עד ראייה / ולדימיר נבוקוב

"קשה להניח שאפילו לקורא תמים מאוד של הסיפור המרצד הזה יידרש זמן רב כדי לנחש מיהו סמורוב", כך כתב נבוקוב במבוא לתרגום לאנגלית של ספרו. אבל סמורוב החמקמק הוא אחד והוא רבים, הוא דמות בעולם מראות, שבו ליחיד יש אישיויות ותדמיות כמספרם של האנשים המתבוננים בו.

המספר בגוף ראשון של "עד ראיה" מעיד על עצמו כי ניחן במודעות עצמית חריפה שאינה נותנת לו מנוח: "אני – חשוף תמיד, רואה תמיד – לא חדלתי לצפות בעצמי אפילו בשנתי, בלי להבין דבר בהווייתי, נטרף מהמחשבה שאיני מסוגל לשכוח את עצמי". הקלה מזדמנת לו כשבעקבות מפגש אלים עם בעל נבגד הוא מחליט להתאבד. מותו, שלא התרחש באמת, איפשר לו את המעבר מהיות עצמו להיות זר לעצמו: "אחרי הירייה – ירייה קטלנית, לסברתי – התבוננתי בעצמי בסקרנות מן הצד. עברי המייסר שקדם לירייה, היה זר לי". הוא מתערה בחברת גולים רוסיים בברלין, שם הוא מנסה באובססיביות לעמוד על טיבו של אותו סמורוב. מכיוון שהוא מתקשה לגבש דעה משל עצמו, הוא בולש אחר המכרים המשותפים להם, מחטט בחפציהם, קורא את מכתביהם, ומוצא בכל מקום סמורוב אחר. "כבר יכולתי למנות שלוש גרסאות של סמורוב", הוא אומר, "והמקור נשאר לא ידוע".

כמו שקרה לי עם "יאוש", גם הפעם כשהגעתי לסופו של הספר קראתי אותו שוב. בקריאה ראשונה לקח לי זמן לעמוד על טיבו של סמורוב (אולי אני הקורא התמים מאוד, ואולי הסופר המתעתע טמן פיתוי כבר בדברי הפתיחה). כפי שנבוקוב כתב במבוא, "רק לזה שיבין מיד במה מדובר, יסב עד ראייה הנאה אמיתית". הקריאה השניה, עם הידע הנוסף, חשפה ביתר שאת את מורכבות הכתיבה של נבוקוב, את האופן בו נושא הזהות והתדמית צץ בכל משפט, כל מילה מכוונת ואף אחת אינה מיותרת.

שמו של הספר במקור הרוסי הוא מונח שמשמעותו היא מרגל, בלש, משקיף, ושלא ניתן למצוא לו מקבילה מושלמת באנגלית. נבוקוב בחר לתרגם את השם ל"העין" כדי לייצג את המספר המעיד על עצמו כי הוא "הצופה הקר והעיקש, שאינו יודע עייפות מהי".

דינה מרקון העניקה לנבוקוב המאתגר תרגום נאה, והספר מומלץ, כמובן.

Соглядатай – Владимира Набокова

אפרסמון

2021 (1930)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

קתלין / כריסטופר מורלי

שמונה חברים באגודה ספרותית באוקספורד – שבעה בריטים ואמריקאי אחד, זוכה מלגת רודס – לוקחים על עצמם אתגר לכתוב יחד סיפור בהמשכים. מי שהיה אמור לכתוב את הפרק הראשון דחה את המשימה, כדרכו של סטודנט נרפה באוניברסיטת עילית, לרגע האחרון. למזלו, בחנות ספרים מצא מכתב שכוח מונח על אחד המדפים, ובו פניה מקתלין לג'ו, ובהשראה של רגע החליט להשתמש בו כציר הסיפור. בהנחייתו נקבעו הכללים הבאים: קתלין היא גיבורת הסיפור, ג'ו הוא האיש שהיא אוהבת, סטודנט באוקספורד אף הוא, והסיפור שייכתב יוכל לכלול אך ורק את הדמויות שהוזכרו במכתב על פי מאפייניהן המשוערים. בהדרגה הולכת החבורה ונסחפת אחר דמותה הבדויה של קתלין הנאוה, ובחופשת הסמסטר שמים חמישה מהם את פעמיהם אל עיר מגוריה, כל אחד מהם שואף להיות הראשון שיזכה בתשומת לבה.

מכאן מתפתחת קומדיה של טעויות ושל הטעיות. התקופה היא למעלה ממאה שנים לפני ימינו, ודפיקה פשוטה על הדלת ושיחה ישירה אינן באות בחשבון משום המוסכמות. האחד ינסה לכבוש את לבו של אביה, שני יבחר לעטות תחפושת שתטשטש את זהותו, האחרים יגיעו אל הבית בתואנות שווא, מתחזים לבעלי מקצוע. האם קתלין האמיתית וקתלין הבדיונית תתגלינה כאותו אדם? האם הדמויות האחרות תשתבצנה בתפקיד הספרותי שנוצר עבורן? לאיזו התרה יכולה כל אחת מן המזימות הנפרדות להגיע כשכולן כאחת מתנגשות זו בזו?

כריסטופר מורלי כתב סיפור מהנה מאוד לקריאה, שופע הומור, ומצטיין בכשרון לאפיין דמויות במדויק באמצעות קוים מעטים. הסיפור הוא בריטי מובהק, עד כי קל לשכוח שהסופר עצמו אמריקאי. מורלי, בדומה לסטודנט האמריקאי שבספר, למד באוקספורד לאחר שזכה במלגת רודס, וניכר שספג היטב את אוירת המקום ואת תמציתה של החברה, שאותן הוא מביא אל העלילה. הוא מתאר את דמויותיו במבט כפול, מבפנים, כמוהו כבריטי, ומבחוץ עם תובנותיו של הזר.

כמו "פרנסוס על גלגלים", גם "קתלין" משובץ באזכורים ספרותיים, וכמוהו הוא מעמיד במרכז דמות נשית עצמאית, מכירה בערך עצמה, ואינה גולשת אל המשבצת הסטראוטיפית המיועדת לה. הלן של הספר הראשון אומרת בציניות: "אני מניחה שהייתי אמורה לפכור את ידיי ולאבד את עשתונותי". קתלין של הספר הזה דבקה בתכניותיה שלה, ניחנה ברוח טובה, וראשה אינו מסתחרר משפע המחזרים.

חביב מאוד, שנון ומומלץ.

Kathleen – Christopher Morley

תשע נשמות

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

תמציות / אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל, ילידת 1911, נדדה בין מספר ערים ומדינות בזו אחר זו: וינה, שם נולדה, ברלין, אליה עברה עם אמה לאחר מותו של אביה, פראג ולונדון, בנסיון להתרחק מן האיום הנאצי, ברלין של אחרי המלחמה, ומ-1965 ירושלים שבה נפטרה ב-2001. על התחנות בחייה כתבה באחד מפרקי הספר: "העולמות שעיצבו אותנו ושבהם הפחנו חיים, נעלמו, העמים שהיו בהם, האנשים, הארצות, כולם בקושי היסטוריה למי שנולדו אחר כך, גם הקרבות והמתים שלנו, אפילו האנטנות שלנו כבר לא מוכּרות, אבל אנחנו נראים פחות או יותר כמו קודם וחיים בַּעולם ובזמן שהשתנו לגמרי, אנחנו למראית עין מותאמים, אבל מתמלאים חיים בדרך אחרת, משכבות גיאולוגיות נסתרות". יוקל היתה פסיכותרפיסטית, עתונאית, תסריטאית וסופרת, כתבה פרוזה, מחזות ועיון בתחום התמחותה, ותרגמה יצירות מעברית ומיידיש לגרמנית. בארץ תורגם עד כה רק ספר אחד שלה, "צבע הפנינה", אך פרט לכך היא נותרה אלמונית לציבור הקוראים הישראלי. בגרמניה, שנים רבות אחרי שעזבה, הוענק לה פרס על מכלול יצירתה.

"תמציות" מכיל תמונות מתחנות חייה של יוקל, קטעים שכתבה בין השנים 1969 ו-1992, וראו אור בגרמנית ב-1993. חנן אלשטיין, שתרגם את הקטעים, סיפר בראיון כי במשך שנים רבות ניסה לעניין הוצאות לאור בפרסום הספר המתורגם, אך נדחה. טוב עשתה הוצאת אפרסמון שנטלה על עצמה את המשימה, ואפשרה לקוראים היכרות עם אשה מעניינת, חדת מבט ובהירת לשון, שהשכילה לתמצת משמעות ותובנה מאפיזודות שוליות לכאורה – ערב ריקודים בבר צ'כי, מפגש עם חייל הודי שאיבד את דרכו בלונדון, סיור במערת אבשלום. לפעמים היא מספרת סיפור אינטימי כמו "החתולה", אודות כאבה של אשה שהתאלמנה, ולפעמים היא מציעה נקודת מבט מקורית ומעניינת על מאורעות גלובליים, כמו "השלישיה", הנפתח ברצח קנדי ומפליג אל האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה ואל ניקיטה כרושצ'וב, שלישיית הנהגה חד-פעמית בעיניה שירדה מן הבמה פחות או יותר באותו הזמן. בפרק הקצר ביותר, ואולי אחד הנוקבים ביותר, בספר מציגה ווקל שתי תמונות מפיהם של מי שחוו את השואה: הראשונה, מפיו של יוזף וולף, היסטוריון יהודי שורד אושוויץ, מתמצתת את הקלות בה אובד כבודו של האדם, השניה, באותה תמציתיות, מתארת כיצד מחווה פשוטה עשויה להחזיר אותו.

אנה מריה יוקל כתבה בעדינות ומתוך תשומת לב רגישה לפרטים ולמשמעותם. חנן אלשטיין תרגם באהבה, טליה בר איירה את הכריכה באיור הולם, והספר ראוי בהחלט לתשומת לב.

Essenzen – Anna Maria Jokl

אפרסמון

2021 (1993)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

איפה החברות שלנו? / חני לרמן

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

אנטיקליימט

אנתולוגית סיפורים בנושא משבר האקלים

"אנטיקליימט" מאגד שישה-עשר סיפורים, שנוגעים באופן כלשהו במשבר האקלים. כמה מן הסיפורים מניחים במרכז את האסונות הרובצים לפתחנו – חום קיצוני, שריפות, בצורת, שטפונות – ורוקמים סביבם את אופן ההתמודדות האנושית עם התנאים הבלתי אפשריים. סיפורים אחרים מרומזים יותר, נקודת המוצא שלהם היא האדם, והאקלים המשתנה משתקף מהם. סיפור אחד עוקץ דווקא את המתיימרים להיות ירוקים, אחר כורך פוליטיקה ישראלית עתידית בפגעי הטבע, שניים מפליגים הרחק אל העתיד. יש בקובץ סיפורים טובים יותר וטובים פחות בעיני, אבל הנושא צריך להיות בתודעה, ומשהו חייב להיעשות, ויפה עשו הסופרים המשתתפים בקובץ שתרמו את חלקם למודעות. רון דהן ערך והקדים מבוא, והוצאת עברית מאפשרת הורדה של הספר בחינם.

מכיוון שטעמי נוטה אל המרומז ואל הסיפור האנושי, אזכיר כאן שניים מן הסיפורים המתאפיינים באלה. "לעולם תהא השמש" מאת אלעד זרט מספר על חקלאי בן לשושלת של חקלאים, שאינו מסוגל להפרד מעבודת האדמה, למרות שהאדמה כבר מזמן אינה מצליחה לגדל דבר. "חומה ירוקה גדולה" מאת נטע חוטר מציג זה לצד זה מִדבור נפשי ומִדבור ממשי, ואת הנסיון לעצור את שניהם. מן הסיפורים העתידניים יותר אזכיר את "ברנדו" הנוגע ללב מאת אופיר טושה גפלה. הסיפור נפתח בהשוואה שאומרת הכל בין סב לנכדו. כשהסב התאלמן התעקשה בתו שיאמץ כלב, כדי שתהיה לו סיבה לצאת מהבית. כשהנכד התאלמן, שנים אחר-כך, הוא אימץ כלב למרות התנגדות בתו, שחששה מן היציאה מן המגורים התת-קרקעיים אל העולם החרב ומוכה השמש שבחוץ.

אלה הסופרים המשתתפים בקובץ, על פי סדר הסיפורים: מאשה צור גלוזמן, אופיר טושה גפלה, מאיה ערד, אלעד זרט, טלי כהן צדק, יובל אלבשן, נועה לוצקי, נטע חוטר, שרי שביט, ענת לב-אדלר, עדנה גורני, רחלי ריף, תמר וייס גבאי, עיליי אשדות, איריס רילוב, רפי טופז.

קישור להורדת הספר

עברית

2021

עם הזרם / ז'וריס-קרל הויסמנס

ז'אן פולנטן חי בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. ז'אן הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, רווק, מזה עשרים שנה מחזיק באותה משרה פקידותית. הוא נולד למשפחה חסרת כל, ולמרות כישורים אינטלקטואלים מצא עצמו מסתפק בעבודה סיזיפית ובלתי מאתגרת. היו לו חברים בודדים, אך החברויות נותקו כשהחברים נישאו או עזבו את העיר, והוא מעדיף את הבדידות על פני האתגר של יצירת חברויות חדשות. קשריו עם נשים הסתכמו במגעים עם זונות, עד שקץ בכך. את חייו כיום אפשר לתמצת במלים חידלון ושיממון. בחורף הקר הוא מייחל לקיץ, בקיץ החם הוא משתוקק לחורף. הוא תר אחרי מסעדות שיערבו לחיכו, ומואס בהן. מזמין משלוח מזון הביתה, ונפשו בוחלת בו ובשליחים הנושאים אותו. את המשרתת שטיפלה בביתו פיטר, ומהשוער שהחליף אותה אינו מרוצה. משכורתו מאפשר לו חיים סבירים, אבל הוא כל-כך הורגל למצוקה עד שהוא עדיין רואה עצמו חסר כל, וככזה, לדעתו, הוא יכול לצפות רק ליותר-רע, אף פעם לא ליותר-טוב.  

באופן מוזר כלשהו נראה שז'אן הסתגל למצבו, אפילו נהנה ממנו מבלי להיות מודע לכך. כבר בעמודים הראשונים מציין הסופר כי "הסבל מתק לו". הוא מהרהר לעצמו כי "אין ספק, החמצתי את חיי", אבל המשפט העוקב מספר כי בשעה שהרים את השמיכות והיטיב את הכרים, התרוננה נפשו בשירי הלל לשלווה הצרורה במיטת הישועות. המפתח להיחלצות מן החידלון מצוי בידיו, והוא מודע לו היטב: "אילו התמכרתי לתאווה כלשהי, אילו התלהבתי מנשים, מהעבודה במשרד, אילו אהבתי קפה, דומינו, קלפים", אבל נוח לו לפטור את עצמו מן הטרחה להשתמש במפתח הזה בעודו נאנח בהשלמה: "אבוי! שום דבר אינו משעשע אותי, שום דבר לא מעניין אותי".

מכיוון ששום דבר אינו נושא חן בעיניו של ז'אן, וגם מה שכן נושא חן לרגע מאבד מטעמו חיש מהר, קשה לדעת למה להאמין בתיאוריו. האם המסעדה שאליה לוקח אותו חבר היא באמת גיהינום דחוס אפוף עשן? האם פריז באמת הופכת לאמריקאית? האם מעסיקו באמת מתאנה לו?

בעיני "עם הזרם" הוא סיפור עצוב על אדם שאופיו ומבנה אישיותו אינם מאפשרים לו להרחיב את חייו מעבר לגבולות הצרים והחונקים של הקיום המינימלי והמתסכל. אוריאל קון מציע באחרית דבר זוית התבוננות אחרת. הוא מדבר על תרבות הצריכה שיוצרת תסכול בשל ריבוי האפשרויות, ועל ריקנות הפנאי. "החירות מטרללת אותנו, חופש הבחירה משגע, עודף הפנאי מוציא אותנו מדעתנו". הפתרון של ז'אן פולנטן הוא "ללכת עם הזרם: לשבת בחיבוק ידים ואז לנסות ללכת לישון".

באופן יוצא דופן, התרגום וההקפדה על עברית תקינה אינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים של ההוצאה, וחבל. בהתעלם מכך, הספר נוגע ללב ומומלץ.

A Vau L’eau – Joris-Karl Huysmans

תשע נשמות

2021 (1882)

תרגום מצרפתית: בני ציפר

יעקב / יאיר זקוביץ

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו".כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012

מכשפות מאז ולעולם / אליקס א. הארו

היה היו שלוש אחיות: ביאַטְרִיס בֶּלָדוֹנָה, אגנס אַמַרַאנְת וגֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר. אמן נפטרה כשהצעירה בבנות נולדה, והן נותרו נתונות לשרירות לבו של אביהן. הקִרבה ביניהן תמיד הטרידה אותו. כשהיו קטנות ניסה תמיד להסית אותן זו נגד זו, הִפלה את הקטנה לטובה, האשים אחת מהן בחטאי אחיותיה, מצא את הסדקים ביניהן והרחיב אותם. הן אינן מספרות במפורש מה בדיוק עולל להן, אבל זכרון מרתפים חשוכים ובדידות ופחד רודף אותן. האחיות ניסו להאחז זו בזו, באהבה ההדדית, להתנחם בנוכחותה הנבונה והחמה של סבתן. אבל אביהן היה קללה. הוא השאיר אותן מצולקות ומפורדות, שבורות ללא תקנה. בזו אחר זו עזבו שתי הגדולות את הבית, אחוזות טינה זו לזו, ומיוסרות בשל הפקרת אחותן. כשכשל כוח הסבל של הצעירה, וכשנותרה לבדה מנושלת ונרדפת, עזבה גם היא את נחלת המשפחה ועברה לניו-סיילם, העיר שהוקמה לא הרחק מחורבותיה של סיילם, עיר המכשפות שנשרפו. אחוות האחיות שהושחתה בידי האב תשוב ותשוקם לאחר מבחנים קשים.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כמסה על כוחו של הקשר האחאי, על התקווה לצמוח מתוך ילדות נוראה באמצעות חברות אמת, על היכולת לצאת מתוך האני היחיד ולהיות חלק מאחווה מחזקת.

היה היו נשים מושתקות. מקומן היה בבית, עזר כנגדו לגברים. השתתפות בחיים הציבוריים לא באה בחשבון, שכר הוגן היה מונח בלתי מוכר, הטרדה מינית היתה נורמה. והיה היו גם נשים שחורות שאולצו, אפילו על ידי נשים אחרות, להשאר בצללים. ואז החלה התארגנות, והופיעו הסופרג'יסטיות, ונשים השמיעו קול ברמה ודרשו זכויות שוות. נדמה שהמאבק נדון לכשלון: הציבור האמריקני עדיין חושב שנשים הן עקרות בית במקרה הטוב ומכשפות במקרה הרע. אפשר לאהוב אותנו או לשרוף אותנו, אבל לא להפקיד בידינו כוח. בניו-סיילם עדיין מרחף ריח המדורות מן החורבות העתיקות, וזכר המכשפות עדיין מהלך אימים. וכך השלטונות המאוישים בגברים כורכים יחדיו בעטיפת הכישוף כל פעילות נשית, כולל מכשפות עשבים, מכשפות רחוב, מגידות עתידות, מי שמבצעות הפלות, מיילדות, סופרג'יסטיות, זונות, רדיקליות או נשים בלתי טבעיות אחרות, ומבקשים להכחיד את המאבק באיבו.

זוהי, אם כך, עוד דרך לקרוא את הספר, כמניפסט על שוויון זכויות לנשים ולמיעוטים, כקריאה לאחדות נשית כדרך להגיע להישגים. כולן בשביל כולן: בשביל ילדות שמושלכות למרתף ובשביל נשים מבוגרות שנשלחות למוסדות שיקומיים, בשביל אמהות שלא היו צריכות למות ובשביל מכשפות שלא היו צריכות להישרף על המוקד. בשביל כל הנשים שנענשו רק כי רצו את מה שלא יכלו לקבל. וגם כהפצרה לא להאחז באמונה בגורל כתירוץ לאפס מעשה: הגורל הוא סיפור שאנשים מספרים לעצמם כדי שיוכלו להאמין שיש סיבה לדברים שקורים, שכל העולם הנורא הזה מתואם כמו מכונה מושלמת, שהדם זורם בה במקום שמן והעצמות מחליפות את המתכת. שכל ילדה שנעולה במרתף או נערה שכבולה לנול שלה נמצאת במקומה הנכון והראוי.

ואפשר לקרוא אותו גם כספר פנטסיה, סיפור על כוחו של הקסם המועבר מדור לדור, על מכשפות שמשמרות ידע וכוח למרות רדיפות אלימות, שמנחילות מאם לבת את האמת, שנכתבה ונכרכה, ונשמרה מפני נזקי הזמן והזדון. סיפור שנשען על אגדות עם ועל שירי ילדים, שבו מגדל אפל מופיע ונעלם, ושורות ילדותיות מחוללות פלאים, ומשהו מן המתות נותר בחיים, והשילוש רב הכוח של זקנה ואֵם ובתולה שב ומופיע במלוא עוצמתו.

אבל הדרך הטובה ביותר לקרוא אותו היא, כמובן, כשילוב של כל הדרכים. כי המכשפות שבשם הספר ובעלילה אינן היצורים האפלים וחורשי הרעה, והכישוף אינו רק מרקחת של עלים ושל עשבים, ולא נדרש להאמין בעל-טבעי כדי לחוש את לבו של הספר. מכשפה היא רק אישה שזקוקה ליותר ממה שיש לה, והכישוף הוא כל הדרכים והמילים שנשים מצאו כדי להשליט את רצונן על העולם. האמונה ביכולת לחולל שינוי מאפשרת לרצון למצוא את המלים ואת הדרך.

כוחו של "מכשפות מאז ומעולם" הוא בלהט הרצון ובדמויות החדות, האנושיות והנוגעות אל הלב. עולמה של אליקס א. הארו הוא עולם של נשים, והיא מעניקה להן כוח בדיעבד כשהיא מציבה נשים במקומות בהם ניצבו בעיקר גברים, כמו בנוף הספרותי בו משובצות האחיות גרים ומיס קונן דויל. הספר, שעלילתו מתרחשת בין יום השוויון האביבי של 1893 לזה של 1894, נשען על מובאות רבות, שכמה מהן שונו לצורך העלילה, מן התרבות ומן ההיסטוריה, את חלקן זיהיתי – כמו הנצחתה של טיטובה במסדר הנשים השחורות – וחלקן מן הסתם חמקו ממני. למרות שפע ההיבטים הפנטסטיים, ולמרות שלטעמי אפשר היה לקצץ קטעים בערך ממחציתו והוא היה יוצא נשכר מכך, נסחפתי עם הסיפור, נקשרתי אל האחיות ואל בנות בריתן, והערכתי את האמפתיה שמצאה דווקא הסוררת שבאחיות כלפי האויב שבא להשמידן.

לי עברון תרגמה בלשון נאה, כפי שניתן להתרשם מן הציטוטים שבפסקאות הקודמות, חן יאקה-שומרון עיצבה כריכה מינימליסטית יפה למראה, והספר מומלץ.

The Once and Future Witches – Alix E. Harrow

תמיר//הוצאה לאור

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: לי עברון

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מודעת רצח / אגתה כריסטי

מודעה, המתפרסמת בעיתון המקומי של צ'יפינג קלגהורן, מושכת את תשומת לבם של כמה מתושבי המקום. "זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת". להוטים להשתתף במה שיהיה ככל הנראה משחק רצח, או סקרנים לגלות מה עומד מאחורי המודעה היוצאת דופן הזו, מתייצבים ידידיה של מיס בלקלוק, הבעלים של ליטל פאדוקס, בשעה היעודה. כפי שציפו, ב-18:30 האור כבה, רוצח ניצב בדלת, ויריות נורות. שלא כפי שציפו, אדם אחד נפצע ואחר נהרג. ה"משחק" הופך לפרשיית רצח.

מיס מארפל, הבלשית מטעם עצמה, שכבר זכתה להערכתם של בלשים מקצועיים, מתארחת במקרה בכפר. מצוידת בחושיה החדים, בכשרונה להבחין בפרטים קטנים ולייחס להם חשיבות הולמת, ובהבנתה את נפשן של הבריות, היא מנהלת חקירה במקביל לזו של המשטרה ובשילוב איתה. כשתפצח את התעלומה יתברר, כמו בעלילותיה הקודמות, עד כמה היו הרמזים גלויים לעין, וכיצד שמירה על ראש פתוח ויכולת להמנע מהתבייתות על התיאוריה ה"הגיונית" מכולן, מובילות לפתרון.

בניגוד לבלש המוכר האחר של כריסטי, הרקול פוארו האקסצנטרי, ג'יין מארפל היא אשה שקטה, המחבבת את פיצוח התעלומות כתחביב מהנה ולא כאמצעי להוכיח עליונות ולזכות בכבוד. הנוכחות שלה ב"מודעת רצח" מינורית יחסית. היא מבליחה אל העלילה בערך בשליש הספר, מנהלת פה ושם חקירה עצמאית, ומככבת למעשה רק בסיום כשהיא מוליכה את התעלומה אל פיצוחה. חלק ארי של הספר מתאר את חברי הקהילה, הבוחשים בחקירה, כל אחד מטעם עצמו ובשל מניעיו שלו. כבר יצא לי לציין יותר מפעם אחת שאגתה כריסטי, למרות שהיא מזוהה כסופרת ספרי מתח, היא קודם כל מספרת סיפורים מעולה. לדעתי, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שיצירותיה זכו לתהילה מתמשכת, וששנים רבות אחרי שנכתבו הן מתורגמות ומתוסרטות שוב ושוב. בספר הזה כוחה כמספרת בא שוב לידי ביטוי מהנה ומושך לב. בחיבה מהולה בהומור, שהוא לפעמים לגלגני ומבקר, היא מתארת את ההתרוצצות של הדמויות בספר, את אופיין ואת יחסי הגומלין ביניהן, ובונה תמונת תצרף של החברה בכפר. היא מפזרת הטעיות, שגורמות לא רק לדמויות אלא גם לקוראים לחוש כבלשים לרגע, ומצביעה כאילו מבלי משים על רמזים שבסופו של דבר רק מיס מארפל יודעת לפענח (התברכתי בלבי בסיומו של הספר שאחד הרמזים המרכזיים לא חמק ממני, אלא שפירשתי אותו כטעות הדפסה שחמקה מעיני המגיהים…).

בשולי הדברים, בדיאלוג בין סופר לאמו, כריסטי קורצת כשהיא מתייחסת למלאכת הכתיבה, או אולי משיבה לדברים שהושמעו בסביבתה: "אתה הרי לא באמת פועל," המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד". "זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד, "אני כותב ספר". "התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. ועוד על ספרים, רק משום שאני מחבבת ציטוטים מדויקים בעניינם: "אם מישהו נחוש בדעתו להשאיל לך ספר, קשה מאוד להתחמק מזה!"

"מודעת רצח", כמו מכלול יצירתה של אגתה כריסטי, כתוב היטב, מותח, מהנה מאוד לקריאה, וכמובן מומלץ.

עם עובד

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון