אחרי החגים / יהושע קנז

השעה הראשונה של משפחת וייס בביתה החדש עומדת בסימן מריבה. חיים האב מסרב לתביעותיו הכספיות של העגלון הערבי. ברכה האם מוכנה לשלם כל מחיר, ובלבד שחפציהם יוכנסו הביתה. בתם האחת, בת-שבע, מצדדת באב. בתם השניה, ריבה, שותקת. מריבות, כך מתברר עד מהרה, הן הדבק המחבר את בני המשפחה, מצמיד אותם לבלי הפרד ביחסי תלות ואיבה. בת-שבע הדומיננטית מסכסכת להכעיס, מפיצה רוע. כשנדמה שהיא מתעדנת בזכות קשר זוגי, אפשר לסמוך על בני משפחתה שיהרסו אותו. ברכה מתכנסת בתוך דכאונה, מטרה קלה לחזית האחידה של האב והבנות, חזית שמתפוררת אחרי מותה. חיים מתרפק על זכרון הצלחתו בארץ ממנה הגיעו, משקיע בפרדסים, אבל משכן את משפחתו המסוכסכת בבית מבודד, בל יקרב אליהם איש. ריבה, אולי החלשה שבהם, נגררת אחרי אחותה, בלתי מסוגלת ליצור קשר משלה.

יהושע קנז מתאר את המשפחה, וכמה דמויות נספחות, כמעט ביובש. למרות הכתיבה הכמעט אינפורמטיבית, המועקה שבחיי גיבוריו מוחשית וחונקת. לצד המשפחה הגרעינית הוא מספר על ברוך, בחור רב כוח ורפה שכל, שבנה לעצמו בית, ומשתוקק להכניס אליו בחורה, ותשוקתו, שדלים סיכוייה להתממש, מובילה אותו לבצע מעשה נורא. עוד מסופר בעלילה על ברוכוב, קרוב של משפחת וייס, מורה בעל חלומות פואטיים, שמדשדש נטול סיפוק ביומיומי. לאנגפוס, מתווך המכונה סרסור, קשור בעבותות מוזרים לאמו, והצלחתו העסקית אינה מעניקה לו חירות. הדסה הרומנטית מטופלת באב שיכור, התלוי על צווארה כריחים.

ברקע, כמעט בלתי נוכחים, מתנהלים חיים רגילים, שגיבורי הספר מודעים להם בקושי. ברוך שומע בשיטוטיו המאוחרים חבורת צעירים המכונסים בגורן ושרים. בת-שבע נוגעת בחיים אחרים כשלאנגפוס מסדר לה עבודה בבנק. וברקע עמום עוד יותר מתרחשים ארועים כבירים – מלחמת העולם השניה, התנגשויות דמים בארץ, החלטת החלוקה. אבל משפחת וייס ולווייניה מתנהלים ביקום קלאוסטרופובי, מסתגרים ומתפוררים.  

איך מגיעה משפחה למצב כזה? קנז אינו עוסק בחיטוטים פסיכולוגיים. למעט שני אזכורים שמזכיר חיים את עיסוקיו הקודמים, עברה של המשפחה נותר עלום. אנו מתוודעים אליה כשהיא כבר סבוכה בתוך עצמה, וקנז בוחר להתמקד בדינמיקה הפנימית בין מרכיביה, ובהשפעת אופיה האפל על החוג המצומצם שסביבה. "אחרי החגים" מקבל בספר את משמעותו הערטילאית, בבחינת "פעם, אולי", ואפילו אלה המשתמשים במילים אלה משמיעים אותן בחוסר תקווה.

"אחרי החגים" הוא ספרו הראשון של יהושע קנז, אך הוא כתוב בבטחון ובכשרון, ואולי גם באומץ לבחור בזוית אפלה של תקופה היסטורית משמעותית. הספר מבשר את בחירתו להפנות זרקור אל דמויות חריגות או שוליות, ואת יכולתו לשרטט עלילה מדויקת ולתפוס בחדות ובבהירות הלכי רוח. "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים" המצוינים נחשבים בדרך כלל שיא יצירתו, ואת יסודותיהם אפשר למצוא כבר בספר ראשון מוצלח ומומלץ זה.

עם עובד

1964

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

קפה הוא גם השקפת עולם / מיכאל דק

קפה הוא גם השקפת עולם

כותרת משנה: חמש מאות שנות תרבות קפה

מיכאל דק, יושב בתי קפה מַתמיד, שמעיד על עצמו ששתה עשרת אלפים ליטרים קפה בימי חייו (פירוט החישוב מופיע בפרק האחרון), מציג בספר את ההיסטוריה של המשקה, ובעיקר את התרבות שהתפתחה סביבו. המאייר יירי סליבה, חובב קפה אף הוא, אייר את הספר בחן רב.

במקום דברי תודה בסיום, מגיש מיכאל דק קפה מסוגים שונים למי שסייעו לו בכתיבה, וגם "הפוך חזק ומר למוציאים לרעה את דיבתו של הקפה, בתיו ויושביו לדורותיהם". אני תוהה מה יוגש לשותים נייטרלים, דוגמת הח"מ, שקפה הוא עבורם שגרה שאין נותנים עליה את הדעת, ישיבה בבתי קפה אינה חביבה עליהם, והאסוציאציות שהמשקה מעורר בהם מסתכמות בקנטטת הקפה של באך ובספר שולחן הקפה של קרמר. אולי נס קפה.

מכל מקום, על ספל נס או על ספל תה, גם שותים אלה יוכלו ליהנות מן הכתיבה הנעימה של הספר, מן ההומור שבו, מן הידע ומן האנקדוטות הרבות. נמצא כאן את המיתוסים הקשורים בימיו הראשונים של הקפה, את המאבקים בעדו ונגדו מאז ועד היום, את תרבות בתי הקפה, מעט על התעשיה ועל הכלכלה, כולל התיחסות אל עובדי המטעים המנוצלים, וכמובן את הקפה לסוגיו. אחד הפרקים מוקדש לתיאור טיפוסי הלקוחות בבתי הקפה, אחר למופעיו של הקפה בתרבות, פרק נפרד מיוחד לתולדות הקפה בישראל, ועוד כיוצא באלה.

בין האנקדוטות המשעשעות הרבות הכרוכות בקפה, שאודה כי מעולם לא נתתי דעתי על עומק הרגשות שהוא עורר ומעורר, הצחיקה אותי במיוחד זו המספרת על עצומה שהגישו נשים אנגליות ב-1675, בנסיון למנוע את נהירת הגברים לבתי קפה. בין השאר טענו הנשים כי תפקודם המיני של הגברים נחלש בשל שתית הקפה, והן ביקשו מן המלך לאסור על סוג הבילוי הזה. עצומת הגברים, שנכתבה במענה לזו של הנשים, טענה, כמובן, את ההפך. המלך, שחשש מרוחות החופש, הורה לסגור את בתי הקפה, אבל ביטל את האיסור, שעורר סערה, בתוך יומיים.

מכיוון שקנטטת הקפה, שהוזכרה קודם, חביבה עלי, אזכיר אותה שוב. זוהי אחת היצירות החילוניות הבודדות של באך, והטקסט שלה, שמשקף את ההתמכרות לקפה בגרמניה במאה השמונה-עשרה, הוא דיאלוג בין אב לבתו, כשהאב מרעיף על ראש הבת איום אחר איום כדי לגמול אותה משתיה, אך היא אינה נכנעת. הקנטטה נוגנה לראשונה, כמה הולם, בקפה צימרמן בלייפציג ב-1735. הנה קטע לדוגמא:

את ילדה רעה, את חוצפנית קטנה / אה, האם תצלח משימתי: / אני אומר לך, הפסיקי עם הקפה.

אדון אבא, אל נא יחמיר אתי כל כך! / אם לא יורשה לי לשתות / שלוש פעמים ביום ספלון קפה / אצטמק מרוב עינויים / כמו צלי של עז.

"קפה הוא גם השקפת עולם" מוגש לקורא במהדורה אלבומית, כריכה קשה ודפים עבים, ובגוונים חומים, כמתבקש. נוח להניחו על השולחן ולעלעל בו תוך התענגות על כוס קפה.

בספר משובצים ציטוטים שענינם, כמובן, קפה. אסיים באחד מהם, מתוך שיר הלל לקפה מאת השייח עבד אלקאדר, מ-1587: קפה הוא הזהב של האדם הפשוט, / וכמו הזהב הוא נותן לכל אדם / את תחושת העושר והאצולה

לרוויה!

כתר

2003

ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

צחוק באפילה / ולדימיר נבוקוב

אלברט אלבינוס חי חיי שגרה נינוחים, מצליח בעסקיו, מרוצה בחברת אשתו ובתו, פטרון לאמנים. מארגוט פטרס היא בת-עשרה, בת למשפחה קשת יום, סובלת מאלימות הוריה ואחיה. הגורל מפגיש אותם באפלת אולם הקולנוע, כשאלברט, המבקש להעביר שעה בהמתנה לפגישה עסקית, נכנס לצפות בסרט, ומובל למקומו בידי מארגוט העובדת במקום. כשעיניו נחות עליה, משתבשת שלוותו, והתשוקה להוסיף ולראותה, ואחר-כך להפוך אותה לפילגשו, מערערת את חייו. מארגוט, למרות גילה הצעיר, כבר הספיקה לעזוב את ביתה, לעבוד כדוגמנית עירום בשיעורי ציור, ולהתפתות לפרשת אהבים קצרה, שבסופה ננטשה. כשהיא מבחינה בתשוקתו של אלברט, וביתר שאת כשהיא רואה את ביתו המעיד על עושר, היא מחליטה להפיק את המיטב מן הקשר אתו. בערמומיות וברשעות היא משחקת את התפקיד שיועד לה, וקשה להתפתות לרחם על אלברט, שניסה לרמות אותה תחילה בהסירו את טבעת הנישואין, וסופו שהרס את חיי משפחתו. שום דבר טוב לא יכול לצמוח מן הפרשה הזו, ושום דבר טוב אכן אינו צומח ממנה.

ולדימיר נבוקוב מספר סיפור, שיכול היה להיות בנאלי, לולא נכתב על ידו. למעשה, בערך כך הוא מעיד עליו כבר בפסקת הפתיחה:

פעם חי בעיר ברלין אשר בארץ גרמניה איש ושמו אלבינוס. הוא היה עשיר, נכבד, מאושר; יום אחד קם ועזב את אשתו למען פילגש צעירה; הוא אהב; הוא לא נאהב; וחייו באו אל קיצם באסון.

זהו כל הסיפור כולו, ואפשר היה להניחו כמות שהוא, אלמלא גנוזים היו רווח ועונג במעשה הסיפור; ואף כי מקום יש די והותר על גבי מצבה לכתוב עליו נוסח מקוצר, כרוך באזוב, של חיי אדם, תמיד יבורך הפירוט.

לכאורה, נבוקוב הורס את המתח, כשהוא חושף את סופו של הסיפור כבר בתחילתו. בפועל ההנאה מקריאת הספר אינה נפגמת כהוא זה, והרווח והעונג שהסופר חש בעת הכתיבה הם גם מנת חלקו של הקורא. העלילה שופעת הומור וציניות, ומצטיינת בחדות ובחוכמה בהן מתוארים הלכי הרוח של הדמויות והתנהלותן. מכיוון שנבוקוב טען כי "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה", חשיפת הסיום מבחינתו באמת אינה משנה דבר לקורא, אולי אפילו ההפך הוא הנכון.

נושא הספר – יחסים נצלניים בין גבר מבוגר ונערה צעירה – הופיע בהרחבה ובהקצנה ב"לוליטה", שראה אור עשרים ושתים שנים אחרי הספר הזה. סגנון הכתיבה – העט הרץ בקלות לכאורה, ההנאה המחלחלת מן הכותב אל הקורא – קרוב יותר אל "יאוש", שפורסם שנה אחרי "צחוק באפילה". אגב, הספר, שפורסם במקור ברוסית ב-1933 בשם "קמרה אובסקורה", תורגם תרגום ראשון לאנגלית שלוש שנים אחר-כך. נבוקוב לא רווה נחת מן הגרסה האנגלית, וכעבור שנתיים תרגם אותו בעצמו ונתן לו את שמו החדש. ממאמרים שנכתבו על הספר למדתי כי נבוקוב לא אהב לחשוף את תהליכי עבודתו ואת הגרסאות המוקדמות של ספריו, והתרגום שתרגם את ספרו, תוך שהוא משדרג אותו, מהווה הזדמנות לעמוד על התפתחותו הספרותית. ועוד בעניני תרגום, זה של לאה דובב לעברית מהנה ומוצלח מאוד.

נבוקוב, שהיה סבור כי טולסטוי הוא גדול כותבי הפרוזה ברוסית (בניגוד ליחסו המזלזל כלפי דוסטויבסקי וסופרים אחרים), שתל בספר מחוות לסופר ול"אנה קארנינה". הבולטת מכולן היא הענקת שם הבמה "דוריאנה קארנינה" לאחת מדמויות המשנה בספר. תשובתה של דוריאנה זו לשאלה אם קראה את טולסטוי, משקפת את יחסו המבזה של נבוקוב לדמות: "טוסט-אוי?" חקרה דוריאנה קארנינה. "לא, אני חוששת שלא. למה?".  

"צחוק באפילה" כתוב בכשרון ובברק, הוא נעים מאוד לקריאה למרות הטרגיות שבו, ומומלץ בהחלט.

Камера Обскура – Laughter in the Dark – Vladimir Nabokov

ספרית פועלים

1983 (1933)

תרגום מאנגלית: לאה דובב

האשה האכילה / מרגרט אטווד

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

כעפעפי שחר / חיים סבתו

כותרת משנה: מעשה בעזרא סימן טוב

עזרא סימן טוב חי בירושלים, באותה שכונה בה נולד וגדל. ימיו מתנהלים בשגרה נינוחה, שאליה הוא רגיל ואותה הוא אוהב. "אוהב היה עזרא ימים רגילים, ימים שדומה כי לא קורה בהם כלום, ימים שפותחים בתפילת שחרית רגילה עם הנץ החמה בבית הכנסת זהרי חמה, ממשיכים בעבודת המכבסה של כדורי ובקניות השוק במחנה יהודה, וחותמים בשיעור הלכות בן איש חי של הרב כהנוף. אולי אצל רוב העולם נראים ימים כאלה אפורים, אבל אצל עזרא היו הם מלאים בצבעים". אורח חייו קבוע, ומתנהל סביב בית הכנסת והמכבסה, בה הוא עובד כבר שנים רבות כממונה על הגיהוץ. האנשים הקרובים אליו הם אלה שאתם גדל – גיסו יהודה טוויל, חוקר שירה ולשון, האברך משה דוד השקוע בלימוד, ורחמים, הכנר העיוור שאינו יוצא מפתח ביתו. איש תם הוא עזרא, במובן החיובי של המונח, איש פשוט, ישר דרך, החולק את חייו עם שרה, רעיתו הנאמנה, בביתם הקטן ובחצרם הפורחת.

סוד כבד מעיק על לבו של עזרא, מעשה עוול שהוא משוכנע שעולל בעודו ילד, חמישים שנה לפני הימים המתוארים בספר, ושבגינו, כך הוא מאמין, נענש בחומרה, עין תחת עין. היחיד שבפניו הוא פותח את סגור לבו הוא סופר, ששמו אינו מוזכר, הסובב בשכונה ומלקט מעשיות. עזרא אינו בטוח בפרטי המעשה, ומהסופר הוא מבקש, "סופר אתה וכותב מן העולה על רוחך, ומה שתכתוב הוא מה שהיה, וכי מה אכפת לך לכתוב? לא כן אדוני הסופר? לא כן?". האם יכול הסופר לשכתב את העבר? מן הסתם התשובה שלילית, אבל סבתו נותן בידו את הכוח להשפיע על ההווה. פעמיים יתערב מאחורי הקלעים בחייו של עזרא, ופעמיים יביא מזור לנפשו.

את השגרה הנינוחה מפרים כוחות חיצוניים ומהלכם הטבעי של החיים. הרב, שאת דרשתו שומע עזרא מדי שבת, הולך לעולמו. אל השכונה פולשים אנשי נדל"ן ופיתוח, ובשל עבודות הרחבה ובניה נסגרת המכבסה וביתו הצנוע של עזרא עתיד להיות מוקף מגדלים. שרה מנסה לעודד אותו באומרה, "לא כך אמרת לי תמיד, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", אבל על כך משיב עזרא, "הארץ לעולם עומדת, אבל הארץ שתחתי דומה שהיא נשמטת". ללא עבודה וללא מורה רוחני, עליו למצוא בעצמו כוחות ליצור שגרה חדשה.

חוט של חסד, של חמלה ושל אהבה, משוך על הסיפור. חיים סבתו מספר במתינות, נותן דעתו על כל פרט, מרחיב בדברי תורה המביאים מזור ללב. חיבתו לבריות, תפיסת עולמו המתונה והפייסנית ואהבתו לירושלים, העלו בדעתי את אביגדור דגן. שניהם מתארים שגרה אפורה אך מבורכת, הדמויות שהם בוראים מתמודדות עם עבר קשה, מושכות הלאה למרות צלקותיהן, ונשפטות לחסד. שניהם משלבים בסיפוריהם לקחים דקים הראויים לתשומת לב, כמו דבריו של הרב, השוכב על ערש דווי, לעזרא: "חייב כל אדם ואדם לומר, אין הדבר תלוי אלא בי", מלים שבהן עזרא נאחז כשחייו משתנים. ועל הכל שפוכה אוירתה היחודית של ירושלים: "אורה של ירושלים לא מן החמה הוא בא. אור שכינה הוא, ולעולם אי אפשר להחשיך אותו […] אויר של ירושלים לא מן החלונות הוא נכנס. אויר טהור הוא מטהרתה של ירושלים […] יפים לנו הימים בירושלים ומתוקים. אין אנו מבקשים לילך בגדולות. לא בית מרווח אנו מבקשים. דירתנו הקטנה נאה היא לנו ונאים אנו לה. דיינו שאנו זוכים להלך ששים שנה ברחובותיה של ירושלים".

"כעפעפי שחר" הוא ספר פיוטי, הכתוב בלשון מהודרת וכובשת לב. אין צורך להיות אדם מאמין ובקיא בתורה כדי ליהנות ממנו, וכדאי לקרוא בו יותר מפעם אחת כדי ללקט את השפע המשולב בעלילה הפשוטה והתמה.

 

ידיעות ספרים

2005

אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

השנה השחורה ; מצעד הכלולות קפא בקרח / אימסעיל קאדרה

הסופר האלבני איסמעיל קאדרה מספר בשני הסיפורים שבספר על שתי תקופות בהיסטוריה של אלבניה ושל יוגוסלביה. הסיפור הראשון, "השנה השחורה", מתרחש ב-1913-14 על רקע המאבק של האלבנים לעצמאות. השני, "מצעד הכלולות קפא בקרח", סובב סביב דיכוי הפגנות הסטודנטים בפרישטינה, בירת קוסובו, ב-1981.

"אלוהים, איזו בלבולת, איזו אנדרלמוסיה! עוד לפני שבאה לאויר העולם, היתה המדינה האלבנית לתוהו ובוהו סבוך ללא-התר. לא ידעו אפילו אם המדינה קיימת או לא. לא ידעו מהי בירתה, כי יום אחד ראתה עיר פלונית להכריז על עצמה כבירה, ולמחרת עשתה זאת עיר שניה. חותמות הממשל אבדו. הגבולות היו ואינם. סימנו אותם, כך נאמר, בחבלים ארוכים, אבל זה משך לכאן וזה לכאן, ובלילה היה בא שלישי, ומוחק את סימוני היום", כך מתאר קאדרה את המצב באלבניה ב-1913. אחרי כחמש מאות שנה תחת שלטון עותומני, עם התפוררותה של האימפריה, קיוו האלבנים לזכות בעצמאות. לאסונם, רבים לטשו עיניהם אל הירושה. כוחות צרפתים, אוסטרים, צרפתים, גרמנים, סרבים והולנדים, התנחלו על אדמת אלבניה, כל אחד מהם מנכס לעצמו חלקים ממנה. האלבנים, שהתארגנו בגופים לוחמים משלהם, לא ידעו היכן סומנו הגבולות, ומי מבקש את טובתם. על רקע זה מספר קאדרה את סיפורה של קבוצה אלבנית אחת, שהסתובבה במדינה כעיוורת, ולא הצליחה להבחין בין ידיד ליריב. תחושה דומה צפויה לקורא, וביתר שאת לזה שאינו בקיא בהיסטוריה המקומית. קאדרה מצליח להמחיש היטב את הבלבולת, ועושה זאת הן באמצעות ריבוי פרטים, והן באמצעות תתי-סיפורים שתחת מעטה הטרגיות הם שופעי הומור קודר ואמירות חדות על הטירוף של המלחמות. כך, לדוגמא, הוא מספר על גבר תמים, שהוצב באישון לילה בעמדה אסטרטגית, בה הוא היה אמור לנופף בלפיד בוער כדי לסמן מטרה לירי תותח. הפגז הרביעי אכן פגע במטרה, ובאיש התם שלא הבין מה עומד לקרות לו.

הסיפור השני הוא בעל אופי שונה. הארועים קרובים יותר לזמננו ומוכרים, וקו גבול ברור עובר בין טוב לרע. ב-1 באפריל 1981 דכאו כוחות  יוגוסלבים באופן ברוטלי את הפגנות הסטודנטים האלבנים שבקשו אוטונומיה לקוסובו. הסיפור מתאר כיצד חמתה של המפלגה הקומוניסטית נחתה על ראשה של מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים המקומי, שטיפלה בפצועים. בישיבות רבות וארוכות נלעסות שוב ושוב השאלות מדוע נוספו מיטות למחלקה, כאילו היתה לבית החולים ידיעה מוקדמת על ההפגנות, מדוע ניתן טיפול רפואי לסטודנטים הסוררים, ולאן נעלמו הרישומים הרפואיים מאותו יום. אוירה של אימה, של רדיפה אישית, ושל מצב חירום פרנואידי, שוררת על הסיפור. באוירה כזו משגשגים אנשי בטחון ותיקים, שכוחם ניטל מהם ברפובליקה היוגוסלבית, וכעת הם נקראים לשוב אל הדגל. כשנודע להם שהממשלה החליטה לפתוח תיקים ישנים, שבהם נאסף מידע על האזרחים, אין גבול לאושרם: "את כולם, מי שלא יהיו, נלכוד באותו האופן. אפילו יפסיקו לומר: 'הופ, נלכד במלכודת', אלא 'הופ, נלכד בתיק', חה! חה! חה!". אלה מול אלה ניצבים אנשי הבטחון הללו והרופאה ובעלה הסופר ההומניסטן, שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות. שמו של הסיפור לקוח מיצירה אפית אלבנית מימי הביניים, שעניינה חוסר התוחלת של נישואים בין סרבים לאלבנים.

באלבניה הקומוניסטית, שניתקה עצמה מן העולם, כתיבתו של קאדרה לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה. הוא צונזר, נשלח לגלות פנימית ולעבודת כפיה, בריונים ניצבו ליד ביתו, אבל הוא הוסיף לכתוב ולפרסם. ב-1990 קיבל מקלט מדיני בצרפת, אבל שב לאלבניה תשע שנים אחר כך. על מכלול יצירתו זכה ב-2005 בפרס בוקר הבינלאומי.

כתיבתו של קאדרה שואבת מן המציאות ומן המיתולוגיה המקומית. הוא מיטיב לתאר את האוירה השוררת במקומות בהם מתרחשים סיפוריו, מבקר ללא מורא את השלטון, מצטיין במבט מעמיק ובאמירות ברורות, ומשלב במינון מדויק הומור וציניות דקה. זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים, ביניהם "היורש", "התאונה" ו"אפריל שחור", כולם כתובים היטב ופותחים צוהר אל אלבניה.

L’année Noire (Viti i mbrapshtë ; Krushqit janë të ngrirë) – Ismaȉl Kadaré

ספרית מעריב

1991 (1985)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

מסעות בנימין הרביעי / צבי פרייגרזון

מחקר ועריכה: חגית הלפרין

צבי פרייגרזון, סופר עברי ואסיר ציון, כתב במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים סיפורים תחת הכותרת "מסעות בנימין הרביעי". גיבורם של הסיפורים משוטט במקומות מושבם של היהודים בברית המועצות, ומתעד את שארע לאנשים ולתרבותם באותן שנים סוערות ומרובות תהפוכות ואסונות. שמם המשותף של הסיפורים הוא מחווה לספרו של מנדלי מוכר ספרים, "מסעות בנימין השלישי", שראה אור ב-1878, ותיאר באופן סאטירי מסע בנוסח דון-קישוט בעיירות יהודיות. שם ספרו של מנדלי אף הוא מחווה לקודמיו, בנימין המקורי, הלא הוא בנימין מטודלה, איש המאה בשתים-עשרה, ששוטט בעולם והעלה את חוויותיו על הכתב, וישראל יוסיף בנימין בן המאה התשע-עשרה, שכינה עצמו "בנימין השני", אף הוא נוסע מתמיד שתיעד את מסעותיו. פרופ' חגית הלפרין, שחקרה את יצירתו של פרייגרזון, קיבצה בספר זה את סיפוריו של הסופר, והקדימה להם מבוא מאיר עיניים.

פרייגרזון, שגדל בבית ציוני דובר עברית, היה מדען ואיש אקדמיה, במקביל לעבודתו הספרותית. את שיריו ואת סיפוריו כתב בעברית, גם כשזו נאסרה, ושילם על כך ועל פעילותו בחוגי הסופרים היהודים בשש שנות גלות במחנה עבודה בסיביר. כתב היד של רומן שכתב הוברח מברית המועצות לארץ, וראה אור בהוצאת עם עובד בשם "אש התמיד" תחת השם הבדוי א. צפוני.

אופי סיפוריו של פרייגרזון, כפי שמציינת חגית הלפרין במבוא, עבר שינוי במהלך השנים. בתחילה אימץ את הביקורתיות והלגלגנות של בנימין השלישי, והיה סבור שזמנן של הקהילות עבר. אולם כשאכן נהרסו בחסותו של המשטר הסובייטי, בנימין הרביעי מקונן על קיצן. ממבקר הוא הופך למבכה ולמתעד. סיפוריו עוקבים אחרי הכוחות המרכזיים שקבעו את חיי היהודים והחריבו אותם – השלטון הקומוניסטי, האנטישמיות והשואה – ואת השינויים הוא מבטא באמצעות ארועים מן היומיום. נושא מרכזי ברבים מן הסיפורים הוא שאלת הזהות היהודית, והכפילות שחשו רבים מן היהודים בתפר שבין ההוויה היהודית להתנהלות ה"גויית", שבה נאלצו או בחרו לדבוק כדי להשרד.

שפתו של פרייגרזון עשירה מאוד, ממציאה את עצמה ללא הרף. למרות שמהנה להתמודד איתה, היא מהווה מכשול בפני קריאה רציפה. גם סגנונו הסיפורי של הסופר אינו מתמסר בקלות. יש בו משהו משל זרם התודעה, הנע בחופשיות אחרי מחשבות מתרוצצות. כמו כן מצויים בסיפורים אזכורים רבים, שמן הסתם היו מוכרים היטב לקוראי התקופה, אבל מחייבים כיום הערות שוליים מבהירות. אין בדברים אלה משום אי המלצה על הספר, כמובן, אלא משום המלצה לקריאה איטית ולסרוגין כדי ליהנות ממנו במלואו.

הנה, כדוגמא, קטע מתוך "שבט המְבַכִּים", יפיפה ומאתגר כאחד:

הנה הִשיר החורף מאי-שם על דובובקה את צהלת חירותו ומחרק שירים איתנים קרן מתחת כל מצעד. החורף נפל על עיירתנו, התבלבל באבק השמש המעריבה, נתלה בזנבות הכפור הנרדמים סביב הגגות, הזהיר בציצים הקרים שנצמדו אל החלונות המטולאים. הארץ שלנו המקופאה, מְלֵאָתי הקדחתנות והעמל, התנערה פתאום ותחייך את חיוכה הנפלא. נוצות שלג ערטילאיות היו נתלות באויר, מהרהרות הרהורים קונדסייים: לצנוח על עפעף אחת הנערות המחוכללות, להחשיך עליה את חצי העולם ולמות מיתה חטופה; או לנשור על גג משוטח, לנוח מנוחת ישישים, לצפות משם על הליכות דובובקה ואורחות חייה, לשיש בששונה ולדאוב בדאבונה – עד בוא האביב, עד התערטל הגגות ועטות ביצת קדומים על דובובקה…

בשורה התחתונה: ספר מיוחד וראוי לתשומת לב.

דביר

1927 – 1965