זיגפריד / הארי מוליש

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

ולנטיין / אליזבת וטמור

ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.

אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.

דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.

אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.

הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.

קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.

"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.

Valentine – Elizabeth Wetmore

תמיר // הוצאה לאור

2021 (2020) תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

לאסוף מתנות מהרצפה / יצחק טוויטו

שני חברי ילדות, שהכירו בואדי סאליב בשנות ה-60, נפגשים באופן קבוע מול הים, מעלים זכרונות, ודנים בנושאים העומדים ברומו של עולמם. מדי פעם, כשעולה הצורך, הם מקיימים פגישה מחוץ למנין, בדרך כלל כדי להתייעץ לגבי בעיה שאיתה מתמודד אחד מחבריהם.

חבר אחד, המספר בגוף ראשון, שזכה ללימודים מסודרים, הוא מורה ומאמן כושר, שהחינוך בדמו. השני, המכונה ג'מבו, מצטיין בחוכמת רחוב. כילד וכנער, שנאלץ לסייע לפרנסת משפחתו, הגיע להסדר לפיו היה נוכח בבית הספר יום אחד בשבוע, ובשאר הימים עבד. המספר, בן דמותו של יצחק טוויטו, שכתב את הספר, סבור שיש לאמץ את השילוב של חוכמת בית הספר וחוכמת הרחוב כדי להצמיח דור שייצא מן המוסד מוכן לחיים: "אני רוצה שילמדו הכול על החיים, אבל החיים באמת, וכן, גם פסיכולוגיית רחוב. תראה, מה בדיוק תרם בית הספר לאופי או לאישיות שלך? מה הוא תרם למה שיש לך בראש? ואם לא מבית הספר, אז מאיפה זה? אני לא צריך להגיד לך מאיפה, אתה יודע את זה מצוין ולא מהיום. אני מציע רק ליישם".

הספר מתבונן אחורה על זמנים שחלפו, שרק מי שהיו שם יכולים להבין הנוסטלגיה שהם מעוררים. "משהו שהצעירים לא יוכלו להבין, ואני גם לא מצפה שיבינו. כמו לתאר את צבעי הקשת לאדם שנולד עיוור". הוא מתבונן גם על ההווה ועל העתיד, ושזור בתובנותיו של הכותב, בעיקר בנושאי חינוך ואופי, נושאים הבוערים בעצמותיו של המספר. 'אתה רואה המורה? היום הגעת לעבודה', לחשתי לדמותי המשתקפת. 'שלא תזוח דעתך', היא ענתה, 'העבודה הזו לא נגמרת אף-פעם'.

רובו של הספר – זכרונות חיפאיים ופתרון בעיותיהם של החברים – מתנהל כדיאלוג מתמשך בין ג'מבו למספר. כשג'מבו מקבל עבודת אבטחה במקסיקו, ונוסע למשך שנתיים, מתפנה המספר לתאר את זכרונותיו ממושב צרופה, שם התגורר לפני המעבר לחיפה. הנספח לספר פותר את חידת תיאורו של יצחק טוויטו את עצמו כבן יחיד עם שבעה אחים. סיפור מרגש ויוצא דופן.

"לאסוף מתנות מהרצפה" נעים מאוד לקריאה, שנחווית כמו ישיבה על כוס קפה עם מספר בסגנון מספרי הסיפורים, סבלני, בעל זכרון לפרטים, ובעל חוש לדרמה ולפואנטה. הכותב משלב הומור עם כובד ראש, הנוסטלגיה והחברות מחממות לב, וחיפה של פעם, על אורח חייה ודמויותיה, מתעוררת לתחיה. נהניתי.

הוצאה עצמית

2021

שְֹרָף / אנה ריל

"חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא", כך נפתח "שְֹרָף". המספרת, כפי שיתברר במהרה, היא ליב, ילדונת כבת שש. ליב מתגוררת עם הוריה, ינס ומריה, בבידוד כמעט מוחלט באי קטן, המכונה 'הראש', מעין ספיח לאי גדול ממנו, כשרצועת אדמה צרה מחברת בין השניים. כאן גדל ינס כילד עם הוריו ועם אחיו, כאן נישא לאשתו וילד את ילדיו. אביו היה אדם מוזר, על סף חריג, נגר שחיבב את ארונות הקבורה שבנה, בהם נהג להתכרבל בחשכה עם בנו הצעיר. ינס ירש את כשרונותיו של אביו, את אהבתו לטבע, וגם את חריגותו, שאצל הבן התפתחה לפרנויה מטורפת. הוא איבד ילד ועוד אחד, אשתו הסתגרה בחדרה ואכלה עד שלא יכלה לקום ממיטתה, חפצים מיותרים שאסף גדשו את הבית ואת סביבתו, חולדות ותיקנים שרצו בכל מקום. חייה של ליב הפעוטה עמדו בסימן הטירוף הזה. אבל היתה שם אהבה גדולה של הורים לבתם ושל בת להוריה.

"ובעוד בדרך כלל העולם כאילו מתכווץ בעיניהם של ילדים ככל שהם גדלים, בשביל ינס העולם מחוץ לראש רק הלך וגדל. כאדם בוגר העולם נראה לו עצום ואין-סופי, וזר ומנוכר […] איום לא מוגדר שמבקש לפלוש אליו ולהשתלט על חייו". ינס הלך והסתגר ב'ראש' ובתוך ראשו, וסגר את משפחתו אתו. היתה דרך החוצה, כפי שגילתה אמו של ינס, שגורשה מן המקום. המעבר לעיר פתח את הדרך לישועתה. כשהגיעה לראש לביקור נדיר בחג המולד, ראתה עד כמה הידרדר, והבינה כי לא היה דבר אחד נורמלי בחייה של הילדה המסכנה. היא ביקשה להעניק לנכדתה את הישועה שהיא עצמה זכתה לה כשעזבה, אך כמו שסופר כבר בפתיחת הספר, ינס מנע זאת ממנה במעשה בלתי הפיך.

למרבה הצער, יש בעולם ילדים הגדלים בצל הטירוף של הוריהם. אולי יש אהבה בחייהם, אבל היא מעוותת, והילדים יותר משהם נאהבים הם בעצם שבויים. "טירת הזכוכית" ו"משכילה" מספרים על כך בגוף ראשון, וגם כותרות העתונים מספרות לעתים קרובות מדי על מקרים מעין אלה. "שרף" הוא סיפור בדוי (ככל שהצלחתי לברר), ודמיונה – החולני בעיני – של הסופרת מעמיס על ליב האומללה, שרוב הזמן אינה מודעת לאומללותה, עוד ועוד זוועות מהפכות קרביים, שלא אפרט מחמת קלקלנים. ינס מסוגר בתוך נפשו החולה, מריה מסוגרת בתוך גופה המתנוון, וליב סבורה רוב הזמן כי חייה נורמליים, גם אם פה ושם, בפשיטות שהיא עורכת בלילות בעיירה שבאי הגדול כדי לצבור חפצים עבור אביה, היא מקבלת הצצה אל חיים שפויים יותר.

הלב יוצא אל כל הגיבורים המעונים, האהבה אינה מוטלת בספק, אבל הילדה זקוקה בדחיפות להצלה. האם תושט לה יד עוזרת? ואם תיחלץ פיזית, האם תחמוק מן העיוות הנפשי העובר במשפחה? מבלי להכנס לפרטים אומר רק שאנה ריל חומלת על ליב ומתאכזרת אליה בסיומו של הספר.

'חולני' היא מילה מתאימה בעיני לתיאורו של "שרף". לכן, למרות כתיבה טובה ודמויות ברורות, אני מתקשה להמליץ עליו.

Harpiks – Ane Riel

עם עובד

2021 (2015)

תרגום מדנית: דנה כספי

מתי מותר לאכול את השכן שלך? / אילן פרז

כותרת משנה: דילמות חברתיות ומוסריות על קצה המזלג

מכיוון ששמו של הספר וכותרת המשנה שלו שאולים מן הקולינריה, אשתמש אף אני באותו עולם מונחים כדי לאפיין אותו, ואבחר בנגיסים. ד"ר אילן פרז מגיש לנו דילמות במנות קטנות, קלות לנגיסה, ומעוררות תאבון לארוחה שלמה.

מתי מותר לאכול את השכן שלך? תלוי בנסיבות ותלוי את מי שואלים. הספר אינו מציע תשובות מוחלטות – אלה מן הסתם אינן בנמצא. מה שהוא מציע הם שאלות ודיונים בתשובות אפשריות. כל אחד מן הפרקים נושא כותרת, שהיא פתח לתורה פילוסופית שלמה, ותחתיה כותרת משנה הפורטת את הפילוסופיה לאקטואליה. לדוגמא, דילמת הקרונית, השבה ועולה בספרי מוסר ופילוסופיה – האם להטות ממסילתה רכבת הדוהרת לכיוונם של חמישה אנשים הכפותים אל המסילה, גם אם המעשה הזה יעלה בחייו של אדם הכפות אל המסילה השניה. ובגרסה אגרסיבית יותר – האם זה בסדר להשליך אדם מראש גשר אל מתחת לגלגלי אותה רכבת כדי להציל את אותם חמישה אנשים. הדיון הזה הוא תיאורטי למדי, שכן ארוע כזה מן הסתם לעולם לא יזדמן לנו. אבל הנה שאלה מקבילה, ההופכת את הדיון לרלוונטי ולרב-חשיבות: האם נכון להטיל סגר בעת מגפה על כל המדינה רק כדי להגן על האוכלוסיה שבסיכון?

ד"ר אילן פרז נוקט בשלל "טריקים" טקסטואלים ועיצוביים כדי להנגיש את השאלות הקשות. לעתים הן מקבלות פנים חדשות כשהן עוברות המרה לסיפור שונה. לדוגמא, כשעולה השאלה אם להתיר הפלה במקרה של אונס, והמטוטלת נעה בין סבלה של הנאנסת לזכות החיים של העובר החף מפשע, הכותב מספר לנו סיפור מקביל, אבסורדי אך חד: אדם נחטף, ומערכת הדם שלו מחוברת בעל-כורחו לזו של כנר מפורסם הסובל ממחלה קשה. חייו של הכנר יינצלו אך ורק אם השניים ישארו מחוברים למשך עשרים ושניים שבועות. האם יש לדרוש מן החטוף להשלים עם גורלו? לצד הטיעונים השונים והדיון בהם ד"ר פרז משלב אימרות שנונות, כמו זו של בשביס-זינגר בפרק על בחירה חופשית: "אנו חייבים להאמין בבחירה חופשית – אין לנו ברירה". הדיונים מוצגים כטבלאות, כתרשימי זרימה, כרשימות בעד ונגד. לעתים הדיון מושהה לטובת מידע צדדי, כמו הצגתם של סמלי השלום בתרבויות שונות בפרק 'סכסוך ופיוס'. בפרק 'מסורות משותפות' מופיע לוק סקייווקר לצד בודהה וישו. המגוון שומר על עירנות ועל ענין, והעיצוב הוא חגיגה לעיניים.

בין נושאי הספר – משמעות החיים ומשמעות המוות, מעמד האשה, דת ומוסר, מלחמה צודקת, חוק ומוסר ועוד. בכל פרק שאלות יסוד, כאמור עם נגיעה אקטואלית, ובסוף הספר מוצעת רשימה מפורטת של כל הנושאים בתוספת שאלות עמוקות נוספות, מילות מפתח ודמויות מפתח, למעוניינים להמשיך לחקור. מכיוון שהספר אינו מספק תשובות, אך מול כל טיעון העולה בו צצה גם הביקורת עליו, הנחתי שאחת ממטרותיו היא לעורר מודעות למגוון העמדות האפשרי, למנוע קבעון ולעודד פתיחות. הפרק האחרון, שעניינו סכסוכים ויישובם, למעשה אומר זאת במפורש, כשהוא מדבר על אמיתות הנרטיב, על חשיבותו לאדם המספר אותו, ועל קיומם של נרטיבים מתחרים. כשחזרתי לדפים הפותחים כדי לבדוק מי האחראים על העיצוב המוצלח (סטודיו דוב אברמסון), מצאתי שהכותב הטמין שם את מטרתו: "לפתוח צוהר לגישות ולרעיונות חדשים, ולפתח תפיסת עולם מורכבת וסובלנית יותר". הלוואי.

קראתי את הספר ברצף, אך ניתן לקרוא אותו בדילוגים, פרק פה ופרק שם לפי הענין, להניח לנושא לשקוע לפני שעוברים אל הבא אחריו, או לפנות אל המקורות המומלצים בסיומו כדי להרחיב ולהעמיק.

מעורר מחשבה – הרבה מחשבות, ליתר דיוק – מחכים ומומלץ.

ידיעות ספרים

2021

שבר ענף ירוק / בלה שגיא

שנים-עשר הסיפורים שב"שבר ענף ירוק" מתרחשים סביב שבר כלשהו שארע בחיי גיבוריהם. כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הדמויות המופיעות באחד מהם עשויות לשוב ולהופיע בסיפור מאוחר יותר, לאו דווקא לפי סדר כרונולוגי, וקשרים עדינים אך בני קיימא אלה שוזרים יחדיו את כל ההתרחשויות למסכת אחת שמרכזה בשכונה ירושלמית.

המילה הראשונה שעולה על הדעת היא 'מדויק'. בלה שגיא משרטטת את דמויותיה בקוים דקים וברורים, מיטיבה לתאר את שמתרחש בנפשותיהן, וכורכת באופן משכנע בין תחושותיהן לסביבתן. בין אם מסופר על צעיר שמתקשה להשלים עם שיתוק בעקבות פציעה, או על אם החרדה בשל אי-השתלבותו של בנה בחברת ילדי הגן, בזכות הכתיבה המדויקת קל לקורא להעמיד עצמו במקומם, לחוש את כאבם, לייחל עבורם להקלה. כמה מן הדמויות המיטו על עצמן את יסוריהן, כמו האשה שהפכה לצמח אחרי תאונת דרכים, אחרות הן קורבנות בעל כורחן, כמו הילדה המכווצת בחדרה בעוד מעבר לקיר אביה מכה את אמה. כמה מהן חזקות, כמו אמה של קארינה שלקחה על עצמה את עול המשפחה בעוד בעלה מרחף בחלומותיו, אחרות שבירות, כמו רומי שהיתה ילדה הססנית ונשברה בשל אהבה שהתפוגגה. אבל כך או כך, בשל כתיבה אמפתית, לא שיפוטית, רגישה – וזו המילה השניה לתיאור חווית הקריאה – כולן נכנסות אל הלב.

מה אנחנו יודעים על מה שקורה אצל אנשים סביבנו? לא הרבה. ליאת, שמתוארת בשני סיפורים, פעם כילדה ופעם כאשה צעירה, מאבחנת בדיעבד כי "אף אחת מהחבורה שלהן לא רצתה לחזור הביתה, לכל אחת חיכה איזה סיפור בבית, כמו טלנובלה. כלום לא היה רגיל בשכונה ההיא, בזמנים ההם, לא היו "משפחות טובות", אבל כאילו כולן היו מ"משפחות טובות"". לכל אותן "טלנובלות" השפעה על חיי גיבוריהן לאורך שנים, וכל אחת מהן הושפעה אף היא משורשים רחוקים יותר.

בלה שגיא, שזהו לה הספר הראשון, כותבת במיומנות בשלה. הדבר היחיד שהפריע לי בספר היתה הבחירה במקרים רבים לכתוב משפטים המדלגים היישר אל הנשוא ללא נושא, בחירה שגויה תחבירית ולדעתי מאולצת ספרותית. מכל מקום, עוצמתם של הסיפורים גברה על חריקת השיניים שלי. זהו גם אחד מספריה הראשונים של ההוצאה החדשה, "שתים". בהחלט פתיחה נאה.

את הסיפור הראשון, "אומנות השברים היפנית", ניתן לקרוא באתר עברית.

שתַּים בית הוצאה לאור

2021

פדני / שפרה הורן

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021

בוגד משלנו / ג'ון לה-קארה

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

עדיין אליס / ליסה ג'נובה

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

אלי, שלא יגמר לעולם / חנה סנש

חנה סנש נולדה ב-17 ביולי 1921, היום לפני מאה שנים. בת עשרים ושלוש הוצאה להורג בכלא בבודפשט, עיר הולדתה, אליה שבה כצנחנית בצבא הבריטי. פרויקט בן יהודה קיבץ יחדיו אחדים משיריה ופרקי יומן שכתבה, ואלה מוצעים לקריאה חינם באתר עברית.

"אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה". כך כתבה ב-14 בדצמבר 1940, ואכן, למרות חייה הקצרים הותירה שפע כתובים: יומן שכתבה מגיל צעיר, שירים ומכתבים. אלה האחרונים קובצו בספר "את לבדך תביני", ומאפשרים היכרות אינטימית עם האשה הצעירה והמרשימה שמאחורי המיתוס.

הפרקים מיומנה, הנכללים בספר קצר זה, מציגים בעיקר מסלול אידיאולוגי של נערה, המקדישה מחשבה מעמיקה לדרכה בחיים, ונחושה כשהיא בוחרת בה. הקטע הראשון, מאוקטובר 1938, נפתח במשפט "אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית". הקטעים הבאים עוקבים אחר ההכשרה שנטלה על עצמה כדי להתכונן לחיים בארץ, מתלווים אליה בעת קבלת הסרטיפיקט והעליה לארץ, מתחבטים ברעיון לעבור לקיסריה ולבחור בחיי קיבוץ, מתארים את תחושת הדחיפות לחלץ את אמה מהונגריה, ומסתיימים במכתב לגיורא אחיה, שהגיע לארץ ממש לפני עזיבתה למצרים לקראת הצניחה, ובמשפט "אני רוצה להאמין שנכון הוא אשר עשיתי ואעשה. את השאר יגיד הזמן".

בראשית מרץ 1944, כשבועיים לפני הצניחה ליד גבול סלובקיה-הונגריה, כתבה חנה סנש את השיר "לקטנו פרחים":

לָקַטְנוּ פְּרָחִים בַּשָּׂדוֹת, בֶּהָרִים,

נָשַׁמְנוּ רוּחוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל אָבִיב.

נִשְׁטַפְנוּ בְּלַהַט קַרְנֶיהָ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

בְּאֶרֶץ מוֹלֶדֶת, בְּבַיִת חָבִיב.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל אַחִים בַּנֵּכָר

בְּסֵבֶל הַחֹרֶף, בְּחֹשֶׁךְ וּכְפוֹר.

לִבֵּנוּ יָבִיא אֶת בְּשׂוֹרַת הָאָבִיב,

שְׂפָתֵנוּ תָּרֹן אֶת הַזֶּמֶר לָאוֹר.

יהא זכרה ברוך.

פרויקט בן יהודה

2005