסיפורים שבקובץ, תעיד העובדה שבעוד במציאות הקיסר השתלט על הונו של מייזל לאחר מותו, בתואנה שדיני הירושה אינם חלים על יהודים, בסיפורים מייזל מפזר את כל הונו לפני מותו כדי שלא יפול בידי הקיסר.

כמה מן הסיפורים נקשרים בדמותו של המהר"ל, והיה מעניין להשוות בין גרסתם בספר זה לזו שבספר הקודם שקראתי, "יוסילה הגולם". בסיפור הראשון בקובץ, מגפת הילדים, שב"יוסילה" נגרמה בעטיה של אם חורגת מרושעת שהתעללה בבתה, מוסברת כאן כעונשה של העדה כולה בשל אשה נואפת אחת. הקשר בין האשה, אסתר היפה, רעייתו (בסיפורים) של מרדכי מייזל, והקיסר רודולף השני, יהדהד גם בסיפורים אחרים, אך בהם לא ידובר בניאוף לשמו, אלא בתשוקתו של הקיסר אל האשה היפה שראה פעם אחת בחטף. בסיפור האחרון מוזכר המקרה בו הקיסר בא לבקר ברובע היהודי, ואבן שנפלה מבנין כמעט פגעה בו. בגרסת "יוסילה" החיפוש אחר האשם האמיתי היווה הדגמה לתבונתו של הרב ולתחבולותיו. בגרסת ליאו פרוץ הרב, בכוחותיו המיסטיים, הפך את האבן לסנונית בעודה באויר.

כפי שניתן להתרשם מן הדוגמאות שלמעלה, מציאות ודמיון משמשים בספר בערבוביה. זה לצד זה מככבים בו פשוטי עם – נגנים יהודים עניים, ליצנו של הקיסר – ואצילים – יועץ הקיסר, הקיסר עצמו, אנשי מדע, אלכימאים ואנשי צבא. ארועים שאירעו מסופרים בנשימה אחת עם תופעות מיסטיות, ולזמן נדמה שאין משמעות בעיר העתיקה בה החיים והמתים שרויים יחדיו בשלום.

לצד מדריך אתרים תיירותי סטנדרטי, הספר הזה יכול להוות הקדמה מצוינת לביקור בפראג. באחד הסיפורים מופיע חייל צעיר, אלברכט ואלנשטיין, שיהפוך למצביא מהולל, ויותיר אחריו ארמון המהווה מוקד משיכה לתיירים. בסיפור אחר מופיע בית הקברות היהודי על מצבותיו הצפופות, אף הוא אתר תיירות פופולרי. ההיסטוריה העתיקה קמה בספר לתחיה בכוח דמיונו של הסופר, ומפתה לחפש את עקבותיה במקום בו התרחשה, לבקר במקום בו חי ועבד קפלר בשרות הקיסר, לצעוד על המרצפות שתרם מייזל.

"בלילה מתחת לגשר האבן" הוא ספר מהנה מאוד ומומלץ.

Nachts under der Steinernen Brucke – Leo Perutz

גוונים

1998 (1952)

תרגום מגרמנית: רות בונדי

יוסילה הגֹלם / יצחק הרצברג

יוסילה הגלם

השם המלא: יוסילה הגֹלם ויוצרו מהר"ל מפרַג

"יוסילה הגֹלם" הוא הספר המתפורר ביותר בספריתי, ומצבו מעיד, מן הסתם, על חיבתי הרבה אליו כילדה. בזכרוני אני שולפת אותו ממדף ספרי החול בבית סבי וסבתי, אבל על הדף הראשון כתובים שמי וכתובתי בכתב-יד ילדותי מהוסס. אולי זכרוני מתעתע בי, וממקם את הספר הזה בין זכרונות ספרים אחרים, או אולי הועבר אל ספריתי משום שאהבתי אותו במיוחד, ובשמחתי על שהפך להיות שלי מיהרתי לקבע את בעלותי עליו. אם כי עברו שנים רבות מאז פתחתי אותו לאחרונה, בפינת הנוסטלגיה שמור לו מקום של כבוד. לאחרונה השקעתי מעט זמן בנסיון לאגד יחדיו את הדפים הניתקים ממקומם ואת הכריכה המפורקת, ובהזדמנות זו קראתי אותו שוב.

הספר מספר על קורותיה של הקהילה היהודית בגטו פראג, שסבלה שוב ושוב מעלילות דם, רובן כרוכות ברצח ילדים נוצרים ושימוש בדמם להכנת מצות לפסח. למזלם של היהודים אב בית הדין וראש הישיבה במקום באותה תקופה – המחצית השניה של המאה השש-עשרה – היה המהר"ל, מורנו הגדול רבי ליווא, אדם שהיה מוערך על ידי הקיסר רודולף השני ועל ידי חכמי התקופה, ביניהם יוהנס קפלר. המהר"ל לא היסס לנהל ויכוחים פומביים עם אנשי כמורה, והקיסר קיבל בסופו של דבר את דעתו ולפיה מדובר בעלילה שאין לה אחיזה במציאות. בשמו של המהר"ל נקשרו אגדות מיסטיות, שהידועה בהן היא זו של הגולם, אותו גוש אדמה שהמהר"ל נפח בו רוח חיים על מנת שיסייע במיגור עלילות הדם. יצחק הרצברג, מורה וסופר שכתב ותרגם ספרי נוער רבים מבוססי היסטוריה, ליקט ב"יוסילה הגֹלם" מספר עובדות היסטוריות וכמה מן האגדות, ושזר אותן יחדיו לספר מלבב.

לעתים קרובות קריאה חוזרת בספר ילדות אהוב אינה שחזור של קריאה קודמת אלא בגדר חוויה שונה. כך גם הפעם. אם בעבר קראתי אותו כאגדה היסטורית מרתקת, הפעם יכולתי להגדיר מה קסם לי בו: יש בו שמחה חוזרת ונשנית בשל נצחונם של החלשים, שמזימות נחרשות סביבם, אך בתערובת של העזה ושל תבונה, וגם של מזל, חוגגים שוב ושוב את הצלתם. יש בו נופך אגדי של מעשי קסמים – ארמון שמועבר ממקומו ללילה אחד, חלומות פותרי בעיות, מעשי נסים קבליים. ויש גם תחבלנות מחוכמת, ואמונה תמימה שהטוב סופו לנצח. אני די בטוחה שנמנעתי מקריאה ביקורתית, לא זכור לי ששאלתי את עצמי למה מתים ילדים תמימים בשל אם חורגת אחת שמתעללת בבתה, ולא עמדתי על חוסר העקביות ביכולותיו של הרב. הפעם הקדשתי זמן להתעניין בסופר יצחק הרצברג, ומצאתי שנמלט לארץ אחרי שנאסר פעמיים באוסטריה לאחר עלית הנאציזם, ותהיתי אם תיאורי נצחונותיו של המהר"ל היוו עבורו מעין פיצוי על גורלו שלו ועל גורל היהודים בשואה (הספר נכתב ב-1947). נהניתי מן האיורים, וחיפשתי מידע אודות הצייר משה מטוּס (מטוּסובסקי), ומכיוון שחקרתי את הספר מכל צדדיו מצאתי מידע מעניין על הוצאת שרברק בדף המידע של איתמר לוי. וכמובן, קראתי אודות המהר"ל, אדם מרשים במיוחד, מסתבר.

העבודה החינוכית היתה, כך התרשמתי, בבחינת שליחות בעיניו של הרצברג, והכתיבה אודות ארועים היסטוריים היתה חלק ממנה. ניכר שהספר נכתב באהבה, וגם בכשרון. שפתו נאה וסגנונו קולח, הוא אינו מתיילד ואינו חושש לשלב מסרים כמו איסור לשנוא את הזר וחובת נאמנות לקהילה. נהניתי לקרוא אותו, אי-אז וגם היום.

יוסף שרברק

1947

cof

 

 

 

 

 

 

 המהר"ל בעת ויכוח עם אנשי כמורה בנוכחות הקיסר – אייר מ. מטוסובסקי

 

ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי